הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר הוא בשבילי ארגז הכלים לחיים" (עינת ויצמן, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2012 . 9 . 20

שנה טובה!
-------

מונודיא 2012

המופע של בוגרי תיאטרון החדר

הערב, יום חמישי, 20.9.2012, 20:00

בתיאטרון יפו

כל הכרטיסים נמכרו

-------

היטלר - ההצגה
יום שישי, 28.9.2012, בשעה 14:00

טל': (החדר) 03-5171818, (גיבסון) 0508-497715
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

-------

-------

בימים אלו מתקיימות

פגישות ההכרות

לקורסים השנתיים המרוכזים
לימודי משחק
לימודי בימוי
בתיאטרון החדר
טל', 03-5171818,

מידע כאן וגם בדוא"ל

-------

פגישות אישיות
לייעוץ בתחום האישי והיצירתי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לכם קטע? שלחו אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   מדברים על תיאטרון החדר: דנה דבורין
•   מונודיא 2012: על הספה
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: "השיקוץ המשומם" - דו-שיח בדוא"ל
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: הספק והאמון (12)
•   פרשת השבוע: 52. וילך: דברים ל"א
•   יואב איתמר: פת, לחם חטאים
•   אסתר ויתקון: אדם נולד
•   פינה חמה ליוצר/ת: חיים חפר ז"ל
•   תיאודור ממליץ: שנה טובה וסליחות
•   קליפ: קליפים לחשבון נפש: 1. אודי עוז. 2. נטלי כהן וקסברג.
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצרצר לחשבון נפש לפני יום הדין

דנה דבורין, שחקנית, במאית, מפיקה, הגישה תכניות ילדים בטלוויזיה, בוגרת תיאטרון החדר, מספרת על תקופת לימודיה בקבוצת המנחים (בימוי, משחק, הנחייה), בתיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

קישור קבוע

"מונודיא 2012" - ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר.

מנחים (לפי א"ב): אנה מינייב, אריק אלון, רן בן עזרא, שירלי ליגום, שלי קלינג, שרון שלומי.

משתתפים (לפי א"ב): אודי גרוס, אוֹרִי גביש, איתמר ברקאי, אמיר גולדמן, אסתי שמסיאן, ארז ברט, בתי באזוב, יהונתן כלפה, יעל כץ, ירון ליבוביץ, מיכל שמש מוגילנר, משי רזניקוב, נדב בן חורין, נועה מאיר, נטעלי דוננפלד, עדי חג'בי, פרד דוד אלבז, צחי פרידמן, ריטה ליבוביץ, שירה בן צבי.

ניהול אמנותי: אמיר אוריין

המופע הבא של "מונודיא 2012" מתקיים ביום חמישי, 20.09.2012, בשעה 20:00, בתיאטרון יפו, רח' מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. טל': 03-5185563

 

החל מהשבוע, ובכל שבוע, אנו מביאים, קטע מתוך המופע.

 

6. על הספה 

כתיבה ובימוי: שלי קלינג. ביצוע: צחי פרידמן.

 

תראי. אני לא מבין. אני בא לפה פעם בשבוע. כמה זמן כבר? חודשיים? שלושה? אני יושב פה על הספה ומדבר. על אבא שלי, על אימא שלי, על ההחלטות שלי ומה עשיתי אתמול ומה  אעשה מחר ומה אני רוצה ומה לא ומה שעושה ומה שיהיה ועם מי הזדיינתי וכל הדברים האלה. ואת יושבת מולי ועושה כן עם הראש. לפעמים. ובסוף את מעבירה כרטיס במכשיר המגנטי וקובעת לי פגישה לפעם הבאה ולוקחת כסף. ואז אני בא שוב בפעם הבאה ושוב כל זה קורה. אני לא מבין למה את לא מדברת. באותה מידה אני יכול לשבת בבית שלי מול החתול שלי ולדבר. הוא אמנם לא יעשה כן עם הראש אבל מצד שני זה לא יעלה לי כסף. זה כתוב איפשהו, שפסיכולוגים לא צריכים לדבר? ככה עובדת השיטה? הנה. את שוב פעם עושה את זה. מסתכלת עלי. בוחנת אותי. את לא אמורה להיות צד תומך בכל הבלגן הזה? משהו יציב שאפשר לסמוך עליו? יד מנחה? אוזן קשבת?

