באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 13

שלבים ביצירת אמון וספק

...ג. יצירת הספק

ספק במובן התבוני מתחיל להיווצר ברגע שבו מגלה התינוק שלא תמיד יש קשר מיידי בין החסר המתעורר לבין סיפוקו.

בדרך כלל, לאחר הלידה, מסופקים צרכי התינוק על פי תבנית התגובה של העולם ולא של התינוק. בטרם יוצר התינוק כלים למיפוי העולם החיצוני, עדיין זה נתפס אצלו כתחליף רחם שמחייב לימוד תגובות חדשות. לימוד זה כרוך במעבר לאורך תקופות של ניסוי וטעייה שגורמות לסבל ולחרדה. לא כל תגובה נרשמת כמוצלחת כי לא כל תגובה גורמת לסיפוק המקווה. תגובה שגורמת לסיפוק, נרשמת כמוצלחת ונותרת בזיכרון כחוויה שכדאי לחזור אליה, ומשום כך היא זכורה בתודעה באזור זמין להפעלה. תגובות שלא גרמו לסיפוק, נרשמות באזור מרוחק יותר, ואין נוטים להפעילן בקלות, משום שזיכרון העבר הוכיח שתגובות מסוימות אלו הובילו למבוי סתום שעורר תסכול.

לדוגמא: התינוק חש ברעב. זוהי מצוקת החסר. חווית המצוקה מחפשת סיפוק. היא משדרת אותות מצוקה ברחבי המערכת. חוויות זרות לה אינן מגיבות. רק חוויה דומה, בעלת אפיונים זהים יכולה להגיב, בתנאי שהיא כבר נסתיימה או שבאה על סיפוקה בעבר. החוויה הדומה ביותר היא חווית הלידה. בזיכרון חוויה זו נרשם רצף של פעולות: החסר, המצוקה, שאיפת האוויר, קליטת החמצן, נשיפת האוויר, זעקת הרווחה והסיפוק. התינוק מכיר מספר מוגבל של פעולות. את הזעקה הוא מכיר. בקרב אנשי המדע מקובל לומר שהטבע הוא שמרן. הוא חוזר על עצמו ומשכפל את תגובותיו עד שהוא מגיע למבוי סתום שהוא נקודת השינוי ההכרחית. כאן הוא חוזר על עצמו באופן אוטומטי. התינוק זועק. הפעם אנו אומרים שהתינוק בוכה כי הוא רעב. הוא מקבל מזון ובא על סיפוקו. תגובה נוספת נרשמת: בכי מביא מזון. במקרה האומלל שבו הבכי איננו גורם להבאת המזון, ימשיך התינוק לבכות עד שהוא מגיע למצב של חולשה פיזית כללית שתניח את הבסיס ליצירת ספק נמשך.

החסר יוצר נתק ברצף האמון כלפי הגורם ממלא הצרכים, שהוא, לפי שעה, לא מוגדר, אלא רק על פי תפקידו כממלא צרכים. הנתק יוצר סבל נמשך, שכל פעימה בו מוגדרת על ידי דופק הגוף. כיוון שעדיין לא נוצרו גבולות זמן ברורים למחזורי החסר ומילואו, כל פעימה נרשמת כנצח. חוויות ראשונות אלו של סבל נמשך נרשמות בתודעה המתהווה ויהיו בסיס לתגובה על סבל בעתיד. ממלא הצרכים שעדיין לא מילא את הצרכים, כאילו נעלם ממפת עולמו של הילד. כך גם בעתיד, אם ההורה ייעלם לפתע מטווח הראיה של הילד, אפילו לפרק זמן קצר, עלול הילד לחוות חווית סבל.

בדת היהודית מוגדרת חוויה כזאת כ"הסתר פנים": "אל תסתר פניך ממני, אל-תט-באף עבדך, עזרתי היית, אל תטשני ואל תעזבני אלוהי ישעי" - תהילים כז, ט. האל הזועם על מאמיניו, מסתיר פניו, כלומר נעלם, ובכך הוא מונע מהם את החסד שהם זקוקים לו...

(המשך יבוא. "המעגל הפתוח", עמ' 104-105)