אדם נולד לעולם וצרכיו נולדים איתו. הוא זקוק להגנה, למזון, לאהבה. זהו יצור עיוור, חלש ותלוי בזולתו. בהיותו עובר מולאו צרכיו על פי תכונת ההתרבות של תאי גופו וצמיחת הגוף. ככל הידוע לנו, אין לעובר ברחם תבונה אישית או בחירה חופשית. עד לא מכבר סברו שתגובות העובר ברחם הן רפלקסיביות בלבד, ותינוק לאחר לידתו לא חש בכאב. לאחרונה התרבו העדויות על כך שהעובר מגיב לכאב ולעונג באופן שניתן להגדירו כרפלקסיבי. תגובות למגע ניתן לראות כבר בשבוע השביעי להריון, וככל שמשתכללת מערכת העצבים שלו כך גדל טווח התגובות של העובר. אולם הכרה תודעתית בכאב יכולה להיווצר רק לאחר שנוצרים התאים בקליפת המוח, ואלה מתחילים להתפתח רק בשבוע העשרים ושלושה להריון. התבונה שאנו מתכוונים אליה מתייחסת למודעות עצמית שנבנית על בסיס הקשר עם הסביבה, והיכולת ללמוד סיבה ותוצאה, ואלה מתפתחים רק במהלך השבועות הראשונים לאחר הלידה.
אולי ניתן לדבר על בחירה חופשית של האם ההרה. היא בוחרת במזון הבא אל פיה, שהוא המזון אותו מקבל העובר. האם והעובר הם אורגניזם אחד. עם יציאתו מהרחם, כניסתו לעולם הזה וניתוק צינור הטבור, ממשיך גופו לדרוש את מילוי הצרכים כבעבר, אלא שמרגע הניתוק מהאם דבר זה כבר איננו מובן מאליו. תגובותיו הראשונות של התינוק מושפעות מהלם השינוי. החסר הראשון הנקלט אצלו הוא העדר חום הרחם והגנתו. זהו חסר משמעותי אולם לא קריטי, כי בהיותו ברחם חווה העובר שינויים מחזוריים ואקראיים בחום הגוף.
החסר השני הוא החמצן. זהו חסר קריטי. גופו שהורגל לקבל חמצן באמצעות צינור הטבור, אינו מקבל אותו עוד. עדיין אין מקום לדבר על, כביכול, הפסקת האמון באם, כשם שאין לדבר על התעוררות הספק עם קטיעת צינור הטבור, ודאי שלא במובן התבוני. מדובר בקליטה חושית ובתגובות פיזיות וולונטריות וספונטניות. גופו פועל, לא תבונתו. התנועה הראשונה בעולם הזה היא התנועה לקראת הנשימה העצמאית הראשונה. מצוקתו הראשונה של התינוק באה לידי ביטוי בתנועה זו. הצליל הראשון שגופו יוצר הוא צלילה של זעקה חרישית וחלולה שיוצר האוויר בחדירתו אל הגוף פנימה.
הזעקה השנייה כבר איננה חרישית כל כך. היא יוצאת אל העולם עם יציאת האוויר שהזין את גופו. אפשר להגדיר זעקה זו כביטוי של כאב על החסר שהיה. אפשר להגדירה כביטוי של רווחה על הסיפוק המתעורר ברגע זה. אולי זעקתו היא קריאת אבל על הרחם האבודה...
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
50. כי תבוא: דברים כ"ו - כ"ט 8
"ושמחת בכל-הטוֹב אשר נתן-לך אדוני אלוהיך ולביתך, אתה והלוי וְהַגֵּר אשר בקרבך".
(כי תבוא: דברים כ"ו 11).
מצוות השמחה חוזרת בהקשר דתי ובמקור מיוחסת השמחה ללימוד תורה. זהו עניין שבין אדם לבין עצמו ואלוהיו. מתוך כך נגזרת השמחה המחייבת אדם ביחסו לזולת. השמחה נתפסת כבעלת ערך חינוכי-ערכי, אבל אין היא דבר המובן מאליו. הדברים אמורים בהקשר החברתי, למשל, ביחס למעמד הבאת מעשרות וביכורים. מטבע הדברים העשיר מביא יותר והעני פחות והמפגש שבין עני לעשיר עלול להיות מתסכל לעני ומעורר קנאה. על כן מקפידים פרשנים להדגיש את ערך השמחה בכל מצב:
"בן זומא אומר איזהו חכם? הלמד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי, איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר טוב ארך אפים מגיבור, איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו"
(ילקוט שמעוני שמואל א רמז צו).
