בס"ד

(את הטקסט הבא כתבתי בעקבות הספר "נגיעה של מלאך" שכתב חברי, גרי גרינשפן. גיבורו של הספר הוא ליעם רפאל ז"ל, בנם של חבריי, ליאורה וגרי, שנפטר בגיל ארבע לאחר מאבק במחלת הסרטן – ארז)

אבי, אב הרחמן, החנון והרחום, ארך האפיים ורב החסד.

אני כותב לך מכתב זה למרות שאני כלל לא בטוח שכבר המציאו את המכתבים ולמרות שאני יודע שלעולם, לעולם לא אשלח אליך את המכתב.

לילה חשוך אצלנו במדבר. אין ירח שיאיר את ליבי השותת. רק שלהבת הגחלים הלוחשות שבמדורה מאירה את דמעותיי הזולגות מעיני. דמעות החורצות בזקני האפור פסים זרחניים, כסופים שהינם כדם הסמיך הניגר מליבי הפצוע, כדמו הבהיר של בני אהובי.

בעוד כמה שעות תיעור החמה ויקיץ העולם. אז אצא לדרכי. דרך בה לא בחרתי, דרך בה בחרת אתה בשבילי.

יודע אני כי השעות הקרובות תהיינה השעות הקשות בחיי וכי השעות והימים שיגיעו לאחר מכן יהיו קשים אף יותר.

אתה הרחום והחנון בוחן הכליות והלב, החורץ שיבתו של כל חי, חרצת את שיבתי וסימנת בדם את גורלי, רצית את מנחתי, בחרת את קורבני. חשקת בטוב שבפירות גני.

עם שברירי האור הראשונים אצא מן האוהל ואחבוש את חמורי. אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ולא בחוריי. אני עצמי. כל הקורבן פרי מחשבותייך ופרי מעשה ידיי.

וכשנגיע, קורבני ואני, אהוב ליבי הקרוע להר אשר תראני, ישאל בני בכאב: "אבא, הנה האש והעצים אך איה השה לעולה?".

ואני אז אשיב בגרון ניחר: "בני מחמדי, הא-ל שנתן הוא הא-ל שלקח, יהא שם הא-ל מבורך".

אך אם נא מצאתי חן בעיינך, אבי הרחמן, החנון הרחום, ארך האפיים ורב החסד, בקשה אחרונה לי אלייך, בקשה אחרונה של התליין ולא בקשתו האחרונה של הקורבן.

אתה שהענקת לי את שמי: "אב המון גויים" קבל את קורבני ומנע את קורבן האבות הבאים.

מנע מגפה ומחלה, חרב ושבי ושאר ייסורים מבני בנייך.

אל נא תיתן לאבות הבאים לעמוד נבוכים וריקים, שבורים ורמוסים מול קבר בנם אהובם, אשר, אתה בטובך הגדול נתת להם.

מנע קורבנות אב מבני ייצורך.

ויהא, בני אהובי, יקירי, נשמתי, מחמדי, קורבנך, קורבני. אחרון לקורבן האבות, אחרון לקורבן הבנים לעד ולעולמי עולמים.

(ארז ברט, בוגר תיאטרון החדר, אב תשע"ב, אוגוסט 2012)