 

תראי. זה הטיפול השלישי שאני מתחיל. חציתי כבר את השלושים וחמש. אין לי חברה. אין לי עבודה קבועה. הדבר היחיד שאני יודע שיש לי זה את איך שאני נראה. אני לא מצליח להחליט כלום. לא לבחור בחירות נכונות. לא להצליח במה שאני עושה. לא להתאהב. לא להתאכזב. לא להרגיש. הכול אטום. נעול. ואני מרגיש שאין לי כבר אויר. ולפעמים בא לי למות.

 

למה אני לא עושה את זה? קודם כל, זה לא מקורי. דבר שני, זה פתטי. דבר שלישי אני מפחד ממה שאימא שלי תגיד. ואז יוצא שהפסדתי ואני בדיוק כמוה, שהורגת את עצמה בחיים יחד עם כל מי שסביבה, ואני מה, אהרוג את עצמי ומה יצא לי מזה.

טוב. גם המחשבות הללו אינן מקוריות. למה חשוב לי להיות מקורי? מה, זה ברור. כדי לא להיות כמו כולם. לא? בזה הצלחתי, האמת. אני לא כמו כולם. כולם יודעים, במין בהירות בלתי נתפסת שכזו, לאן הם הולכים, ומה יקרה בדרך. ואני צף. טוב. נגמר הזמן. חבל, דווקא כשהתחלתי להיפתח. כן. בפעם הבאה. בסדר.

קישור קבוע

(ערה"ש תשע"ג, ספטמבר 2012)

 

שלום אמיר,

רק השם _ (סימן זה: _, כוונתו "היטלר" - א.) מעורר בי זוועה. אני מכנה אותו, כמו שעגנון כינה את המפלצת הזו "השיקוץ המשומם". מצילומים שעשיתי בזמנו במוזיאון השעווה בלונדון, גזרתי את פניו של השיקוץ המשומם הזה.

אבל להצגה אחרת אשמח לבוא.

שנה טוב

(...)

--------------

 

שלום (...),
הנה אני נותן לך "סיבה טובה", שהיא בדומה ל"עובדה מוצקה", עוגן יציב לתיעובו של המחזה "היטלר", ולסירוב לראות את ההצגה, רק בגלל ששם המחזה הוא "היטלר". גם המעשה הילדותי שעשית כאשר גזרת את פרצוף פניו של  _  , כלומר "היטלר", מצילום שעשית במוזיאון השעווה, מעשה שיש בו בלי ספק מרכיב מאגי ובתנאים מסוימים פעולה זו שלך עשויה אף להיחשב כמעשה יצירה, ובכן, מעשה זה שלך מספק לי השראה לתגובה שלי: אני שולח אליך בקובץ מצורף, קטע מתוך הפרולוג למחזה "היטלר" ואת התמונה הראשונה מתוך המחזה. לאחר קריאת הקטעים המצורפים, האם ניתן יהיה לשער שצדקנותך תנוח בשלום על משכבה במצע רך של רחמים עצמיים מענגים?
שנה טובה
אמיר

--------------

 

אמיר, יקר, שלום

בנוגע לפרולוג ולתחילת מערכה א' (הטקסט שנשלח אליה – א.). בהחלט מעניין ומושך. האם אתם רוצים לאפשר לשיקוץ לעשות תיקון. הרי הוא היה מוטציה רוחנית ונפשית. ברור לי שגם במפלץ הזה היו  מספר זיקים אנושיים, אבל אין לי עניין בלהעניק לו פנים אנושיות. אני בעד "מחה זכר עמלק תחת שמים, לא תשכח".

כל טוב אמיר.

אשמח שתשלח לי הזמנה להצגות אחרות.

שבת שלום ושנה טובה

--------------

 

שלום (...),
בעניין שאלתך:  "האם אתם רוצים לאפשר לשיקוץ לעשות תיקון", ראוי להזכיר כי תיקון, במשמעותו האנושית, המוסרית הדתית, אינו יכול להיעשות על ידי אחרים. כל אדם לעצמו חייב לעשות תיקון בנפשו וכל חברה לעצמה ככלל. על כן, גם אם היינו מבקשים לעשות תיקון לדמותו של "השיקוץ המשומם" – דבר שמעולם לא עלה על דעתנו – הרי שלא היינו יכולים לעשות זאת וטוב שכך.

