...נניח שאנחנו נמצאים באולם התיאטרון ועל הבמה מוצג מחזה. אבל אין באפשרותנו לראות אותו כי המסך סגור וההתרחשות הבימתית מתקיימת מאחוריו. בכל זאת נמסרים לנו הדברים, שמתרחשים מעבר למסך הסגור, באמצעות שחקן שעומד לפני המסך, מציץ מעבר לשוליו ומספר לנו מה מתרחש על הבמה - לפי טקסט כתוב מראש או נוצר במקום. אנחנו כקהל יכולים לתת אמון במספר זה ולקבל את דבריו כאמת, או להטיל ספק בסיפורו ואז לדחות אותו כשקר. המספר עלול לשקר לנו. אולי מאחורי המסך יש במה ריקה, והמספר אך דולה את סיפורו מתוך דמיונו הקודח. אין אנו יכולים לדעת אם המספר אומר אמת או שקר, אלא אם כן נעלה אל הבמה ונחדור אל מעבר למסך הסגור. אבל אז אנחנו נכנסים לתחום שהופך אותנו עצמנו לשחקנים.
בדרך כלל רוב הצופים מעדיפים את מקומם באולם על פני הזכות לעלות אל הבמה, ואם ברצונם להשתתף באירוע כצופים, עליהם להשהות ספק וליצור אמון בשחקן-המספר. מבחינת החוויה של הקהל באולם אין הבדל בין אם השחקן-המספר אומר אמת ובין אם הוא משקר, כל עוד הקהל מאמין שהשחקן-המספר אומר אמת.
דבר דומה מתרחש בבית התפילה. כהן הדת הוא המספר שמציץ אל מעבר למסך הסגור של במת האלוהות ומוסר לנו את דבר האל - לפי טקסט כתוב מראש או נוצר במקום. מבחינת המאמין שהסיר מעצמו כל ספק, אין זה משנה אם מעבר למסך נמצא האל המוסר את דברו, או שהדבר הוא המצאת דמיונו של כהן הדת. בכל מקרה על המאמין להשהות ספק וליצור אמון בכהן הדת.
תכונות השהיית הספק ויצירת האמון, ביטולו של האמון, וחוזר חלילה, אינן מקריות, או מיוחדות לתחום האירוע האמנותי או הדתי. הן נטועות בחוויה האישית הכוללת של האדם מיום היוולדו. ניתן לראות את מערכת היחסים שבתוך המשפחה, בין הורים לילדים, כמקור ללימוד עקרון השהיית הספק ויצירת האמון. במערכת זו כל אמון הוא תוצאה של איחוד עם מישהו או עם משהו, וכל ספק הוא תוצאה של ניתוק וחסר.
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
מדוע דווקא "אישה יפת-תואר"? בניגוד למה שמתואר בשירי הגבורה השבטיים והלאומנים – שהם אחד מהביטויים המקובלים בהיסטוריה של עמים היוצאים למלחמה – החוויה האישית המיידית של האדם במלחמה אינה אלא דייסה מגעילה של פחד וכעס. פחד המוות והכעס על חוסר האונים שבהתמודדות איתו. מנהיגים השולחים את החייל למלחמה, עוטפים אותו בעידוד מליצי ונלהב על בסיס האידיאולוגיה המכוננת של אותה חברה בזמן נתון. העידוד הזה מכסה במסך אטום את תודעתו האישית הפעילה. המסך התעמולתי מושם בין הפקודה ההיסטורית של היציאה למלחמה, לבין החוויה האישית המיידית של כל חייל לעצמו.
"יש לך חוצפה גדולה, אדוני הגנרל. אתה שולח אותי למלחמה, לרצוח גברים, נשים וטף, להרוס בתים, לשרוף כפרים, ואתה שואל אותי אם טהרתי את לבי לקראת המשימה?" ("המסעדה של אליז" – הסרט).
