"מונודיא 2012" - ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר.

מנחים (לפי א"ב): אנה מינייב, אריק אלון, רן בן עזרא, שירלי ליגום, שלי קלינג, שרון שלומי.

משתתפים (לפי א"ב): אודי גרוס, אוֹרִי גביש, איתמר ברקאי, אמיר גולדמן, אסתי שמסיאן, ארז ברט, בתי באזוב, יהונתן כלפה, יעל כץ, ירון ליבוביץ, מיכל שמש מוגילנר, משי רזניקוב, נדב בן חורין, נועה מאיר, נטעלי דוננפלד, עדי חג'בי, פרד דוד אלבז, צחי פרידמן, ריטה ליבוביץ, שירה בן צבי.

ניהול אמנותי: אמיר אוריין

המופע הבא של "מונודיא 2012" מתקיים ביום חמישי, 20.09.2012, בשעה 20:00, בתיאטרון יפו, רח' מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. טל': 03-5185563

החל מהשבוע, ובכל שבוע, אנו מביאים, קטע מתוך המופע.

6. על הספה 

כתיבה ובימוי: שלי קלינג. ביצוע: צחי פרידמן.

תראי. אני לא מבין. אני בא לפה פעם בשבוע. כמה זמן כבר? חודשיים? שלושה? אני יושב פה על הספה ומדבר. על אבא שלי, על אימא שלי, על ההחלטות שלי ומה עשיתי אתמול ומה  אעשה מחר ומה אני רוצה ומה לא ומה שעושה ומה שיהיה ועם מי הזדיינתי וכל הדברים האלה. ואת יושבת מולי ועושה כן עם הראש. לפעמים. ובסוף את מעבירה כרטיס במכשיר המגנטי וקובעת לי פגישה לפעם הבאה ולוקחת כסף. ואז אני בא שוב בפעם הבאה ושוב כל זה קורה. אני לא מבין למה את לא מדברת. באותה מידה אני יכול לשבת בבית שלי מול החתול שלי ולדבר. הוא אמנם לא יעשה כן עם הראש אבל מצד שני זה לא יעלה לי כסף. זה כתוב איפשהו, שפסיכולוגים לא צריכים לדבר? ככה עובדת השיטה? הנה. את שוב פעם עושה את זה. מסתכלת עלי. בוחנת אותי. את לא אמורה להיות צד תומך בכל הבלגן הזה? משהו יציב שאפשר לסמוך עליו? יד מנחה? אוזן קשבת?

תראי. זה הטיפול השלישי שאני מתחיל. חציתי כבר את השלושים וחמש. אין לי חברה. אין לי עבודה קבועה. הדבר היחיד שאני יודע שיש לי זה את איך שאני נראה. אני לא מצליח להחליט כלום. לא לבחור בחירות נכונות. לא להצליח במה שאני עושה. לא להתאהב. לא להתאכזב. לא להרגיש. הכול אטום. נעול. ואני מרגיש שאין לי כבר אויר. ולפעמים בא לי למות.

למה אני לא עושה את זה? קודם כל, זה לא מקורי. דבר שני, זה פתטי. דבר שלישי אני מפחד ממה שאימא שלי תגיד. ואז יוצא שהפסדתי ואני בדיוק כמוה, שהורגת את עצמה בחיים יחד עם כל מי שסביבה, ואני מה, אהרוג את עצמי ומה יצא לי מזה.

טוב. גם המחשבות הללו אינן מקוריות. למה חשוב לי להיות מקורי? מה, זה ברור. כדי לא להיות כמו כולם. לא? בזה הצלחתי, האמת. אני לא כמו כולם. כולם יודעים, במין בהירות בלתי נתפסת שכזו, לאן הם הולכים, ומה יקרה בדרך. ואני צף. טוב. נגמר הזמן. חבל, דווקא כשהתחלתי להיפתח. כן. בפעם הבאה. בסדר.