(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.
השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.
בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל.
הפרק הנוכחי עוסק במערכת היחסים של בקי עם מי שהוא היום נשיא המדינה, מר שמעון פרס. בקי עבדה עם מר פרס במשך 20 שנה ושמשה יועצת לענייני תרבות)
הוא בא מן המרעה
הפגישה הראשונה
מאז סיימתי את פעילותי בתנועת הנוער בגיל 18 היו כל מעיניי נתונים לדבר אחד הגשמת חלום הבמה. מלחמת ששת הימים הצליחה להסיט אותי מדבקותי במטרה האחת.
ערב אחד, אחרי המלחמה, פרצתי לבמה במועדון צוותא באמצע אירוע אופורי שכולו שיר הלל לניצחון. על הבמה ישבו וצעקתי: "די, די, תחזירו את השטחים. הניצחון הזה יחסל את המדינה". מהומה קמה באולם, אנשים מכל עבר צעקו עלי באגרופים מונפים מלווים במבטים מזרי אימה ובקללות. יוסי ידין כינה אותי בקולו העמוק "מטומטמת". פיטר תפס את ידי ובקושי הצלחנו להימלט מסכנת "ליל הבדולח". (ציטוט מפיו של פיטר).
בימים האחרונים של חודש מאי 1977 היה ברור שהימין הפשיסטי ניצח בבחירות. לא הבנתי הרבה בפוליטיקה. הקשבתי לניתוחיו של פיטר ובהבזק של שנייה, אני זוכרת את הרגע כאילו קרה אתמול, בשבת כשהיינו ישובים על הספסל הקבוע סמוך למלון הילטון, מתבוננים אל הים אמרתי לו: "הארץ הזאת שייכת לאבות אבותיי מקדמא דנן. מה הם היו חושבים על כל מה שעלול לקרות פה. אני שייכת למאבק, זה בנפשי".
ביום ראשון ה-6.5.77 התעוררתי נסערת. יצאתי מהבית כשאני נחושה לעשות משהו. משהו גדול. רציתי להגיע אל בית "תנועת הפועלים" אל הבית האדום (כך זכרתי שקראו למפלגת העבודה). צעדתי לאורך חוף הים. אבל החוף התארך והתארך ואני איבדתי את הכיוון. אחרי שאלות חוזרות ונשנות מצאתי את "הבית האדום" שלהפתעתי בכלל לא היה אדום.
בכניסה, בתוך בודקה, ישב גבר בשנות השישים שחום עור. הוא שתה תה. הופעתי הבוהמיינית עוררה חיוך על שפתיו המשופמות.
"אני צריכה לדבר עם לוי אשכול".
"אללה ירחמו, מת, הלך לעולמו המסכן."
"מה אתה אומר. לא הייתי בעניינים. מי בא במקומו?"
"שמעון פרס".
"לא. שמעון פרס?" פרס לא היה אז Our Cup of Tea.
יצאתי מהבניין ועמדתי בקצה המדרכה. לא היה לי אמון גדול בשמעון פרס. אפילו לא ידעתי איך להסביר את הרגשתי. לבסוף החלטתי שלא חשוב מי בראש התנועה, אני חייבת להיות חלק מהמאבק.
"הלו, חברה, מה יש לך בראש?". "מה, מי את?" אמר השומר.
"יהיה בסדר גבר, אני צריכה לראות את שמעון פרס".
שממה שכזאת. בית ריק. לא כך תיארתי את בית "תנועת הפועלים". איפה הצבע האדום? ואיפה כמה שלטים של פועלים עמלים על הקירות? בקומה הראשונה היו כל הדלתות נעולות. בקומה השנייה הייתה בחורה קטנת קומה, חייכנית ומסבירת פנים. אסתי, קראו לה. "באתי", אמרתי, "חשבתי שאתם בטח צריכים חיילים, זאת אומרת עזרה, אז באתי. אני מבינה ששמעון פרס נמצא פה".
היא הביטה על הבגדים שלי והגיבה בהתפעלות:
"אפשר לשאול איפה קנית את השמלה שלך?"
"בשוק הפשפשים".
וכל השרשראות גם משוק הפשפשים?
"חלק משם וחלק משוק הפשפשים בפריס".
אפשר לדעת מה שמך"?
"את לא מזהה אותי"?
"אוי, נו, זאת את. זה עומד לי על קצה הלשון. יו, נו, רייכשטדט"
"לא בדיוק. בקי פריישטדט מהמופע "תמיד אישה".
"את לא כועסת. אני לא ממש בענייני במה. חכי אני כבר חוזרת".
היא נכנסה לחדר. כעבור דקה פתחה את הדלת.
