הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


1. אושר

שחקנית אחת אומרת לי: בחיים שלי, לא היה לי רגע אחד של אושר.

אני אומר לה: מה עשית היום?

היא אומרת: קמתי במצב רוח רע. נסעתי לעבודה. היה יום דפוק.

אני אומר: איך נסעת לעבודה?

היא: באוטובוס.

- מה עשית באוטובוס?

- מה כבר אפשר לעשות באוטובוס? ישבתי. השתעממתי. נמנמתי. חשבתי.

- על מה חשבת?

- על כל מיני דברים. על גבר אחד.

- היה נעים או לא נעים?

- מה שייך נעים או לא נעים? היה נחמד.

- ואז היה לך רגע אחד של אושר?

- אולי. כן.

אנחנו מיטיבים לזהות בחיינו, כל רגע של דיכוי ושל סבל, אבל מקלים ראש, ברגעים של אושר ועונג.

יש האומרים בספקנות: היה לי נעים - אז מה, זה האושר?

כן. גם זה אושר.

שוב אנו שוכחים להזכיר לעצמנו שאפילו רגע אחד של אושר הוא נצח. לא בשמיים הוא. הוא כאן. בתוכנו. אפשר לזהות אותו. אפשר להגדיר אותו ולחוות אותו במלואו.

חיינו היו יכולים להיות מלאים יותר, עשירים יותר ויצירתיים יותר, אם היינו מיטיבים לזהות את הסבל ולתת לו ביטוי, לזהות את האושר ולחוות אותו במלואו.

--------------

 

2. הספק והאמון (10)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 10

 

שלבים ביצירת אמון וספק

 

א. סיפוק הצרכים

 

אדם נולד לעולם וצרכיו נולדים איתו. הוא זקוק להגנה, למזון, לאהבה. זהו יצור עיוור, חלש ותלוי בזולתו. בהיותו עובר מולאו צרכיו על פי תכונת ההתרבות של תאי גופו וצמיחת הגוף. ככל הידוע לנו, אין לעובר ברחם תבונה אישית או בחירה חופשית. עד לא מכבר סברו שתגובות העובר ברחם הן רפלקסיביות בלבד, ותינוק לאחר לידתו לא חש בכאב. לאחרונה התרבו העדויות על כך שהעובר מגיב לכאב ולעונג באופן שניתן להגדירו כרפלקסיבי. תגובות למגע ניתן לראות כבר בשבוע השביעי להריון, וככל שמשתכללת מערכת העצבים שלו כך גדל טווח התגובות של העובר. אולם הכרה תודעתית בכאב יכולה להיווצר רק לאחר שנוצרים התאים בקליפת המוח, ואלה מתחילים להתפתח רק בשבוע העשרים ושלושה להריון. התבונה שאנו מתכוונים אליה מתייחסת למודעות עצמית שנבנית על בסיס הקשר עם הסביבה, והיכולת ללמוד סיבה ותוצאה, ואלה מתפתחים רק במהלך השבועות הראשונים לאחר הלידה.

 

אולי ניתן לדבר על בחירה חופשית של האם ההרה. היא בוחרת במזון הבא אל פיה, שהוא המזון אותו מקבל העובר. האם והעובר הם אורגניזם אחד. עם יציאתו מהרחם, כניסתו לעולם הזה וניתוק צינור הטבור, ממשיך גופו לדרוש את מילוי הצרכים כבעבר, אלא שמרגע הניתוק מהאם דבר זה כבר איננו מובן מאליו. תגובותיו הראשונות של התינוק מושפעות מהלם השינוי. החסר הראשון הנקלט אצלו הוא העדר חום הרחם והגנתו. זהו חסר משמעותי אולם לא קריטי, כי בהיותו ברחם חווה העובר שינויים מחזוריים ואקראיים בחום הגוף.

 

החסר השני הוא החמצן. זהו חסר קריטי. גופו שהורגל לקבל חמצן באמצעות צינור הטבור, אינו מקבל אותו עוד. עדיין אין מקום לדבר על, כביכול, הפסקת האמון באם, כשם שאין לדבר על התעוררות הספק עם קטיעת צינור הטבור, ודאי שלא במובן התבוני. מדובר בקליטה חושית ובתגובות פיזיות וולונטריות וספונטניות. גופו פועל, לא תבונתו. התנועה הראשונה בעולם הזה היא התנועה לקראת הנשימה העצמאית הראשונה. מצוקתו הראשונה של התינוק באה לידי ביטוי בתנועה זו. הצליל הראשון שגופו יוצר הוא צלילה של זעקה חרישית וחלולה שיוצר האוויר בחדירתו אל הגוף פנימה.

 

הזעקה השנייה כבר איננה חרישית כל כך. היא יוצאת אל העולם עם יציאת האוויר שהזין את גופו. אפשר להגדיר זעקה זו כביטוי של כאב על החסר שהיה. אפשר להגדירה כביטוי של רווחה על הסיפוק המתעורר ברגע זה. אולי זעקתו היא קריאת אבל על הרחם האבודה...

 

("המעגל הפתוח", עמ' 101-102)

לאיגרת השבועית של 2012 . 9 . 6