שמחה מתקשרת, בין השאר, גם עם "הצלחה". עבור כל אדם הצלחה היא מקור לסיפוק עצמי, העלאת ערך העצמי, תחושת ממשות והגשמת יעוד, וכן הלאה. אולם הגדרתה הבסיסית של ה"הצלחה" היא זו שקובעת את קיומם של כל היוצא מכך. בעולם תעשייתי מנוכר וחומרני, לרוב נמדדת "הצלחה" במונחים של כסף ופרסום. אלו מדדים חיצוניים לאדם ולא מהותיים להגדרת עצמו כישות יוצרת אוטונומית. יתרה מכך, הגדרות תעשייתיות אלו מנכרות את האדם מעצמו ומיצירתו. למשל, הגדרה תעשייתית של הצלחה תלויה בכמות הממון והפרסום שהיצירה גורפת, בלי קשר לערכה הסגולי, העצמי, האמנותי, משום שתעשייה אינה בוחנת יצירה לעצמה אלא על בסיס מדדים חיצוניים של כמות הממון הנכנסת לקופה והפרסום.
היצירה יכולה להיות נפלאה מצד עצמה, אבל התעשייה אינה מבחינה בכך, היא מבחינה רק בפוטנציאל המכירה של היצירה. בסופו של דבר יוצרת התעשייה טיפוס אדם מנוכר לעצמו וליצירתו, תחרותי ומתוסכל, תלוי בגורמים חיצוניים המתישים את היצירתיות שבו, מותש מכוחו של קונפליקט שבין הצורך שלו ליצור את מה שבוער בעצמותיו ליצור, לבין דרישות השוק. באותם מקרים שבהם הקונפליקט מיושב לטובת התעשייה, על היוצר להכחיש חלקים באישיותו היוצרת לטובת צרכי השוק, וזהו מצב חולני במהותו.
מכאן ש"הצלחה" אישית מחייבת הגדרה אישית: "אני מוצלח כי אני מתמיד בעשיית הדבר הנותן ביטוי לאישיותי במלואה, בלי קשר לממון או לפרסום שהיצירה יכולה להביא לי או לא להביא לי", ומכאן: "איזו עשיר השמח בחלקו".
(את הטקסט הבא כתבתי בעקבות הספר "נגיעה של מלאך" שכתב חברי, גרי גרינשפן. גיבורו של הספר הואליעם רפאל ז"ל, בנם של חבריי, ליאורה וגרי, שנפטר בגיל ארבע לאחר מאבק במחלת הסרטן – ארז)
אבי, אב הרחמן, החנון והרחום, ארך האפיים ורב החסד.
אני כותב לך מכתב זה למרות שאני כלל לא בטוח שכבר המציאו את המכתבים ולמרות שאני יודע שלעולם, לעולם לא אשלח אליך את המכתב.
לילה חשוך אצלנו במדבר. אין ירח שיאיר את ליבי השותת. רק שלהבת הגחלים הלוחשות שבמדורה מאירה את דמעותיי הזולגות מעיני. דמעות החורצות בזקני האפור פסים זרחניים, כסופים שהינם כדם הסמיך הניגר מליבי הפצוע, כדמו הבהיר של בני אהובי.
בעוד כמה שעות תיעור החמה ויקיץ העולם. אז אצא לדרכי. דרך בה לא בחרתי, דרך בה בחרת אתה בשבילי.
יודע אני כי השעות הקרובות תהיינה השעות הקשות בחיי וכי השעות והימים שיגיעו לאחר מכן יהיו קשים אף יותר.
אתה הרחום והחנון בוחן הכליות והלב, החורץ שיבתו של כל חי, חרצת את שיבתי וסימנת בדם את גורלי, רצית את מנחתי, בחרת את קורבני. חשקת בטוב שבפירות גני.
עם שברירי האור הראשונים אצא מן האוהל ואחבוש את חמורי. אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ולא בחוריי. אני עצמי. כל הקורבן פרי מחשבותייך ופרי מעשה ידיי.
