הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2012 . 9 . 13

שנה טובה!

 

היטלר - ההצגה
יום שישי, 14.9.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 28.9.2012, בשעה 14:00

טל': (החדר) 03-5171818, (גיבסון) 0508-497715
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

-------

בימים אלו מתקיימות

פגישות ההכרות

לקורסים השנתיים המרוכזים
לימודי משחק
לימודי בימוי
בתיאטרון החדר
טל', 03-5171818,

מידע כאן וגם בדוא"ל

-------

פגישות אישיות
לייעוץ בתחום האישי והיצירתי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לכם קטע? שלחו אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   מדברים על תיאטרון החדר
•   מונודיא 2012: הנשמות הטובות
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. שנה טובה! 2. הספק והאמון (11)
•   פרשת השבוע: 51. ניצבים: דברים כ"ט 9 - ל'
•   יואב איתמר: One Night Stand
•   בקי פריישטדט: הסוד מפראג (6)
•   אסנת ראם: שתֵי תמונות
•   בילי לרנר: קוף
•   מיכאל פבזנר: אבן
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצרצר

ינון צפריר, שחקן, במאי ומנהל אמנותי של קבוצת התיאטרון "אורתו-דה", מדבר על לימודיו בקבוצות המשחק והבימוי בתיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

קישור קבוע

"מונודיא 2012" - ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. הוא התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר.

מנחים (לפי א"ב): אנה מינייב, אריק אלון, רן בן עזרא, שירלי ליגום, שלי קלינג, שרון שלומי.

משתתפים (לפי א"ב): אודי גרוס, אוֹרִי גביש, איתמר ברקאי, אמיר גולדמן, אסתי שמסיאן, ארז ברט, בתי באזוב, יהונתן כלפה, יעל כץ, ירון ליבוביץ, מיכל שמש מוגילנר, משי רזניקוב, נדב בן חורין, נועה מאיר, נטעלי דוננפלד, עדי חג'בי, פרד דוד אלבז, צחי פרידמן, ריטה ליבוביץ, שירה בן צבי.

ניהול אמנותי: אמיר אוריין

המופע הבא של "מונודיא 2012" יתקיים ביום חמישי, 20.09.2012, בשעה 20:00, בתיאטרון יפו, רח' מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. טל': 03-5185563

 

החל מהשבוע, ובכל שבוע, אנו מביאים, קטע מתוך המופע.

 

כל הנשמות הטובות

- מספר עצות לאימא הכושלת

כתיבה וביצוע: עדי חג'בי. מנחה: שרון שלומי

 

אוי, איזה מותק! בן כמה הוא? חודשיים? הוא רזה...

הוא רעב! את מאכילה אותו? תניקי אותו! מה?! את לא מניקה???

תניקי אותו!!!

אני הנקתי את כל ילדיי. הם לא ראו בקבוק! אין לך חלב?! זה כי את לא שותה!!! תשתי חלב. זה יעשה לך חלב. לי היה מלא חלב. כמה עלית בהריון? אני עליתי רק חמש וירדתי מיד אחרי. הרי זה נוזלים!

 

מה זה??? הוא כל הזמן על הידיים!!! בסוף הוא יהיה רגיש! שלא יתרגל. מה את מנדנדת אותו כל הזמן. בסוף את תסבלי. ילד, תגיד לאימא תפסיקי לפנק אותי אני רוצה להיות גבר. מה את לוקחת אותו לרופא כל הזמן? תתני לו להתגבר. לא לקחת אותו?? מה את רוצה? להגיע ישר למיון? לשלי לא היו בעיות בכלל. מה את אוכלת? הוא שוב חולה? למה לא שמרת עליו? תגיד לאימא שאתה לא רוצה להיות חולה כל הזמן. תגיד לה, אני רוצה להיות גיבור! להיות חייל! מה את ישר מרימה אותו??? תתני לו לבכות, בסוף בגללך הוא יהיה רגיש.

 

תניקי אותו!!!!!!!!!!!!

 

תגידי, הוא לא נראה כמו בעלך (מבט חשדני)  יצא תימני!!!! מתי התחתנת? ביולי? (מחשבת את מספר החודשים מאז החתונה ועד ללידה) מה זה??? כל דקה את מחליפה לו טיטול! איזה מפונק. מה זה? הוא בכיין? לא יונק? עצלן! מה זה? למה הוא נבהל ? תגיד לאימא: "אני רוצה להיות חברמן, לא כזה נחנח, אני גבר, תגיד לה. תתני לו לבכות, שלא יהיה בכיין, בסוף הוא ייצא פראייר. מה תעשי שהוא ילך לגן? תחזיקי אותו על הידיים גם בצבא?