פרס קם לקראתי. "שלום בקי. אני שמח שבאת, שמעתי עליך רק דברים טובים".
התבוננתי בו מספר שניות והבעת עיניו הזכירה לי מבט של "האש פאפי" עצוב, כזה שלא קיבל אוכל מזה ימים, או כזה שנעזב על ידי אדוניו. איזה עצב.
"סליחה, אולי אני מפריעה. או אולי אני לא מעודכנת..
אתם יושבים שבעה או משהו כזה?"
"קשה, אין מה להסתיר. קשה מאד. מכה קשה הכישלון הזה".
ערימות הספרים שהיו מונחות על שולחנו, כמויות אדירות של ספרים, ספרים שמעולם לא קראתי, גרמו לי להרגיש מכווצת, מונמכת, הולכת וקטנה, כמעט כמו עליסה בארץ הפלאות לאחר שאכלה מן העוגית. אולי אהפוך לפרפר ואעוף מבעד לחלון. ואולי לזחל שישתחל דרך חור המנעול. אני הרי לא בדיוק אינטלקטואלית. על הקיר מאחורי כסאו של פרס הייתה תלויה תמונתו של דוד בן-גוריון.
למה הוא עצוב כל-כך? הוא ממש הזדקן. הייתי בת 14 בכינוס תנועות הנוער בבנייני האומה. שם ראיתי אותו בפעם הראשונה. עד היום מהדהד באזני קולו הדק והחתוך. הייתי נרגשת כל כך. כשקמתי למחוא לו כפיים הוא ירד לקהל ולחץ את ידי ונישק על מצחי. כמעט רציתי להשתחוות לפניו כמו לפני מלך. הוא שאל אותי איזה ספר מהתנ"ך אני מכירה. עניתי "עמוס" ואז הוא דקלם כמה ציטוטים ואני המשכתי כי ידעתי את ספר עמוס בעל פה... "יש לך עתיד בתנועה שלנו". אבל אבא שלי היה מקלל אותו בספניולית ואומר: "שונא ספרדים".
הפגישה השנייה: כעבור שבועיים
העצב בעיניו של פרס התחלף בחיוך רחב, ובכל מיני אמירות פומפוזיות. הוא הפליג בתיאורים ספרותיים, ציטט משפטים מפה ומשם.
"שמעון" אמרתי, "יש לנו בעיה. אני מוכנה להתחיל לעבוד. מה אני יכולה לעשות למען המאבק הזה?".
"צריך לחשוב, להקים וועדת היגוי, לכנס את המרכז, לקבל החלטות..."
"למה אתם לא יוצאים לרחובות? למה? למה אתם מחכים?"
"מעכלים, מתכננים, זה לא פשוט".
"אני מבינה. אבל עד אז"?
"אולי תשתי כוס תה"?
"מה דעתך על הפגנת יחיד?" שאלתי. "לא לפאשיזם".
הוא המהם.
"אולי הפגנת רעב?"
"לא יודע אם מישהו יבוא".
"יש לי רעיון מבריק. הפגנה יחיד בעירום עם לשונות אש מסביב, כמו אוד מוצל. אתה מבין כמה זה סימבולי?"
ניצוץ של ברק זרק בעיניו. בפעם הראשונה מאז פגישתנו הוא צחק בקול ונראה שהרעיון מצא חן בעיניו.
"צריך לשקול כמה זה אפקטיבי".
"עירום! מה יכול להיות יותר אפקטיבי מעירום? טוב, קח את הזמן, באמת, קח את הזמן".
מלאת מרץ יצאתי מהחדר. נחושה ונחרצת. השאלה שניקרה במוחי בדרכי הביתה הייתה, האם אפשר לנצח במאבק עם האיש הזה?
הפגישה השלישית: כעבור שבועיים
הפעם באתי מוכנה. הכנתי שיעורי בית. זרקתי לחלל האוויר שמות של סופרים, בעיקר גרמנים (גרמנית הייתה שפת האם של פיטר), ספרים שפרס לא קרא מעודו. אז כך: ידעתי שפרס הוא מהגר שהגיע כילד מפולין מהעיירה וישנייבה. ידעתי שהיה תלמיד חכם אצל סבו צבי פרסקי. ידעתי על סיפורי היריבות רווית השנאה בינו לבין יצחק רבין. למדתי גם שיצרים כאלה ואחרים, נשים לדוגמא, לא חסרו לאיש.
אבל מה שהצית את דמיוני יותר מכל הייתה העובדה שפרס היה רועה צאן בקיבוץ בן-שמן. במיוחד עדר הכבשים אותן רעה פרס, ובראש ובראשונה כמובן, מה "חשבו" עליו הכבשים כרועה צאן. יש לזה השלכות על אישיותו? אולי לא. אבל אסור להתעלם. זהו גיל מעצב.