 

באשר ל"מחה זכר עמלק תחת שמים, לא תשכח", ודאי שהסיפא, "לא תשכח", מקובל עלי. מעולם לא ביקשתי לשכוח או להשכיח, וההצגה "היטלר" היא הוכחה לכך. באשר ל"מחה זכר עמלק", אני מתייחס לציווי הזה ברצינות הגדולה ביותר האפשרית. יחד עם זאת, אותו "עמלק" היסטורי שבו מדובר כבר לא קיים למעשה. כמובן שנאציזם בגרסאותיו הנוכחיות קיים גם קיים, אבל מטבע הדברים, בכל דור ודור מתרוצצים סביבנו "עמלקים" במתכונת זו או אחרת. אבל לפני שאנו מזדרזים למחות את זכרם, עלינו לשאול את עצמנו, האם אפשר אחרת? אין בכך כדי לפגוע בציווי המקראי, אלא להעמידו על בסיס היסטורי רציונאלי ולא היסטרי רגשני. ואכן, כן, אני מזדהה עם אמירתו של עגנון שהאיש ההוא אכן היה "שיקוץ משומם".


ככל הידוע, היטלר ההיסטורי האמין כל חייו ועד לרגע מותו, באמונה שלמה, בצדקת דרכו, ולא ידוע אם גילה אף רגע אחד של פקפוק או ספק. על זה ושכמותו אפשר לומר שהם מקרים אבודים שאימתם ונזקם לאנושות בלתי ניתנים לשיעור.


אבל באמת לא על היטלר באנו לספר בהצגה, אלא על עצמנו, בהתמודדות עם דמות זו ועם התופעה ההיסטורית שהוא מסמן והשלכותיה מאז ועד היום, והמסקנות אינן בהכרח חד משמעיות מראש.


"היטלר" בהצגה שלנו אינו אותה דמות היסטורית משוקצת. על הבמה הוא בכוונה אינו נראה כפי שאותה דמות מצטיירת בדיוקנאות רבים. במחזה שלנו הוא אפשרות בדיונית: נניח שהיטלר לא מת בבונקר שלו בשנת 1945 ואם היה נשאר בחיים כזקן הזוי, כיצד היה נוהג? כיצד היינו אנו נוהגים בו?

 

"היטלר" במחזה שלנו הוא מסכה, קליפה (כן, קליפה גם במשמעות המיסטית) ששמה "היטלר" וכך הוא מאפשר לנו להטיל עליה את משא היגון והזעם, את האימה והתקווה ואת השאלות המהותיות לחוויה הישראלית והיהודית היום.


מקובל על רבים שרובו של הקהל אינו מוכן וגם מסרב ביודעין, להתמודד עם שאלות מהותיות בכלל, ועם שאלות מסוימות אלו שהמחזה מעלה, אף אם כן כופים עליו לעשות זאת. כך דרכו של עולם. עליו לעשות זאת מרצונו ועשייה זו תהא הדרך לתיקון.

 

על כן, מטעמים של הישרדות, רוב התופעות הבימתיות הקיימות אצלנו היום, הן, "הצגות במבה", כלומר תופעות בימתיות נימוחות בפה וערכן התזונתי מוטל בספק. ודאי שאין הן עוכרות את שלוותו של הצרכן, שזהו תנאי הכרחי להתפתחותו של אדם חושב וחברה בריאה. נראה שקל יותר ומשעשע יותר לצפות במחזמר "קברט" שמרמז בזהירות על ההשוואה שבין ישראל לגרמניה הטרום נאצית, השוואה שניתן בקלות להתעלם ממנה, ואכן רובו של הקהל עושה זאת ומתענג על ביצוע מקצועי מעולה וגו חשוף של רקדנים ושחקנים. זה לעצמו אולי אין בו פסול.

 

אפשר להאשים קהל זה בנמיכות רוח והכחשה אבל גם קשה לעשות זאת. הרי בסופו של דבר אנו אומה של הלומי קרב במצב של הכחשה, וקשה להאשים את החולה במחלתו.