איזה חייל יפה הוא יהיה! עם הצבע שלו, המדים יהיו עליו משהו. קרבי הוא יהיה!!! אצלי כל הבנים בקרבי. ילדים טובים, שאלוהים ישמור אותם! איזה חמוד, עשיתם לו ברית? איך יצא? יפה? אצל רופא??? למה? אצלי כל הבנים עברו את זה בלי בעיה. כמה טיפות יין וגמרנו. אצלי הם לא בכיינים. איזה ילד יפה! אתה תביא בנות הביתה כל הזמן. אחת אחרי השנייה (מניעה את היד בתנועה ארוטית) תשבור להן את הלב... אבל למה כתום? מה, הוא בת? כתום זה צבע של בנות! שלא יצא לך.... (מרימה עיניים ועושה סימן של "הומו") מה בעלך אמר על זה שהוא בכלל לא דומה לו?

 

אוי, תוציאי לו. הוא ייחנק. הוא ייפול. הוא ייחתך. יש עליו שמש. תני לו שיהיה קצת בשמש. תניקי אותו. מה את מחליפה לו? שלא יצא רגיש, תניקי תניקי תניקי תניקי תניקי

אוייש, איזה מתוק.

אני  כ ל   כ ך  אוהבת תינוקות.

קישור קבוע

1. שנה טובה!
הנה דבר שגם אני, כאחרים, חוטא בו מעת לעת: הרצון להוכיח את אהבתי לאהוביי. קחו למשל את הברכות לשנה החדשה. נראה שכל מי שמכבד את עצמו ועיתותיו בידו, מעצב ברכה אישית כמיטב כושר היצירה שלו.

 

פעם היו יוצאים אל הרחוב והיו שם דוכנים של "שָׁנוֹת טובות" ההטעמה על "שָׁנוֹת". והיו קונים "שנות טובות עם "זהבים", כלומר, פתיתי מתכת צהובים שנצצו על הברכה עם כל תנועת יד של האוחז בה, והנושאים היו לאומיים בתכלית: חיילי צה"ל, עולים חדשים, ברכות לשלום ובטחון ושגשוגה של המדינה. עדיין יש כאלה. ברחוב אלנבי בתל אביב ראיתי דוכן אחד. היום הברכות ברובן אישיות יותר, יקומיות יותר.

 

הברכה האישית דורשת השקעה של זמן ויכולות אישיות, ומשפטי הברכה הולכים כדרכו של המעיין המתגבר, עד כלות המילים, וזה לעצמו טוב ויפה. כל רגע שאנו משקיעים בחיבור משפט שיש בו אהבה ותקווה לעתיד טוב יותר, הוא רגע שנגרע מהדיכאון הלאומי והאישי. לו רק יכולנו להרבות בכך.

שנה טובה!





















 

2. הספק והאמון (11)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 11

 

שלבים ביצירת אמון וספק

 

א. סיפוק הצרכים

 

...פרק הזמן שעובר מרגע ניתוק צינור הטבור ועד לגילויה של הנשימה הראשונה יכול להיות מוגדר כפרק הזמן שבו מתעורר ספק במובן הפיזי-מוטורי ולא התבוני. ספק שפירושו התגייסות הגוף להסתגלות לתנאים החדשים. נוצר פער בין הרצוי לגוף התינוק לבין התנאים הנתונים שהשתנו. התגובה הספונטנית של הגוף, למה שנקלט בו באמצעות החושים, קודמת לכל תבונה. תבונתו של התינוק תתחיל לפעול ברגע שבו מוחו יוכל לחבר זיכרון של סיבה, עם זיכרון של תוצאה מתאימה. חיבור כזה יתכן רק על בסיס קדום של חסר:

 

הספקת החמצן האימהי נפסקת. הגוף משתוקק לנשום. נוצר חסר הדורש תגובה. התינוק במצוקה. גופו מתעוות, שריריו מתכווצים בניסיון לקלוט חמצן. פעולות אלו עדיין אינן מספקות לו את החמצן הנכסף. אם לא יקבל אותו - ימות.

 

נראה שגופו של התינוק נאבק על קיומו באופן הקיצוני ביותר האפשרי לו. הוא פועל בשיטה של ניסוי וטעייה. פיו נפער ואויר נכנס לריאותיו. החסר מתמלא. הוא לומד לנשום באופן עצמאי. התוצאה היא תחושת הסיפוק שחווה גופו של התינוק, זו איננה חווית הנשימה הרחמית הקדומה, אלא התחליף המספק שלה. החסר הוא הבסיס לנשימת הריאות. נשימת הריאות גורמת לתחושת הסיפוק. סיבה ותוצאה, כל אחת לעצמה, עדיין איננה את יוצרת את הבנת התהליך. רק שחזור הניסיון הזה וקיבועו בהיסטוריה של התינוק, מלמד על המרכיב הקובע שבו: הקשר שבין סיבה לתוצאה, בין שאיפת האוויר לסיפוק שהיא יוצרת. ברוב המקרים התהליך כולו איננו נמשך יותר משניות ספורות, אולם הוא מניח את היסוד הפסיכו-פיזי לתכונה החשובה ביותר להתפתחותו של האדם: היכולת להתמודד עם קשיי הקיום כישות אוטונומית.