הפגישה הרביעית
אין לשכוח שגם דוד המלך בא מן הצאן. וזאת הייתה עמדת זינוק אדירה עבורו. וכך בראשית יולי, ביום חם במיוחד נסעתי באוטובוס "אגד" לקיבוץ בן-שמן לערוך תחקיר עומק על מעמדו של שמעון פרס כרועה צאן. נוחי, שהכיר את שמעון מהתקופה ההיא, שיתף איתי פעולה ואפילו חש שהוא לוקח חלק בתהליך היסטורי חשוב.
"אתה זוכר את עדר הכבשים?"
"כן, כן, הייתה מנוחה ותמימה והייתה שונמית, וברוכה ואני לא זוכר עוד."
"איך הגיבו הכבשים למנהיגותו של שמעון?
"חלק הלך שמאלה, חלק ימינה".
"ואיך הוא השתלט על הפיצול הזה ?"
"אני לא יכול לומר, רוב הזמן הוא קרא ספרים או כתב שירים. בין לבין הוא שלח חיוכים, פתקים וקריצות לבנות".
"דוד המלך היה בצעירותו הרבה יותר נחוש ומעורב. הוא רץ אחרי הצאן מעבר להרים שלא תיתקלנה הכבשים בפלישתי הענק, גוליית. בעיני זהו ביטוי ליכולת הכרעה, זאת מנהיגות. מה אתה אומר נוחי?"
"אני לא יודע הרבה על דוד המלך. לפי ההישגים שלו כמלך ברור שמצעירותו היה גם הראש שלו נתון לזיונים. מנהיגות שמנהיגות".
"את סוניה, אשתו של פרס, אתה זוכר?"
"תגידי, את באת אלי בשביל הכבשים או בשביל להוציא לי את הנשמה?"
"סוניה, אהבת חיי". הוא הוציא מהכיס מטפחת אף בצבע חקי וקינח את אפו.
"נוחי, לא התכוונתי, באמת. תסלח לי."
"מה היה לו שלא היה לי?" שאל.
"אולי מנהיגות?"
הפגישה החמישית: כעבור חודש
נפל הפור. באתי לפרס עם הצעה כתובה: להקים תנועה של אמנים, סופרים ואנשי-רוח למענו, תחת הכותרת "כן לשלום".
חודש אוגוסט, שבת אחה"צ, בבניין השומם של "תנועת הפועלים" עשיתי את הצעד הראשון: חדורת אמונה טלפנתי לסופר הראשון. את טריקת הטלפון שלו הוא ליווה בהרבה מילות נימוס "עלי והצליחי".
גם השני, השלישי, הרביעי, והחמישי כולם השיבו ברתיעה למשמע שמו של שמעון פרס ובשאט נפש למשמע השם "מפלגת העבודה".
חלפו ימים, נקפו חודשים. אני עדיין האמנתי שאני בונה משהו חדש וגדול וגם הבנתי שיש אנשים שלא עיכלו את מה שעתיד יהיה לבוא בשנים הבאות. שלוש וחצי שנים לא הרפיתי מאף אחד.
בחירות 81. כישלונו של פרס נתפס בעיני כאסון נוראי. כשנודעו התוצאות פרצתי בבכי נורא. עליתי לחדרי, נעלתי את הדלת. טלפנתי לפיטר.
"מה הבכי הזה? איך את מרשה לעצמך לבנות מגדלי חול? מישהו במקום הזה יעמוד לצידך אם תפלי? איזו מלודרמה דביקה. ומה ההפתעה? את לא קולטת שלאיש הזה, מוכשר ככל שיהיה אין סיכוי להיבחר אי פעם? אלה השנים הכי יפות שלך. אני לא יכול להכיל את הדרמות שלך. בואי הביתה. שבי, תכתבי, תחזרי לבמה. את חייבת להוריד פרופיל".
באותו חודש נפטר אבי. מותו גרם לי לשבר עמוק. חלפו כחודשיים עד שהצלחתי לאסוף את עצמי.
פרס היה במקום ובזמן לשמש לי מעין תחליף אב; הוא ניחם, עודד, היה איש העולם הגדול, מכיל, מתון, מוקיר, מחבק, שופע נימוסים, ובעיקר זקוק לנוכחותי.
העבודה במערכת הפוליטית הייתה טראומטית עבורי. גם לאחר שהובל יצחק רבין אל בדרכו האחרונה לא באה לפרס המנוחה. הוא ששאף להגשים את חזון הנביאים היה כמשה "כי תראה את הארץ מנגד ואליה לא תבוא".
(בקי פריישטדט)