על כן, ההצגה "היטלר" הופכת לנחלתם של מי שמחפשים בתיאטרון חוויה מעוררת ומוכנים להתמודד עם תופעה בימתית שהיא גם מיוחדת בצורתה וגם מאתגרת באופן הצגת הנושאים בה. למרבה הפלא, יש כאלה. הם באים להצגה ומביעים תודה ומעידים בשיחה שלאחר ההצגה על כך שנגרמה להם חוויה מרתקת שאותה יישאו לאורך זמן. הם שואלים שאלות ומגיבים בדעות מרתקות.

אני מקווה שאת שייכת לקבוצה זו.

 

שבת שלום ושנה טובה,

אמיר

קישור קבוע

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 12

 

שלבים ביצירת אמון וספק

 

א. סיפוק הצרכים

 

...גישות דתיות שונות מציגות גרסאות שונות ביחס לקשר שבין גוף, נפש, ונשמה. גישה אחת גורסת שבאותו רגע שבו מתקיימת הנשימה העצמאית הראשונה, נכנסת הנשמה בגוף התינוק. גישה אחרת טוענת שהנשמה נכנסת בגוף ברגע הפריית הביצית ברחם, והנפש נוצרת בשעת הלידה. גישות אלו אינן סותרות את התיאור המובא כאן. היא יכולה להוסיף עליו תיאוריה ברמה הדתית-אמונית, ששורשיה גם הם נמצאים בעקרון האיחוד יוצר האמון. מבחינה זו נשמה ונפש הם דימויים לתיאור עקרון האמון.

 

ב. יצירת האמון

 

הרחם האימהית יצרה את האמון הראשון, בסיפוק צרכיו של העובר, במובן הרפלקסיבי. המעבר מהמצב העוברי למצב התינוקי הוא טראומטי במובן זה שהוא קשה מנשוא, ומחייב למידת דפוסי התנהגות חדשים. התהליך כולו מייגע ועל כן נוטה התינוק בשלב זה להירדם, אלא אם כן קיים צורך אחר שעדיין לא בא על סיפוקו. הירדמותו של התינוק מלמדת על האמון הראשון שנוצר בו מחוץ לרחם.

 

אפשר שזכרון טראומת הלידה, נשמר, אם בכלל, כתגובה רפלקסיבית. במהלך חייו של האדם הוא יכול לחוות חוויות שמזכירות לו את אלו של הלידה. תגובותיו לחוויות אלו יכולות להיות מושפעות מתגובותיו הראשונות בזמן הלידה ובסמוך לה. שיטות שונות מנסות ליצור קשרים בין התגובות הללו, אבל מתוך הניסיון הנצבר מתברר שאין האדם זוכר באופן עצמאי את חווית הלידה עצמה, אלא אם כן אדם אחר מפנה את תשומת ליבו לאפשרות של חיבור דפוסי התנהגות בהווה, עם חוויות הלידה. אותו אדם בא, בדרך כלל, בשמה של תיאוריה מדעית או דתית, ואם האדם נותן בה אמון, הרי שתיאוריה זו עשויה לעזור לו בהסבר מניעי התנהגותו ובהתמודדות עם מצבים לא רצויים.

 

התינוק מתעורר משנתו הראשונה בעולם הזה משום חסר חדש שנוצר בו. אם נשימתו מסודרת ומספקת, מתעוררים צרכיו האחרים. הוא חש חסר במזון, בחום, בהגנה או בנוחות. ברגע שצרכיו אלה מסופקים לו, הוא יכול להתחיל בבניית אמון מתמשך - שעדיין הוא נרשם כרצף של תחושות בלבד - באפשרות של סיפוק צרכים קבוע. סיפוק צרכיו אלה של התינוק יוצר אצלו אמון במספק הצרכים. מספק זה הוא, מבחינת התינוק, תחליף רחם, תחליף איחוד עם הישות הרחמית הקדומה הכול-יכולה, דימוי לאל כל-יכול, שעדיין לא הוגדר כאל, כי עדיין לא נוצרו כלי התודעה המתאימים להגדרה כזאת...

 

(המשך יבוא. "המעגל הפתוח", עמ' 103-104)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

52. וילך: דברים ל"א

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל-כל-ישראל. "לא אוכל עוד לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (וילך: דברים ל"א 1-2).

