(לאבי אליאס)

בְּכָל יוֹם כִּפּוּר אִמִּי

הָיְתָה אוֹפָה לֶחֶם חֲטָאִים.

לֶחֶם מָתוֹק, שְׁמָרִים  וְסֻכָּר

לְיוֹם שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ.

הוּא נֶאֱכַל בִּגְנֵבָה,

חָשׂוּף כְּמוֹ אַהֲבָה.

הָיָה נִסְפָּג בְּנַסְכּוֹי *

וּמַה גַּם הַכְּתִיבָה.

בְּצָלִים וְשׁוּמִים, מָרָק וְסָלַט,

נַקְנִיק וְשׁוֹקוֹלָד.

יְכוֹלִים לִהְיוֹת כְּמוֹ דְּבַשׁ

וּכְמוֹ רַעַל בִּלְבַד.

חֲטָאֵינוּ חוֹזְרִים לַיְּקוּם

כְּחומֶר מְמֻחְזָר.

יֵשׁ לְהִצְטַעֵר עַל מַה שֶּׁסָּתוּם

וּמַה שֶּׁנִּגְמַר.

(* נסכוי או עצם הלוז היא העצם, שלפי אמונת חז"ל, ממנה יבנה הגוף מתחיית המתים וזוהי העצם היחידה בגוף שלא חטאה בחטא הקדמון)