הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)


1. שנה טובה!
הנה דבר שגם אני, כאחרים, חוטא בו מעת לעת: הרצון להוכיח את אהבתי לאהוביי. קחו למשל את הברכות לשנה החדשה. נראה שכל מי שמכבד את עצמו ועיתותיו בידו, מעצב ברכה אישית כמיטב כושר היצירה שלו.

 

פעם היו יוצאים אל הרחוב והיו שם דוכנים של "שָׁנוֹת טובות" ההטעמה על "שָׁנוֹת". והיו קונים "שנות טובות עם "זהבים", כלומר, פתיתי מתכת צהובים שנצצו על הברכה עם כל תנועת יד של האוחז בה, והנושאים היו לאומיים בתכלית: חיילי צה"ל, עולים חדשים, ברכות לשלום ובטחון ושגשוגה של המדינה. עדיין יש כאלה. ברחוב אלנבי בתל אביב ראיתי דוכן אחד. היום הברכות ברובן אישיות יותר, יקומיות יותר.

 

הברכה האישית דורשת השקעה של זמן ויכולות אישיות, ומשפטי הברכה הולכים כדרכו של המעיין המתגבר, עד כלות המילים, וזה לעצמו טוב ויפה. כל רגע שאנו משקיעים בחיבור משפט שיש בו אהבה ותקווה לעתיד טוב יותר, הוא רגע שנגרע מהדיכאון הלאומי והאישי. לו רק יכולנו להרבות בכך.

שנה טובה!





















 

2. הספק והאמון (11)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 11

 

שלבים ביצירת אמון וספק

 

א. סיפוק הצרכים

 

...פרק הזמן שעובר מרגע ניתוק צינור הטבור ועד לגילויה של הנשימה הראשונה יכול להיות מוגדר כפרק הזמן שבו מתעורר ספק במובן הפיזי-מוטורי ולא התבוני. ספק שפירושו התגייסות הגוף להסתגלות לתנאים החדשים. נוצר פער בין הרצוי לגוף התינוק לבין התנאים הנתונים שהשתנו. התגובה הספונטנית של הגוף, למה שנקלט בו באמצעות החושים, קודמת לכל תבונה. תבונתו של התינוק תתחיל לפעול ברגע שבו מוחו יוכל לחבר זיכרון של סיבה, עם זיכרון של תוצאה מתאימה. חיבור כזה יתכן רק על בסיס קדום של חסר:

 

הספקת החמצן האימהי נפסקת. הגוף משתוקק לנשום. נוצר חסר הדורש תגובה. התינוק במצוקה. גופו מתעוות, שריריו מתכווצים בניסיון לקלוט חמצן. פעולות אלו עדיין אינן מספקות לו את החמצן הנכסף. אם לא יקבל אותו - ימות.

 

נראה שגופו של התינוק נאבק על קיומו באופן הקיצוני ביותר האפשרי לו. הוא פועל בשיטה של ניסוי וטעייה. פיו נפער ואויר נכנס לריאותיו. החסר מתמלא. הוא לומד לנשום באופן עצמאי. התוצאה היא תחושת הסיפוק שחווה גופו של התינוק, זו איננה חווית הנשימה הרחמית הקדומה, אלא התחליף המספק שלה. החסר הוא הבסיס לנשימת הריאות. נשימת הריאות גורמת לתחושת הסיפוק. סיבה ותוצאה, כל אחת לעצמה, עדיין איננה את יוצרת את הבנת התהליך. רק שחזור הניסיון הזה וקיבועו בהיסטוריה של התינוק, מלמד על המרכיב הקובע שבו: הקשר שבין סיבה לתוצאה, בין שאיפת האוויר לסיפוק שהיא יוצרת. ברוב המקרים התהליך כולו איננו נמשך יותר משניות ספורות, אולם הוא מניח את היסוד הפסיכו-פיזי לתכונה החשובה ביותר להתפתחותו של האדם: היכולת להתמודד עם קשיי הקיום כישות אוטונומית.

 

חיבור של סיבה ותוצאה יוצר סינתזה שבמקרה זה היא הרפלקס המותנה של הנשימה. לעתיד לבוא יהיה על התינוק ליצור משמעות שהיא תוצאה של שיקול דעת תבוני, משתנה לפי הנסיבות. משמעות זו תיצור קשרים עם משמעויות אחרות, וחיבור משמעויות אלו יהיה תוכנה של התבונה.

 

אצל תינוק בן יומו, כל הפעולות הללו מתרחשות ברמה החושית והמוטורית ולא התבונית, וכאמור, יחלפו עוד שבועות אחדים עד לרגע שבו ניתן יהיה לדבר על התבונה המתהווה במובן של יכולת שכלית. אבל בינתיים העובר הופך לגוף עצמאי והרי הוא תינוק בעל ניסיון בנשימה עצמאית, כלומר, בעל אמון במובן של הרגל חושי ספונטני של נשימה...

 

(המשך יבוא. "המעגל הפתוח", עמ' 101-102)

לאיגרת השבועית של 2012 . 9 . 13