 

פרשה קצרה, בת פרק אחד בלבד. משה בן מאה ועשרים שנה. האל אומר למשה שלא יוכל לעבור את הירדן אל הארץ המובטחת. פרשנים מבקשים לראות בכך עונש על חטא שחטא משה בקדש אשר במדבר צין (חקת: במדבר כ' 7 – 13). שם ביקש העם מים, האל ציווה את משה לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, אבל משה לא דיבר אלא בחר להפליא במעשי קסמים, לא עלינו, כאילו הוא עצמו, לבדו, בעוצם ידו, הוציא את המים מן הסלע. כאילו אין מעליו רשות עליונה שבדברה הכול נעשה. כידוע, הוא נטל את המטה והכה בסלע פעמיים ויצאו ממנו מים. המקרא רואה בכך חטא של יוהרה: במקום לדבר דברי אלוהים חיים, משה מתייהר בהוקוס-פוקוס של קוסמים זולים. זה חטאו הפרטי של משה. אבל ישנו גם חטא כללי, של העם כולו, חטא התלונה וחוסר האמונה באל. חטא זה מוזכר להלן, בפרשת האזינו: "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר-צין על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל" (האזינו: דברים ל"ב 51). המעילה הייתה בתוך עם ישראל, בפנימיותו של העם, כמו בפנימיותו של אדם. כאן האל מבקש אמונה הבאה לידי ביטוי במצוות מעשיות של עשה ואל תעשה, וגם אמונה פנימית בתוקפן של המצוות הללו.

 

אבל מבחינת האל, הסיבה לכך שמשה לא יגיע אל הארץ המובטחת, נמצאת בפסוק הבא: "יהוה אלוהיך הוא עובר לפניך" (וילך: דברים ל"א 3). כלומר, האל מזכיר שוב שבזכותו באו אל הארץ המובטחת. זהו מוטיב מרכזי בדמותו של האל. הוא בחר בעם והוא אחראי לגורלו. האל מבקש לראות כל אירוע כנתון לסמכותו הבלעדית ורק לאחר מכן זו אחריותו של האדם שעמל ועשה ופעל להגיע למחוז חפצו. האדם יכול להתאמץ ולהשתדל להיטיב את מצבו, אבל עליו לזכור שקיימת מעליו ישות עליונה. ברצותה תיטיב איתו וברצותה תרע לו.

 

"ויהוה הוא ההולך לפניך, לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תיחת" (וילך: דברים ל"א 8). כמו במדבר - מיוצג האל בעמוד האש בלילה ובעמוד העשן ביום. זו אש התמיד האלוהית, שביום נראה העשן העולה ממנה ובלילה נראית האש. רמז לכך שהשגחתו של האל היא מסביב לשעון. תפיסה כזאת עלולה להנציח את תלותו המוחלטת של האדם באל. לכאורה היא אינה מניחה לאדם את אפשרות הכפירה בתלות זו. אהבת האל הופכת ליראת האל. במקור יראה היא פחד ואימה. המקרא מקדש יראה זו והופך אותה לתכונה רצויה.

 

אנו טוענים שאהבה היא קשר, שמטבעו הוא פעולת גומלין, מגע הדדי. באהבה נוצרת תלות מסוימת בין שני הצדדים השותפים לקשר. תלות זו, בתוך קשר האהבה, חייבת להכיל בתוכה את האפשרות לביטולה של התלות, ולביטולו של הקשר. מנקודת מבטו של האל העברי, הפרת התלות הזאת היא הרסנית למאמין ועלולה לקבע אותו במצב של ילדותיות נצחית. לא במקרה נכתב במקרים רבים שהעברים הם "בני ישראל". עם שלעולם הוא מוגדר כבן לאביו ישראל ולאבי-אביו האל. לשיטתנו האל מייצג גם את עקרון היצירה שבאדם. האם ניתן לקיים את הקשר התלותי באל וגם לפתח אותו? במילים אחרות: האם ניתן לקיים את הקשר התלותי בפוטנציאל היצירה שבאדם, וגם לשלוט בו ולהעשירו? האם לא ניתן לצאת מהמצב של בן לפוטנציאל היצירה, ולהפוך לאביו של פוטנציאל היצירה? כלומר, לאביו של האל?