 

חיבור של סיבה ותוצאה יוצר סינתזה שבמקרה זה היא הרפלקס המותנה של הנשימה. לעתיד לבוא יהיה על התינוק ליצור משמעות שהיא תוצאה של שיקול דעת תבוני, משתנה לפי הנסיבות. משמעות זו תיצור קשרים עם משמעויות אחרות, וחיבור משמעויות אלו יהיה תוכנה של התבונה.

 

אצל תינוק בן יומו, כל הפעולות הללו מתרחשות ברמה החושית והמוטורית ולא התבונית, וכאמור, יחלפו עוד שבועות אחדים עד לרגע שבו ניתן יהיה לדבר על התבונה המתהווה במובן של יכולת שכלית. אבל בינתיים העובר הופך לגוף עצמאי והרי הוא תינוק בעל ניסיון בנשימה עצמאית, כלומר, בעל אמון במובן של הרגל חושי ספונטני של נשימה...

 

(המשך יבוא. "המעגל הפתוח", עמ' 101-102)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

51. ניצבים: דברים כ"ט 9 - ל'

"אתם נצבים היום כֻּלכם לפני יהוה אלוהיכם" (ניצבים: דברים כ"ט 9).

"כי המצוה אשר אנכי מצווך היום, לא-נפלאת היא ממך ולא-רחוקה היא. לא בשמים הוא, לאמר, מי יעלה-לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא-מעבר לים הוא, לאמר, מי יעבור-לנו אל-עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי-קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו. ראה, נתתי לפניך היום את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות ואת-הרע" (ניצבים: דברים ל' 11 – 15).

 

הציווי הוא שמירת חוקי התורה הכתובים בספר הזה, ותשובה מלאה בלב ובנפש (שם: ל' 10). האל דורש לא רק שמירה חיצונית של החוק הכתוב, כלומר שימור ההתנהגות ההיסטורית החיצונית, אלא גם את האמונה שבלב: "בפיך ובלבבך לעשותו". כאן הפה מסמן את המעשה, והלב מסמן את האמונה במעשה. הפה המדבר משול לעשייה מוחשית, עשיית המצוות, כי ביהדות יש למילה הנאמרת משמעות של פעולה. העולם נברא במאמר האל, באמירתו של האל. הלב משול לאמונה הפנימית, ולא רק מן הפה והחוצה. אמונה היא בתחום החוויה הפנימית של האדם. יש לה כמובן השלכות חיצוניות, אולם בעיקרה היא דבר שמתבסס בכל מרכיבי החוויה האישית: תחושה, תמונה, מחשבה ורגש.

 

יש הבדל בין אמונה לדעה. האמונה יציבה יותר ופחות מושפעת משינויים חיצוניים. אמונה יכולה להשתנות בעקבות טראומה חזקה או תובנה כוללת ומספקת. דעה ניתן לשנות בשכנוע עצמי ובקלות יחסית. אמונה אינה זקוקה בהכרח לחיזוקה של הדעה. מראשיתה, האמונה באל נולדת בדרך ההוראה. האמונה היא בחירה אישית, על בסיס לימוד אישי. הילד לומד שיש אלוהים, או לומד שמשהו שמתרחש בעולם מקורו באל. כדי שהאמונה באל תתקיים, אין צורך בחיזוק דעתני-שכלי, בדרך של הוכחה אמפירית כלשהי. גם ההיפך הוא נכון. אי אפשר להביא הוכחה אמפירית שהאל קיים או לא קיים. גם אם תמצא ההוכחה לכך שהאל קיים או אינו קיים, לא בהכרח ישנה הדבר את האמונה בקיום האל או את הכפירה בו.

 

משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה י"ג: "רבי שמעון אומר, הווי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר (יואל ב') כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה". יש אומרים כי קבע זהו בפיך, והיא ההיסטוריה של התפילה. רחמים ותחנונים הם בלבבך, והיא החוויה האישית המיידית של המתפלל.

קישור קבוע

                                                לג.ט.

אָהַבְתִּי אוֹתָךְ בַּלַּיְלָה הַהוּא כְּמוֹ שֶׁלּא אָהַבְתִּי אִישׁ.

אָהַבְתִּי כָּל צַלֶּקֶת בְּגוּפֵךְ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ.

אַתְּ הֵבַנְתְּ אוֹתִי, אֲנִי אוֹתְךָ. דִּבַּרְנוּ חֶמְאָה וְלֶחֶם.

וַאֲנִי לא יָדַעְתִּי אוֹתָךְ.