כדי להתגבר על פחד המוות, מוכן החייל לעטוף את עצמו באידיאולוגיה המלחמתית ולמות למענה. אידיאולוגיה זו מייצרת כמויות עצומות של אנרגיה המתועלות לתוקפנות. עם תום המלחמה וגם לפני כן, ובלי קשר לתוצאותיה, בדרך כלל מכריזים המנהיגים על השגת הניצחון, ואז מתפרקת אנרגיה זו במעשי הרס, ביזה, זלילה ואונס. יש להניח שרוב העמים מאמינים שהצבא שלהם הוא "הטהור מכל הצבאות" ומעשי זוועה כאלה הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא בתחומם, אלא רק בתחומו של האויב. כך יש להניח שרוב הישראלים מאמינים שהצבא שלהם הוא "טהור". אבל כותב התורה יודע יותר מזה. הוא יודע שהחיבור בין "צבא" ל"טוהר" הוא אוקסימורון, כלומר דבר והיפוכו. על כן באים החוקים הללו להסדיר את הזוועה ולמזער את נזקיה.
אימא שלי מתה לפני 10 שנים בערב ראש השנה ואני רוצה לומר לכם שאם אימא שלי הייתה יודעת שהיא מתה היא הייתה מאד מרוגזת מזה. לאימא שלי אסור היה למות אף פעם כי מספיק שהגרמנים יימח שמם רצחו לה את המשפחה - הורים, אחיות ואחיינים. הנכון זה שהיו כל מיני דברים שכמעט הרגו אותה כמו שלא היה מספיק כסף,שאבא לא עשה דברים כמו שצריך ולא בא לאנשים כמו שהבטיח, אבל בעיקר בעיקר הייתי אני זו שבגללה היא תמות, כי אני לא אכלתי מספיק ולא גדלתי והייתי נורא רזה וזה היה נורא בושה שכולם יחשבו שלא נותנים לי אוכל בבית.
אז נכון שהיא מתה זקנה מופלגת והלוואי על כולנו, והנכון שככה זה בעולם ושכולם מתים בסוף, אבל איכשהו אני לא בטוחה שהיא יודעת את זה.
(יוטה גרינפלד, 10.8.2012, נכתב לאחר ביקור ב"מליאה" של תיאטרון החדר)
אבישי מתיה: מלחמת ישראל-איראן - כך תיהרס ישראל. מבפנים
לא צריך פצצת אטום כדי להרוס את ישראל. לא צריך 1,000 טילים. לא צריך אפילו 50. אנחנו כבר נעשה את העבודה.
במלחמת המפרץ נורו לעבר ישראל 40 טילים. 40 טילים בלבד, במשך חודש וחצי, כמה מהם ללא חומר נפץ, ראשי בטון מזוין, שנפלו אי שם במדבר. המלחמה המוזרה הזו גבתה את חייהם של מספר ישראלים, אחד נהרג מטיל שפגע בביתו וכמה נחנקו למוות עטופים במסכות גז. 40 טילים בלבד, בין 17 בינואר ל-28 בפברואר 1991, שיבשו לחלוטין את דעתם של אזרחי ישראל וגרמו לעשרות אלפים לנטוש את תל אביב ולהצפין לאימא או להדרים לאילת. רק 40 טילים, רק חודש וחצי, והמדינה יצאה מדעתה.
בפברואר-מארס 1996, תוך מספר ימים, אירעו 4 פיגועי טרור בתל אביב ובירושלים. 2 אוטובוסים, קו 18, התפוצצו. מחבל נוסף התאבד בפורים על מעבר החצייה מול הדיזנגוף סנטר. ומחבל נוסף ביצע פיגוע דריסה. כ-60 איש נהרגו בפיגועים הללו. המדינה הייתה בהיסטריה מוחלטת. עורך הלילה של ידיעות אחרונות הציב בעמוד השער תמונה של אישה צורחת והדביק כותרת ענק, "מדינה בפחד". 4 פיגועי טרור, וישראל איבדה את שפיותה. 4 פיגועי טרור שמחקו את רצח רבין, שהפילו ממשלה, ששלחו את שמעון פרס לאופוזיציה.
בתחילת 1998 התסריט חזר. לא ירו עלינו טילים, לא פוצצו אוטובוסים, אבל סדאם חוסיין נכנס ללחץ בגלל פקחי האו"ם ושיגר כמה משפטים לחלל. זה הספיק. ביום שישי אחד ישבתי בבית קפה, עד לשיחה בין כמה תל אביבים מפוחדים, שבחנו אופציות בריחה. היעד המועדף היה פאריז. מתברר שהפאניקה אחזה גם בראש ממשלתם, אחד בשם בנימין נתניהו. לא מזמן גילה ספי רכלבסקי ב"הארץ" שראש הממשלה דאז שקל, לא פחות ולא יותר, לחמש טילי יריחו. דבר שלא נעשה אפילו במלחמת יום הכיפורים. האלוף במיל. אריאל שרון, רב אלוף במיל. רפאל איתן והרמטכ"ל אמנון ליפקין שיק דרשו פגישה והורידו את נתניהו המבוהל מהעץ. גם סדאם נרגע.