 

אם נניח שמקורה של היצירה הוא ביצר – ועל כך כבר דובר כאן ובמקומות רבים אחרים – והיצר נתון לשליטתו של האדם, בין אם הוא נותן ביטוי ליצר באמצעות ההיסטוריה של האדם ובין אם הוא עושה זאת באמצעות החוויה האישית המיידית שלו, הרי שבידי האדם הבחירה לעשות כדבר ההיסטוריה – דבר האל – או כדברה של החוויה האישית המיידית – דבר האדם – החווה בכל רגע נתון את אפשרות הלימוד וההתפתחות. במאה השתים-עשרה, ולא במקרה, חלה התפתחות מסוימת במערכת היחסים של אדם-אל, עם פריצתה של הקָבָּלָה אל נופים מרכזיים בחוויה היהודית ובה קיימת תלות ממוסדת בין המערכת האלוהית לבין האדם: על האדם מוטלת אחריות אישית לתיקון עולם.

קישור קבוע

(לאבי אליאס)

 

בְּכָל יוֹם כִּפּוּר אִמִּי

הָיְתָה אוֹפָה לֶחֶם חֲטָאִים.

לֶחֶם מָתוֹק, שְׁמָרִים  וְסֻכָּר

לְיוֹם שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ.

 

הוּא נֶאֱכַל בִּגְנֵבָה,

חָשׂוּף כְּמוֹ אַהֲבָה.

הָיָה נִסְפָּג בְּנַסְכּוֹי *

וּמַה גַּם הַכְּתִיבָה.

 

בְּצָלִים וְשׁוּמִים, מָרָק וְסָלַט,

נַקְנִיק וְשׁוֹקוֹלָד.

יְכוֹלִים לִהְיוֹת כְּמוֹ דְּבַשׁ

 

וּכְמוֹ רַעַל בִּלְבַד.

חֲטָאֵינוּ חוֹזְרִים לַיְּקוּם

כְּחומֶר מְמֻחְזָר.

יֵשׁ לְהִצְטַעֵר עַל מַה שֶּׁסָּתוּם

וּמַה שֶּׁנִּגְמַר.

 

(* נסכוי או עצם הלוז היא העצם, שלפי אמונת חז"ל, ממנה יבנה הגוף מתחיית המתים וזוהי העצם היחידה בגוף שלא חטאה בחטא הקדמון)

קישור קבוע

אָדָם נוֹלָד עִם שַׂק עִצְּבוֹנוֹת מְנֻקָּב
מֻלְחָם אֶל לוּחַ לִבּוֹ.
יְהוּדִי נוֹלַד עִם אֲגַם יגונים מְחורָר,
שֶׁלּא יִגְאֶה מִפְלָס הַצַּעַר,
וְתִטְבַּע נִשְׁמָתוֹ בְּמִשְבָּרָיו.
הן יְשַׁמֵּר אָדָם נֵר שִׂכְלוֹ הַדּוֹלֵק בְּמַכְאוֹבָיו
כְּפָנָס בְּמֵצַח כּוֹרֵה פֶּחָמָיו,
וְלא יִשְׁמור יְהוּדִי אֲבוּקַת זִכְרוֹנוֹ בּוֹעֶרֶת
בְּחֶשְׁכַת אֲגַם-יַעַר עַד?

 

(אסתר ויתקון, חוקרת ספרות ומשוררת)

קישור קבוע

חיים חפֶר (פַיינֶר) (29 באוקטובר 1925 - 18 בספטמבר 2012), פזמונאי ופובליציסט ישראלי. חתן פרס ישראל לזמר עברי ופרס סוקולוב לעיתונות. הלך השבוע לעולמו בתל אביב.

מחווה לאמן חיים חפר בתיאטרון הקאמרי, חלק ראשון (45 דקות)
החלק השני, 45 דקות: כאן 

קישור קבוע

שלום חברות וחברים,
אתם מלטפים אותי ואז מתלוננים: "תיאודור ממליץ? מה זה?! האנשה של בעלי חיים? כלבים הם כלבים ובני אדם הם בני אדם. לא לערבב!" ועל זה אני משיב: "אתם מדברים אלי? כן. מתלטפים עלי? כן. משחקים איתי? כן. והכי חשוב – מאכילים אותי! כן, ואני נושא את משא אהבתכם באהבה. אם כך, אם הייתי מדבר, מה הייתי אומר?"