 

גַּם הִתְחַנַּנְתְּ אֵלַי, אֲפִלּוּ שֶׁרָצִיתִי

נִרְאֶה לִי מְסֻכָּן לֶאֱהוב בְּלִי מֶרְחָק.

אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁנָּתַתִּי לָךְ

לא קָרָאת.

וְאַהֲבָתִי הָפְכָה חֲתָךְ.

 

פָּגַשְׁתְּ אוֹתִי בְּדוּכַן פָלָאפֶל

הִבַּטְתְּ בִּי כְּאוֹיֵב אוֹ כְּמִכְשׁוֹל

אוּלַי הָיִיתִי סִיּוּט בִּשְׁבִילֵךְ

כָּל מַה שֶּׁיָּכלְתִּי זֶה לֶאֱכול.

קישור קבוע

(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל.

הפרק הנוכחי עוסק במערכת היחסים של בקי עם מי שהוא היום נשיא המדינה, מר שמעון פרס. בקי עבדה עם מר פרס במשך 20 שנה ושמשה יועצת לענייני תרבות)

 

הוא בא מן המרעה


הפגישה הראשונה

מאז סיימתי את פעילותי בתנועת הנוער בגיל 18 היו כל מעיניי נתונים לדבר אחד הגשמת חלום הבמה. מלחמת ששת הימים הצליחה להסיט אותי מדבקותי במטרה האחת.

 

ערב אחד, אחרי המלחמה, פרצתי לבמה במועדון צוותא באמצע אירוע אופורי שכולו שיר הלל לניצחון. על הבמה  ישבו וצעקתי: "די, די, תחזירו את השטחים. הניצחון הזה יחסל את המדינה". מהומה קמה באולם, אנשים מכל עבר צעקו עלי באגרופים מונפים מלווים במבטים מזרי אימה ובקללות. יוסי ידין כינה אותי בקולו העמוק "מטומטמת". פיטר תפס את ידי ובקושי הצלחנו להימלט מסכנת "ליל הבדולח". (ציטוט מפיו של פיטר).

 

בימים האחרונים של חודש מאי 1977 היה ברור שהימין הפשיסטי ניצח בבחירות. לא הבנתי הרבה בפוליטיקה. הקשבתי לניתוחיו של פיטר ובהבזק של שנייה, אני זוכרת את הרגע כאילו קרה אתמול, בשבת כשהיינו ישובים על הספסל הקבוע סמוך למלון הילטון, מתבוננים אל הים אמרתי לו: "הארץ הזאת שייכת לאבות אבותיי מקדמא דנן. מה הם היו חושבים על כל מה שעלול לקרות פה. אני שייכת למאבק, זה בנפשי".

 

ביום ראשון ה-6.5.77  התעוררתי נסערת. יצאתי מהבית כשאני נחושה לעשות משהו. משהו גדול. רציתי להגיע אל בית "תנועת הפועלים" אל הבית האדום (כך זכרתי שקראו למפלגת העבודה). צעדתי לאורך חוף הים. אבל החוף התארך והתארך ואני איבדתי את הכיוון. אחרי שאלות חוזרות ונשנות מצאתי את "הבית האדום" שלהפתעתי בכלל לא היה אדום.

 

בכניסה, בתוך בודקה, ישב גבר בשנות השישים שחום עור. הוא שתה תה. הופעתי הבוהמיינית עוררה חיוך על שפתיו המשופמות.

"אני צריכה לדבר עם לוי אשכול".

"אללה ירחמו, מת, הלך לעולמו המסכן."

"מה אתה אומר. לא הייתי בעניינים. מי בא במקומו?"

"שמעון פרס".

"לא. שמעון פרס?" פרס לא היה אז Our Cup of Tea.

 

יצאתי מהבניין ועמדתי בקצה המדרכה. לא היה לי אמון גדול בשמעון פרס. אפילו לא ידעתי איך להסביר את הרגשתי. לבסוף החלטתי שלא חשוב מי בראש התנועה, אני חייבת להיות חלק מהמאבק.

"הלו, חברה, מה יש לך בראש?". "מה, מי את?" אמר השומר.

"יהיה בסדר גבר, אני צריכה לראות את שמעון פרס".

 

שממה שכזאת. בית ריק. לא כך תיארתי  את בית "תנועת הפועלים". איפה הצבע האדום? ואיפה כמה שלטים של פועלים עמלים על הקירות? בקומה הראשונה היו כל הדלתות נעולות. בקומה השנייה הייתה בחורה קטנת קומה, חייכנית ומסבירת פנים. אסתי, קראו לה. "באתי", אמרתי, "חשבתי שאתם בטח צריכים חיילים, זאת אומרת עזרה, אז באתי. אני מבינה ששמעון פרס נמצא פה".

 

היא הביטה על הבגדים שלי והגיבה בהתפעלות:

"אפשר לשאול איפה קנית את השמלה שלך?"

"בשוק הפשפשים".