וכשנגיע, קורבני ואני, אהוב ליבי הקרוע להר אשר תראני, ישאל בני בכאב: "אבא, הנה האש והעצים אך איה השה לעולה?".
ואני אז אשיב בגרון ניחר: "בני מחמדי, הא-ל שנתן הוא הא-ל שלקח, יהא שם הא-ל מבורך".
אך אם נא מצאתי חן בעיינך, אבי הרחמן, החנון הרחום, ארך האפיים ורב החסד, בקשה אחרונה לי אלייך, בקשה אחרונה של התליין ולא בקשתו האחרונה של הקורבן.
אתה שהענקת לי את שמי: "אב המון גויים" קבל את קורבני ומנע את קורבן האבות הבאים.
מנע מגפה ומחלה, חרב ושבי ושאר ייסורים מבני בנייך.
אל נא תיתן לאבות הבאים לעמוד נבוכים וריקים, שבורים ורמוסים מול קבר בנם אהובם, אשר, אתה בטובך הגדול נתת להם.
שלום חברות וחברים, "אושר האיסור על קשירת כלבים ליותר מ-9 שעות
החתימה על התקנות התעכבה בעקבות התנגדות משרד הביטחון וצה"ל. התיקון יאפשר לנקוט צעדים נגד בעלי הכלבים ולהטיל עד שישה חודשי מאסר בפועל" (הארץ)
(העברה: עדי חג'בי)
טוב מאד. עכשיו זה ייקח להם שנה שלמה עד שהתקנות יכנסו לתוקף. שנה נוספת של ייסורים לכלבי הכנסת וצה"ל. רגע אחד! 9 שעות?! אתם מתארים לעצמכם? תנסו... שלכם באהבה, תיאודור
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.
מונודיא 2012
לחיות בבועה, לפרוץ ממנה ולעשות חשבון נפש לפני יום הדין.
ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר.
כתבו וביימו חברי קבוצת המנחים-במאים. מבצעים חברי קבוצת השחקנים.
מנחים-במאים (לפי א"ב):
אנה מינייב, אריק אלון, רן בן עזרא, שירלי ליגום, שלי קלינג, שרון שלומי.
משתתפים (לפי א"ב):
אודי גרוס, אוֹרִי גביש, איתמר ברקאי, אמיר גולדמן, אסתי שמסיאן, ארז ברט, בתי באזוב, יהונתן כלפה, יעל כץ, ירון ליבוביץ, מיכל שמש מוגילנר, משי רזניקוב, נדב בן חורין, נועה מאיר, נטעלי דוננפלד, עדי חג'בי, פרד דוד אלבז, צחי פרידמן, ריטה ליבוביץ, שירה בן צבי.
תודה לאבי גיבסון בר-אל, לרחל וילנר ולצוות התיאטרון של יפו
ניהול אמנותי: אמיר אוריין
יום חמישי, 20.09.2011, בשעה 20:00
התיאטרון של יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. טל': 03-5185563
אורטל חייבת למות
מותחן פסיכולוגי.
אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
מוצ"ש, 27.10.2012, בשעה 20:30 , בתיאטרון החדר, תל-אביב עלות כרטיס: 20 ש"ח.
057-7827000. 052-528-4234 / 054-533-5135
ביבר הזכוכית
החל מ- 6.9.2012, ועד 18.9.2012, בשעה: 20:30. מחזה: טנסי ויליאמס. תרגום: מיכה לוינסון. בימוי: יונתן אסתרקין. ערב ערב בתיאטרון הספרייה ברמת גן,
"ויענונו" - תערוכה
הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. 06-30.9.2012, ביתן האמנים רחוב אלחריזי 9, תל אביב. טל': 03-5246685. אירוע פתיחה: 6.9.2012, 20:00-22:00. הכניסה חופשית.
חמוטל בר-יוסף: "מוסיקה"
קובץ סיפורים ראשון של חמוטל בר-יוסף - משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות. יצא לאור בהוצאת "ספרא" והוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים, וזכה בפרס אס"י, איגוד הסופרים הכללי, לשנת 2012. הספר נמכר כעת - עד להוצאת מהדורה שנייה - בחנויות סטימצקי בלבד.
