(קטע מתוך הסיפור "אנסטסיה", בספר הסיפורים החדש, "מוסיקה", שזה עתה יצא לאור בהוצאת "ספרא" והוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה בפרס אס"י.)
הטלפון שהעיר אותי משנת הצהריים המפנקת היה ממשטרת ישראל, מחוז ירושלים. מה לי ולמשטרה? באפלולית החורף לא היה לי ברור אם עכשיו בוקר או ערב. קול נשי מרח עיסת מלים שהתחילה ב"אנחנו מעוניינים לדעת אם את מוכנה לזהות גופת אישה צעירה שנמצאה ללא רוח חיים בדירה בשכונת נווה יעקב". "סליחה? אם אני מוכנה מה? את מוכנה לחזור ולהגיד את זה יותר ברור?" "שואלים אותך אם את מוכנה לזהות גופת אישה צעירה". שאלתי מה שמה. הקול המאנפף אמר: "זה מה שאנחנו רוצים לברר, כנראה עולה חדשה מרוסיה. אולי רות קוֹטרֶלוֹב". "אני מצטערת מאד, אבל אני לא מכירה אישה כזאת", אמרתי בחריפות. הקול הדָּביק טען שמספר הטלפון שלי רשום בפנקס שלה, ושאין מי שיזהה את הגופה מלבדי. שאלתי ממה היא מתה. "הגופה נמצאה ללא רוח חיים בדירה, אין סימני אלימות. יש תינוק שגילו המשוער שישה חודשים עם בריאות תקינה". שאלתי איך היא נראית. השוטרת רשרשה בניירות והקריאה "גובה מטר שבעים ושלוש, שיער בלונדי חלק ארוך, עיניים ירוקות, ריסים בהירים מאד, עור כהה יחסית, אף ישר, נמשים". התעוררתי לגמרי. אנסטסיה!
(מתוך קובץ הסיפורים החדש "מוסיקה". לפי שעה ניתן להשיג את הספר בחנויות רשת סטימצקי בלבד)