וכל השרשראות גם משוק הפשפשים?

"חלק משם וחלק משוק הפשפשים בפריס".

אפשר לדעת מה שמך"?

"את לא מזהה אותי"?

"אוי, נו, זאת את. זה עומד לי על קצה הלשון. יו, נו, רייכשטדט"

"לא בדיוק. בקי פריישטדט מהמופע "תמיד אישה".

"את לא כועסת. אני לא ממש בענייני במה. חכי אני כבר חוזרת".

 

היא נכנסה לחדר. כעבור דקה פתחה את הדלת.

פרס קם לקראתי. "שלום בקי. אני שמח שבאת, שמעתי עליך רק דברים טובים".

התבוננתי בו מספר שניות והבעת עיניו הזכירה לי מבט של "האש פאפי" עצוב, כזה שלא קיבל אוכל מזה ימים, או כזה שנעזב על ידי אדוניו. איזה עצב.

"סליחה, אולי אני מפריעה. או אולי אני לא מעודכנת..

אתם יושבים שבעה או משהו כזה?"

"קשה, אין מה להסתיר. קשה מאד. מכה קשה הכישלון הזה".

 

ערימות הספרים שהיו מונחות על שולחנו, כמויות אדירות של ספרים, ספרים שמעולם לא קראתי, גרמו לי להרגיש מכווצת, מונמכת, הולכת וקטנה, כמעט כמו עליסה בארץ הפלאות לאחר שאכלה מן העוגית. אולי אהפוך לפרפר ואעוף מבעד לחלון. ואולי לזחל שישתחל דרך חור המנעול. אני הרי לא בדיוק אינטלקטואלית. על הקיר מאחורי כסאו של פרס הייתה תלויה תמונתו של דוד בן-גוריון.

 

למה הוא עצוב כל-כך? הוא ממש הזדקן. הייתי בת 14 בכינוס תנועות הנוער בבנייני האומה. שם ראיתי אותו בפעם הראשונה. עד היום מהדהד באזני קולו הדק והחתוך. הייתי נרגשת כל כך. כשקמתי למחוא לו כפיים הוא ירד לקהל ולחץ את ידי ונישק על מצחי. כמעט רציתי להשתחוות לפניו כמו לפני מלך. הוא שאל אותי איזה ספר מהתנ"ך אני מכירה. עניתי "עמוס" ואז הוא דקלם כמה ציטוטים ואני המשכתי כי ידעתי את ספר עמוס בעל פה... "יש לך עתיד בתנועה שלנו". אבל אבא שלי היה מקלל אותו בספניולית ואומר: "שונא ספרדים".

 

הפגישה השנייה: כעבור שבועיים 

העצב בעיניו של פרס התחלף בחיוך רחב, ובכל מיני אמירות פומפוזיות. הוא הפליג בתיאורים ספרותיים, ציטט משפטים מפה ומשם.

 

"שמעון" אמרתי, "יש לנו בעיה. אני מוכנה להתחיל לעבוד. מה אני יכולה לעשות למען המאבק הזה?".

"צריך לחשוב, להקים וועדת היגוי, לכנס את המרכז, לקבל החלטות..."

"למה אתם לא יוצאים לרחובות? למה? למה אתם מחכים?"

"מעכלים, מתכננים, זה לא פשוט".

"אני מבינה. אבל עד אז"?

"אולי תשתי כוס תה"?

"מה דעתך על הפגנת יחיד?" שאלתי. "לא לפאשיזם".

הוא המהם.

"אולי הפגנת רעב?"

 "לא יודע אם מישהו יבוא".

"יש לי רעיון מבריק. הפגנה יחיד בעירום עם לשונות אש מסביב, כמו אוד מוצל. אתה מבין כמה זה סימבולי?"

ניצוץ של ברק זרק בעיניו. בפעם הראשונה מאז פגישתנו הוא צחק בקול ונראה שהרעיון מצא חן בעיניו.

"צריך לשקול כמה זה אפקטיבי".

"עירום! מה יכול להיות יותר אפקטיבי מעירום? טוב, קח את הזמן, באמת, קח את הזמן".  

מלאת מרץ יצאתי מהחדר. נחושה ונחרצת. השאלה שניקרה במוחי בדרכי הביתה הייתה, האם אפשר לנצח במאבק עם האיש הזה? 

 

הפגישה השלישית: כעבור שבועיים

הפעם באתי מוכנה. הכנתי שיעורי בית. זרקתי לחלל האוויר שמות של סופרים, בעיקר גרמנים (גרמנית הייתה שפת האם של פיטר), ספרים שפרס לא קרא מעודו. אז כך: ידעתי שפרס הוא מהגר שהגיע כילד מפולין מהעיירה וישנייבה. ידעתי שהיה תלמיד חכם אצל סבו צבי פרסקי. ידעתי על סיפורי היריבות רווית השנאה בינו לבין יצחק רבין. למדתי גם שיצרים כאלה ואחרים, נשים לדוגמא, לא חסרו לאיש.