הייתי אומר שאני מאחל לכם שנה טובה, שנת יצירה מבורכת, שנה של אהבה, שיתוף ואחווה בין כל הברואים על פני הארץ הזאת, שנה של נתינה שתתקבל בברכה ותענה בשמחה, שנה של נתינה וקבלה הדדית, שנה שלא תחסר הפת על שולחנכם ובפנכת האוכל שלי, שנה של שטרודלים ונאפפקוכן ושטרוייזלקוכן וקוסא-מחשי ובורגול וציזיקי וגולש סייטן על מצע פירה חצילים וצ'ילי שעועית, וקוסקוס וחמין. עלי לסיים. אני רעב.

רגע. שכחתי לציין: בפרוס יום הכיפורים הגדול והנורא אני מבקש סליחה מכל מי שהלאיתי אותו באהבה המופרזת שלי, מכל מי שנדנדתי לו והטרדתי אותו שיזרוק איזו פרוסה ואלו רבים מכדי שאוכל לזכור את כולם.

שנה טובה.


שלכם באהבה,
תיאודור

קישור קבוע

1. אודי עוז

קליפ מבית היוצר של אודי עוז, בוגר תיאטרון החדר. אלטרנטיבי, חתרני: "ביבי ביבי". אודי כתב ומבצע.






















2. נטלי כהן וקסברג

קליפ חדש מבית היוצרת האלטרנטיבית, חתרנית: "מפעל הצלה מהלך". נטלי כתבה ומבצעת.

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר - ההצגה

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

 

יום שישי, 28.9.2012, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

מונודיא 2012

לחיות בבועה, לפרוץ ממנה ולעשות חשבון נפש לפני יום הדין.

ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר.

כתבו וביימו חברי קבוצת המנחים-במאים. מבצעים חברי קבוצת השחקנים.

מנחים-במאים (לפי א"ב):

אנה מינייב, אריק אלון, רן בן עזרא, שירלי ליגום, שלי קלינג, שרון שלומי.

משתתפים (לפי א"ב):

אודי גרוס, אוֹרִי גביש, איתמר ברקאי, אמיר גולדמן, אסתי שמסיאן, ארז ברט, בתי באזוב, יהונתן כלפה, יעל כץ, ירון ליבוביץ, מיכל שמש מוגילנר, משי רזניקוב, נדב בן חורין, נועה מאיר, נטעלי דוננפלד, עדי חג'בי, פרד דוד אלבז, צחי פרידמן, ריטה ליבוביץ, שירה בן צבי.

תודה לאבי גיבסון בר-אל, לרחל וילנר ולצוות התיאטרון של יפו

ניהול אמנותי: אמיר אוריין

יום חמישי, 20.09.2011, בשעה 20:00

40 ש"ח, תיאטרון יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. טל': 03-5185563

 

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 21.9.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

המרכז לתיאטרון עכו מציג - בכורה: הגיבור העייף

פסטיבל עכו 2012

מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.

בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.
1-2.10.2012, בשעה 21:30




 

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 27.10.2012‏, בשעה 20:30 , בתיאטרון החדר, תל-אביב עלות כרטיס: 20 ש"ח.

057-7827000. 052-528-4234 / 054-533-5135 






















 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".

אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.

ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

יום ג', 2.10, בשעה 21:15, בפסטיבל עכו, ובקרוב גם באזור המרכז

טלפון להזמנות, ירון, 050-657-7027 או למייל:YFRIDI@Gmail.com

 

המרכז לתיאטרון של עכו מציג בתיאטרון החדר:
אום מוחמד

יצירתה של סמדר יערון. במסגרת לילה פרינג'

יום רביעי, 31.10.2012, בשעה 20:30

בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב.

מחיר כרטיס: 25 ש"ח – מחיר אחיד לכל הצגות לילה פרינג',

בהזמנה טלפונית בלבד: 03-5171818

 

 

"ויענונו" – התערוכה ובמת הבית

אמנים יוצרים בהשראת עדויות קורבנות עינויים. התערוכה מתקיימת בין הימים: 06-30.9.2012, ביתן האמנים רחוב אלחריזי 9, תל אביב. טל': 03-5246685.

במסגרת התערוכה יתקיימו אירועים שונים. ביניהם:

"במת הבית": תיאטרון קריאה מיצירותיהם של הרולד פינטר, מוטי לרנר וגלעד עברון. בימוי: פרופ' שמעון לוי. משתתפים: פרופ' גד קינר, שירלי שטייר, מיכל גיל ואמיר אוריין.