עכשיו 2012. ושוב נתניהו בשלטון. הפעם לא ברור אם מישהו יצליח לעצור אותו מלגרור אותנו למלחמה קשה ומתמשכת. האיראנים מחכים שנתקוף. הם פשוט מייחלים לכך. התקיפה תחסל לנו את ההרתעה ותחשוף את האמת מאחורי מי שאנחנו: עם היסטרי, קפריזי, נתון למצבי רוח, עם צבא קטן ומוגבל ביכולותיו. אם אתם חושבים שעכשיו אנחנו תלויים בארה"ב, עוד לא ראיתם כלום.
בהתחלה יהיה שקט. העם המצפה במקלטים ירגיש גאה. הפופולאריות של נתניהו וברק תנסוק לשחקים. המתנגדים יוקעו כבוגדים. אולי סוף סוף יעצרו אותם או רק יסתמו להם את הפה בשידור חי. יום יחלוף. אפילו יומיים. ואז ייפלו 5 טילים בלב תל אביב. 5, לא יותר. אלפי תל אביבים שחיכו לאות ישטפו את הכבישים. בדרך לנתב"ג. או בדרך לאילת. כשנתב"ג יהיה מפוצץ בעשרות אלפי ישראלים, האיראנים יירו עוד 3 טילים לעבר שדה התעופה הבינלאומי של ישראל. השדה, כמובן, ייסגר מיד לטיסות יוצאות ולטיסות נכנסות. אין יוצא ואין בא. אחרי שני טילים נוספים, הישראלים שעוד נותרו בשדה יבינו את הרמז וישעטו לעבר אילת. עשרות אלפים, אולי מאות אלפים, יתרכזו בעיר הדרומית, בין הבתים, בחוף הים, פליטים, באוהלים, האלימות תפרח, הזעם והתסכול יפרצו החוצה. ואז האיראנים יירו לשם 4 טילים, לא יותר. עם נפילת הטיל החמישי, הישראלים שעוד יישארו יברחו כל עוד רוחם בם צפונה. לעבר חיפה והגליל.
יעברו יום, יעברו יומיים, ואז האיראנים יירו 5 טילים לעבר מפרץ חיפה, מכוונים לעבר בתי הזיקוק. הם גם יודיעו לתושבי חיפה והקריות שהם ימשיכו לירות עד שהמפרץ יעלה כולו באש. וכך הם יטפטפו, טיל כל שעה. התל אביבים יחזרו לתל אביב. כי אין לאן לברוח. ואין על מי לסמוך. יעברו עוד יומיים, ואז האיראנים יירו מטח של 15 טילים, גדולים ורועשים במיוחד, לעבר תל אביב. הנזק יהיה גדול. הפאניקה תשבור שיאים. האיראנים ימשיכו לירות טילים ספורים מדי יום. לפעמים הם יורידו טיל אחד או שניים על דימונה. יש להם סבלנות. העם יהיה מאוחד סביב ההנהגה. מלחמת איראן-עיראק נמשכה 8 שנים. אז מה בוער? חוץ מתל אביב, כמובן. ומפרץ חיפה.
הכלכלה תיפגע אנושות. התיירות תיפסק. אי אפשר יהיה ללמוד בבתי הספר. האלימות תגאה. המשטרה תקרוס. והעם, סוף סוף, ידרוש תשובות. ברק ייעלם. ביבי יופיע חיוור ומזיע על מסך הטלוויזיה, כשהפופולאריות שלו לא מגרדת אפילו את שלושת האחוזים.
(קטע מתוך הסיפור "אנסטסיה", בספר הסיפורים החדש, "מוסיקה", שזה עתה יצא לאור בהוצאת "ספרא" והוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה בפרס אס"י.)