 

אבל מה שהצית את דמיוני יותר מכל הייתה העובדה שפרס היה רועה צאן בקיבוץ בן-שמן. במיוחד עדר הכבשים אותן רעה פרס, ובראש ובראשונה כמובן, מה "חשבו" עליו הכבשים כרועה צאן. יש לזה השלכות על אישיותו? אולי לא. אבל אסור להתעלם. זהו גיל מעצב.

 

הפגישה הרביעית

אין לשכוח שגם דוד המלך בא מן הצאן. וזאת הייתה עמדת זינוק אדירה עבורו. וכך בראשית יולי, ביום חם במיוחד נסעתי באוטובוס "אגד" לקיבוץ בן-שמן לערוך תחקיר עומק על מעמדו של שמעון פרס כרועה צאן. נוחי, שהכיר את שמעון מהתקופה ההיא, שיתף איתי פעולה ואפילו חש שהוא לוקח חלק בתהליך היסטורי חשוב.

 

"אתה זוכר את עדר הכבשים?"

"כן, כן, הייתה מנוחה ותמימה והייתה שונמית, וברוכה ואני לא זוכר עוד."

"איך הגיבו הכבשים  למנהיגותו של שמעון?

"חלק הלך שמאלה, חלק ימינה".

איך הוא השתלט על הפיצול הזה ?"

"אני לא יכול לומר, רוב הזמן הוא קרא ספרים או כתב שירים. בין לבין הוא שלח חיוכים, פתקים וקריצות לבנות".

"דוד המלך היה בצעירותו הרבה יותר נחוש ומעורב. הוא רץ אחרי הצאן מעבר להרים שלא תיתקלנה הכבשים בפלישתי הענק, גוליית. בעיני זהו ביטוי ליכולת הכרעה, זאת מנהיגות. מה אתה אומר נוחי?"

"אני לא יודע הרבה על דוד המלך. לפי ההישגים שלו כמלך ברור שמצעירותו היה גם הראש שלו נתון לזיונים. מנהיגות שמנהיגות".

"את סוניה, אשתו של פרס, אתה זוכר?"

"תגידי, את באת אלי בשביל הכבשים או בשביל להוציא לי את הנשמה?"

"סוניה, אהבת חיי". הוא הוציא מהכיס מטפחת אף בצבע חקי וקינח את אפו.

"נוחי, לא התכוונתי, באמת. תסלח לי."

"מה היה לו שלא היה לי?" שאל.

"אולי מנהיגות?"

 

הפגישה החמישית: כעבור חודש

נפל הפור. באתי לפרס עם הצעה כתובה: להקים תנועה של אמנים, סופרים ואנשי-רוח למענו, תחת הכותרת "כן לשלום".

חודש אוגוסט, שבת אחה"צ, בבניין השומם של "תנועת הפועלים" עשיתי את הצעד הראשון: חדורת אמונה טלפנתי לסופר הראשון. את טריקת הטלפון שלו הוא ליווה בהרבה מילות נימוס "עלי והצליחי".

גם השני, השלישי, הרביעי, והחמישי כולם השיבו ברתיעה למשמע שמו של שמעון פרס ובשאט נפש למשמע השם "מפלגת העבודה".

חלפו ימים, נקפו חודשים. אני עדיין האמנתי שאני בונה משהו חדש וגדול וגם הבנתי שיש אנשים שלא עיכלו את מה שעתיד יהיה לבוא בשנים הבאות. שלוש וחצי שנים לא הרפיתי מאף אחד.

 

בחירות 81. כישלונו של פרס נתפס בעיני כאסון נוראי. כשנודעו התוצאות פרצתי בבכי נורא. עליתי לחדרי, נעלתי את הדלת. טלפנתי לפיטר.

"מה הבכי הזה? איך את מרשה לעצמך לבנות מגדלי חול? מישהו במקום הזה יעמוד לצידך אם תפלי? איזו מלודרמה דביקה. ומה ההפתעה? את לא קולטת שלאיש הזה, מוכשר ככל שיהיה אין סיכוי להיבחר אי פעם? אלה השנים הכי יפות שלך. אני לא יכול להכיל את הדרמות שלך. בואי הביתה. שבי, תכתבי, תחזרי לבמה. את חייבת להוריד פרופיל".

באותו חודש נפטר אבי. מותו גרם לי לשבר עמוק. חלפו כחודשיים עד שהצלחתי לאסוף את עצמי.

פרס היה במקום ובזמן לשמש לי מעין תחליף אב; הוא ניחם, עודד, היה איש העולם הגדול, מכיל, מתון, מוקיר, מחבק, שופע נימוסים, ובעיקר זקוק לנוכחותי.