יום שני, 24.9.2012, בשעה 20:00

הכניסה חופשית (אתר הוועד הציבורי נגד עינויים)

 

חמוטל בר-יוסף: "מוסיקה"

קובץ סיפורים ראשון של חמוטל בר-יוסף - משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות. יצא לאור בהוצאת "ספרא" והוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים, וזכה בפרס אס"י, איגוד הסופרים הכללי, לשנת 2012. הספר נמכר כעת - עד להוצאת מהדורה שנייה - בחנויות סטימצקי בלבד.

לפרטים: סיגל זלאיט, טל' 03-9543419/ נייד: 052-2463340/

sigal@kibutz-poalim.co.il>> , אתר: www.kibutz-poalim.co.il

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

מסביב יהום הלעז

(יורם קניוק, 17.09.2012, הארץ)

הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים. הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם... (לקריאת המאמר)

-------------- -------------- --------------

ציד מכשפים

מכתב פתוח למשרד הבריאות מאת אמן חושים: הפסק את מסע ההפחדות מפני היפנוזה. זהו מעשה איוולת שקיים רק בישראל. נמרוד הראל, 17.09.2012, הארץ (לקריאת המאמר)

-------------- -------------- --------------

עניין של הרגל

מילים: אלונה קמחי, לחן: יזהר אשדות

(העברה: בלהה גולן)

ללמוד להרוג, זה עניין של תנופה, מתחיל בקטן, ואחר כך זה בא.  

מפטרל כל הלילה, בקסבה של שכם, היי, מה כאן שלנו, ומה שלכם.  

תחילה רק תרגיל, קת הולמת בדלת, ילדים המומים, משפחה מבוהלת.  

אחר כך – הסגר, זו כבר סכנה, המוות אורב, מאחורי כל פינה.  

דורך את הנשק, הזרוע רועדת, אצבע נוקשה, צמודה אל ההדק.  

הלב מתפרע, פועם מבוהל, הוא יודע – להבא, זה יהיה יותר קל.

הם לא איש, לא אישה, הם רק חפץ, רק צל, ללמוד להרוג, זה עניין של הרגל.

ללמוד לפחד, זה עניין של תנופה, מתחילים בקטן, ואחר כך זה בא.

הבשורות מלמעלה, יורדות לרחוב, אין סיכוי לחיות הלאה, הסוף כה קרוב.

נבואות האימה, כקרקור העורבים, תגיפו תריסים, הסתגרו בבתים.

אנחנו רק קומץ, והם כה רבים, מדינה קטנטנה, אכולת אויבים,

בליבם רק שנאה, יצר רע ואפל, ללמוד לפחד, זה עניין של הרגל.

ללמוד אכזריות, זה עניין של תנופה, זה מתחיל בקטן, ואחר כך זה בא

כל ילד הוא גבר, תאב ניצחונות, ידיים לעורף, רגליים פסוקות.

זה זמן סכנה, זה זמן חבלה, חייל תתחשל, אין סגולה לחמלה.

הבן דוד כמו חיה, כבר רגיל לראות דם, אינו חש בסבל, אינו בן אדם.

מדי ב' ושפשפת, תשישות ושגרה, מטמטום עד הרוע, הדרך קצרה.

רק לנו רק לנו, אדמת ישראל, ללמוד אכזריות, זה עניין של הרגל.

ילד ילד תעצור, ילד ילד בוא תחזור, בוא אלי, מחמל לבי, בוא אלי, תינוק שלי.

כה קודרים הם השמיים, ובחוץ כבר עלטה, חיילי הבדיל עדיין, מתחת למיטה.

בא הביתה ילד, בוא הביתה, הביתה, הביתה.

ללמוד לאהוב, זה עניין של רכות, בצעד זהיר, בענן עדינות.

נהסס, נתמוסס, נתרכך, נתעגל, ללמוד לאהוב, זה עניין של הרגל.

להיות בן אדם, זה עניין של תנופה, זה נובט כמו עובר, ואחר כך זה בא.

להיות לדקה, רק עכשיו, רק היום, בצידו השני, של אותו המחסום.

אך ליבנו כבר גס, והעור כה עבה, חרשים ועיוורים, בבועת ההווה.

בפליאה נתבונן, במלאך הנופל, להיות בן אדם, זה עניין של הרגל.





















-------------- -------------- --------------
"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר בהצגה "היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה בהצגה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il