הטלפון שהעיר אותי משנת הצהריים המפנקת היה ממשטרת ישראל, מחוז ירושלים. מה לי ולמשטרה? באפלולית החורף לא היה לי ברור אם עכשיו בוקר או ערב. קול נשי מרח עיסת מלים שהתחילה ב"אנחנו מעוניינים לדעת אם את מוכנה לזהות גופת אישה צעירה שנמצאה ללא רוח חיים בדירה בשכונת נווה יעקב". "סליחה? אם אני מוכנה מה? את מוכנה לחזור ולהגיד את זה יותר ברור?" "שואלים אותך אם את מוכנה לזהות גופת אישה צעירה". שאלתי מה שמה. הקול המאנפף אמר: "זה מה שאנחנו רוצים לברר, כנראה עולה חדשה מרוסיה. אולי רות קוֹטרֶלוֹב". "אני מצטערת מאד, אבל אני לא מכירה אישה כזאת", אמרתי בחריפות. הקול הדָּביק טען שמספר הטלפון שלי רשום בפנקס שלה, ושאין מי שיזהה את הגופה מלבדי. שאלתי ממה היא מתה. "הגופה נמצאה ללא רוח חיים בדירה, אין סימני אלימות. יש תינוק שגילו המשוער שישה חודשים עם בריאות תקינה". שאלתי איך היא נראית. השוטרת רשרשה בניירות והקריאה "גובה מטר שבעים ושלוש, שיער בלונדי חלק ארוך, עיניים ירוקות, ריסים בהירים מאד, עור כהה יחסית, אף ישר, נמשים". התעוררתי לגמרי. אנסטסיה!
(מתוך קובץ הסיפורים החדש "מוסיקה". לפי שעה ניתן להשיג את הספר בחנויות רשת סטימצקי בלבד)
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
טרגי-קומדיה אפלה
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין
בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל
משחק: אמיר אוריין
יום שישי, 31.8.2012, בשעה 14:00
יום רביעי, 5.9.2012, בשעה 20:30 (כל הכרטיסים נמכרו)
אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
מוצ"ש, 1.9.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב עלות כרטיס: 20 ש"ח.
057-7827000. 052-528-4234 / 054-533-5135
אנסמבל קוקייה: תחושת בטן
תיאטרון בתנועה, סוחף וססגוני. סיפורה של אישה היוצאת כנגד התפקידים החברתיים שהוטלו עליה כאישה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו. עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין – תיאטרון החדר.
יום שלישי, 4.9.12, בשעה 20:30, ב"התיבה" - חצרות יפו, שד' ירושלים 19, יפו.
70 ש"ח. להזמנות ומידע: 054-5335135, 052-5284234.
בגדי חורף אבא
מונודרמה הבוחנת את שבירתו של התא המשפחתי דרך עיניה של ילדה. חווית הגירושין של הוריה מחייבת אותה לעבור מסע התבגרות בעל כורחה. היא מכינה את עצמה למסע בריחה, וכך היא מקווה להציל את נישואי הוריה.
מחקר בנושא תקציב התרבות והתיאטרון הסתיים. הממצאים חושפים תמונה קשה של תקצוב לקוי, קריטריונים בעייתיים לתמיכה בתיאטראות וריכוזיות גבוהה של התקציב באזור תל אביב וגוש דן.
פורום היוצרים הינו ארגון גג לחמישה איגודים מקצועיים בתיאטרון הישראלי: בת"י - איגוד הבמאים, שח"ם- ארגון השחקנים, האגודה למעצבי הבמה, איגוד יוצרי המוסיקה לאמנויות הבמה ואיגוד המחזאים.
בימים אלה אנו שוקדים על תוכנית פעולה להגדלת תקציב התרבות בישראל. כחלק מתוכנית הפעולה ערכנו מחקר מעמיק בנושא שהתבצע ע"י שח"ם. אתם מוזמנים לצפות במחקר בקישור הבא.
אנו קוראים לכל חברי האיגודים להצטרף כפעילים למאבק ולבוא לפגישת פעילים ראשונה ביום ה' 6.9.12 בשעה 15:00 במשרדי שח"ם ברחוב המסגר 55 תל-אביב.
יש להירשם למפגש דרך מענה למייל זה או בטלפון מספר 050-261-1461
(בת"י - איגוד הבמאים)
-------------- -------------- -------------- "ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,
הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,
אל בני גזע נבחר".
(היטלר בהצגה "היטלר")
--------------
"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".