העבודה במערכת הפוליטית הייתה טראומטית עבורי. גם לאחר שהובל יצחק רבין אל בדרכו האחרונה לא באה לפרס המנוחה. הוא ששאף להגשים את חזון הנביאים היה כמשה "כי תראה את הארץ מנגד ואליה לא תבוא".

 

(בקי פריישטדט)

קישור קבוע

בַּתַּצְלוּם זוּג קוֹפִים -

זָכָר גָּדוֹל וְעַז-צֶבַע וּנְקֵבָה דְּהוּיָה,

טוֹמֶנֶת אֶת פָּנֶיהָ בְּחֵיקוֹ.

אֲני נִזְכֶּרֶת בְּתַצְלוּם עָבָר:

בְּנומֶךְ-רוּחַ, יָדִי עַל כֶּתֶף הַגֶּבֶר;

פָּנָיו כִּפְנֵי הַקּוֹף, חוֹגְגִים.

עָשׂוֹר לָקַח לִי לְהִפָּרֵד.

קישור קבוע

והיה הקוף

מטיל ענפים

ירוקים

ואנשים

כולאים

במכלאות

מרופטות

בעלי חיים

יפים

משובבי נפש

ואני זורקת

בננות

לקוף

שהשתולל הרגע

בתאו

וגם בוטנים

ואני מסתכלת

עליו

ורואה איש

אחד

כועס

משליך

עלים

גדולים

לתא  הקוף

ותחתונים

יורדים

ואני מסיבה

 

מבטי ממנו

ואיש אינו

יכול להכיל

אותי

והקוף מקפץ

ומקלף את

קליפת הבננה

ואבי נכנס

לכלוב

בודק אותי

ואני נאלמת דום

והקוף עדיין

משתולל

ואבי מטיל

כישופים

ואני בורחת

על נפשי

מכעסו.

קוף!!!

 

(בילי לרנר, משוררת)

קישור קבוע

אבן נופלת

אל מים שקטים,

מי יושיט לה אור?

יקוננו דפנות בור.

והנה הוא עולה

ובהרף - אותה מעלה,

אל נס ריבוא נגוהות,

וגליהם,

שברי ומִשְׁבּרי גוניהם,

שוטפים, שוצפים,

קמים עליה בסנוורים...

 

פלי אבן,

ברחי מן האור,

כפונה במר בור

רדי לעומקו.

כי תגיעי, תגעי, תטבלי במים,

כי אור מחשכים יעטפך בשתיקתו

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר - ההצגה

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

 

יום שישי, 14.9.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 28.9.2012, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)


מונודיא 2012

לחיות בבועה, לפרוץ ממנה ולעשות חשבון נפש לפני יום הדין.

ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר.

כתבו וביימו חברי קבוצת המנחים-במאים. מבצעים חברי קבוצת השחקנים.

מנחים-במאים (לפי א"ב):

אנה מינייב, אריק אלון, רן בן עזרא, שירלי ליגום, שלי קלינג, שרון שלומי.

משתתפים (לפי א"ב):

אודי גרוס, אוֹרִי גביש, איתמר ברקאי, אמיר גולדמן, אסתי שמסיאן, ארז ברט, בתי באזוב, יהונתן כלפה, יעל כץ, ירון ליבוביץ, מיכל שמש מוגילנר, משי רזניקוב, נדב בן חורין, נועה מאיר, נטעלי דוננפלד, עדי חג'בי, פרד דוד אלבז, צחי פרידמן, ריטה ליבוביץ, שירה בן צבי.

תודה לאבי גיבסון בר-אל, לרחל וילנר ולצוות התיאטרון של יפו

ניהול אמנותי: אמיר אוריין

יום חמישי, 20.09.2011, בשעה 20:00

תיאטרון יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. טל': 03-5185563

 

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 21.9.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן 

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 27.10.2012‏, בשעה 20:30 , בתיאטרון החדר, תל-אביב עלות כרטיס: 20 ש"ח.

057-7827000. 052-528-4234 / 054-533-5135 






















 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".

אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.

ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

יום ג', 2.10, בשעה 21:15, בפסטיבל עכו, ובקרוב גם באזור המרכז
כתבה: http://comingout.co.il/blog/?p=2711

טלפון להזמנות, ירון, 050-657-7027 או למייל:YFRIDI@Gmail.com

המרכז לתיאטרון עכו מציג - בכורה: הגיבור העייף

הצגה חדשה בפסטיבל עכו 2012

מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.

בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.

 







המרכז לתיאטרון של עכו מציג בתיאטרון החדר: אום מוחמד

יצירתה של סמדר יערון. במסגרת לילה פרינג'

יום רביעי, 31.10.2012, בשעה 20:30

בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב.

מחיר כרטיס: 25 ש"ח – מחיר אחיד לכל הצגות לילה פרינג',

בהזמנה טלפונית בלבד: 03-5171818


 

"ויענונו" – התערוכה ובמת הבית

אמנים יוצרים בהשראת עדויות קורבנות עינויים. התערוכה מתקיימת בין הימים: 06-30.9.2012, ביתן האמנים רחוב אלחריזי 9, תל אביב. טל': 03-5246685. במסגרת התערוכה יתקיימו אירועים שונים. ביניהם:

"במת הבית": תיאטרון קריאה מיצירותיהם של הרולד פינטר, מוטי לרנר וגלעד עברון. בימוי: פרופ' שמעון לוי. משתתפים: פרופ' גד קינר, שירלי שטייר, מיכל גיל ואמיר אוריין.

מוצ"ש, 15.9.2012, בשעה 20:00.  יום שני, 24.9.2012, בשעה 20:00

הכניסה חופשית (אתר הוועד הציבורי נגד עינויים)

 

ביבר הזכוכית

החל מ- 6.9.2012, ועד 18.9.2012, בשעה: 20:30. מחזה: טנסי ויליאמס. תרגום: מיכה לוינסון. בימוי: יונתן אסתרקין. ערב ערב בתיאטרון הספרייה ברמת גן,

 

חמוטל בר-יוסף: "מוסיקה"

קובץ סיפורים ראשון של חמוטל בר-יוסף - משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות. יצא לאור בהוצאת "ספרא" והוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים, וזכה בפרס אס"י, איגוד הסופרים הכללי, לשנת 2012. הספר נמכר כעת - עד להוצאת מהדורה שנייה - בחנויות סטימצקי בלבד.

לפרטים: סיגל זלאיט, טל' 03-9543419/ נייד: 052-2463340/

sigal@kibutz-poalim.co.il>> , אתר: www.kibutz-poalim.co.il

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

חברים

מלים: ז'אן דרז'אק. לחן: מישל לגראן. שר: סרג' רג'יאני. מצרפתית: אברהם עוז

 

אוּלַי יִהְיֶה זֶה קְצָת מֵבִיךְ, לִזְכּור: פַּעַם הָיָה צָרִיךְ, עונִי גָּדוֹל לִבְחון מִי עֲשִׁירִים,

חֲבֵרִים,

זְמַן רַב עָשׂוּ לָכֶם שִׁוּוּק, אֵיךְ פּוֹעֲלִים כּוחוֹת הַשּׁוּק, וְאֵיךְ אַתֶּם מְתֻמְחָרִים,

חֲבֵרִים,

זֶה לא נָעִים אֵיךְ תַּחֲרוּת, עַכְשָׁו נִרְדֶּפֶת לְחֵרוּת; בְּהַפְרָטַת הוֹנְכֶם, אוֹמְרִים,

חֲבֵרִים,

בֵּין מַפְיָה וְחֶשְׁבּוֹן הַבַּנְק, אַתֶּם, נְאוּם הַכַּלְכְּלָן, אֶת כָּל רַוְחַת הָעָם שׁוֹמְרִים,

חֲבֵרִים.

וְשׁוּב הִתְחַלְתֶּם מֵחָדָשׁ, וְשׁוּב, לַמְרוֹת הָאֱמוּנָה, כְּאִלּוּ כְּלוּם לא הִשְׁתַּנָּה,

הַכּל כְּמוֹ אֶתְמוֹל מַמָּשׁ. זֶה טוֹב שֶׁיֵּשׁ מַה לֶאֱכול, אַךְ הַסִּיכּוּן עוֹדוֹ גָּדוֹל:

 

לַמְרוֹת הַסְפּוֹרְט וְהַתַּרְבּוּת, אוּלַי כֻּלָּנוּ שׁוּב טוֹעִים, וְגַּן הָעֵדֶן שׁוּב אָבוּד,

וְשׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מַתְאִים. וְאִם רוֹאִים מוּל הַמִּפְעָל, חוֹלֵף בְּרֶכֶב מְשֻׁכְלָל

שׁוּב צַאר חָדָשׁ - כְּלוּם לא אוֹמְרִים,

חֲבֵרִים,

כְּשֶׁהַמַּרְאֶה חָלַף עָבָר, אַתֶּם לְמַדְתֶּם לוֹמַר, מִלִּים רֵיקוֹת, סְתָם דִּבּוּרִים,

חֲבֵרִים,

כִּי כָּאן נוֹלַד עוֹלָם חָדָשׁ, הָדוּר, מַבְרִיק, נוֹצֵץ, נוֹאָשׁ, אֶרֶץ פְּלָאוֹת וּבִרְבּורִים,

חֲבֵרִים,

וְכָךְ מִדָּן וְעַד אֵילַת, הַלֵּב מֻפְרָט, הָרֹאשׁ מֻפְחָת, בְּלִי אֲנָחוֹת וּבְלִי שִׁירִים,

חֲבֵרִים




















-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר בהצגה "היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה בהצגה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il