ליאון רוזנברג, שחקן, במאי, עורך ומנחה טלוויזיה, מדבר על תקופת לימודיו בתיאטרון החדר והופעתו כשחקן במחזה "נו-אקסיט" במסגרת הצגות החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

"מונודיא 2012" - ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר ולאחר מכן בתיאטרון יפו.

בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

7. שרון שלומי: מוצלחת

כתיבה ובימוי: שרון שלומי. שחקנית: יעל כץ

אני כזאת מוצלחת. יש לי את כל הכסף שאני רוצה, כולם אוהבים אותי, אני מצחיקה, אני תמיד במרכז, ואם מישהו אחר ייקח את הפוקוס, אני מה זה אראה לו? ויש לי את חוש הצדק החברתי שלי. ויש לי את ההורים המושלמים שלי, ויש לי את החבר המושלם שלי . ממש מושלמת. אני כל כך מושלמת שאפילו אם יש לי חולשה, אני לא אראה אותה אפילו לרגע. אף פעם אין לי בעיות, כל בעיה הופכת אצלי לאתגר. אף פעם לא קשה לי. אני מצטלמת יפה, אני ממש פוטוגנית, יש  לי המון חברות, ואין בחור שלא ירצה אותי. מושלמת כזאת.

לפעמים אני שואלת את עצמי, איך אלוהים עשה אותי כזאת מושלמת, ולאחרים הוא קיצץ. יש אנשים בחובות, הסתבכו עם ההוצאה לפועל. יש משפחות שאין להם מה לאכול בחג, ילדים מוכים, אנשים שהתעללו בהם שהיו קטנים ולא קיבלו מספיק אהבה. יש צעירים שרוצים ללמוד באוניברסיטה ואין להם מספיק כסף. אני למדתי באוניברסיטה, וההורים שלי שילמו את כל שכר הלימוד. או שהם לומדים ולא מוציאים ציונים מספיק טובים. הציונים שלי היו מעולים. יש אנשים שעובדים ממש קשה, במשכורת מינימום. 

אני כל הזמן נהנית, בעבודה שלי. יש אנשים שלא מצליחים לשלם שכר דירה. לי יש בית חלום שההורים קנו לי. אנשים ממש מדוכאים, מכל מיני דברים קטנים וכשהם באים אלי לטיפול, אני אומרת להם שהכול זה עניין של פרספקטיבה!

(פורצת בבכי)
החיים יכולים להיות כל כך פשוטים! קלים! תראו אותי. אני תמיד מחייכת, החיים בשבילי הם אתגר. תראו איך יצאתי כזאת מושלמת!

(יוצאת בבכי גדול) 

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 13

שלבים ביצירת אמון וספק

...ג. יצירת הספק

ספק במובן התבוני מתחיל להיווצר ברגע שבו מגלה התינוק שלא תמיד יש קשר מיידי בין החסר המתעורר לבין סיפוקו.

בדרך כלל, לאחר הלידה, מסופקים צרכי התינוק על פי תבנית התגובה של העולם ולא של התינוק. בטרם יוצר התינוק כלים למיפוי העולם החיצוני, עדיין זה נתפס אצלו כתחליף רחם שמחייב לימוד תגובות חדשות. לימוד זה כרוך במעבר לאורך תקופות של ניסוי וטעייה שגורמות לסבל ולחרדה. לא כל תגובה נרשמת כמוצלחת כי לא כל תגובה גורמת לסיפוק המקווה. תגובה שגורמת לסיפוק, נרשמת כמוצלחת ונותרת בזיכרון כחוויה שכדאי לחזור אליה, ומשום כך היא זכורה בתודעה באזור זמין להפעלה. תגובות שלא גרמו לסיפוק, נרשמות באזור מרוחק יותר, ואין נוטים להפעילן בקלות, משום שזיכרון העבר הוכיח שתגובות מסוימות אלו הובילו למבוי סתום שעורר תסכול.

לדוגמא: התינוק חש ברעב. זוהי מצוקת החסר. חווית המצוקה מחפשת סיפוק. היא משדרת אותות מצוקה ברחבי המערכת. חוויות זרות לה אינן מגיבות. רק חוויה דומה, בעלת אפיונים זהים יכולה להגיב, בתנאי שהיא כבר נסתיימה או שבאה על סיפוקה בעבר. החוויה הדומה ביותר היא חווית הלידה. בזיכרון חוויה זו נרשם רצף של פעולות: החסר, המצוקה, שאיפת האוויר, קליטת החמצן, נשיפת האוויר, זעקת הרווחה והסיפוק. התינוק מכיר מספר מוגבל של פעולות. את הזעקה הוא מכיר. בקרב אנשי המדע מקובל לומר שהטבע הוא שמרן. הוא חוזר על עצמו ומשכפל את תגובותיו עד שהוא מגיע למבוי סתום שהוא נקודת השינוי ההכרחית. כאן הוא חוזר על עצמו באופן אוטומטי. התינוק זועק. הפעם אנו אומרים שהתינוק בוכה כי הוא רעב. הוא מקבל מזון ובא על סיפוקו. תגובה נוספת נרשמת: בכי מביא מזון. במקרה האומלל שבו הבכי איננו גורם להבאת המזון, ימשיך התינוק לבכות עד שהוא מגיע למצב של חולשה פיזית כללית שתניח את הבסיס ליצירת ספק נמשך.

החסר יוצר נתק ברצף האמון כלפי הגורם ממלא הצרכים, שהוא, לפי שעה, לא מוגדר, אלא רק על פי תפקידו כממלא צרכים. הנתק יוצר סבל נמשך, שכל פעימה בו מוגדרת על ידי דופק הגוף. כיוון שעדיין לא נוצרו גבולות זמן ברורים למחזורי החסר ומילואו, כל פעימה נרשמת כנצח. חוויות ראשונות אלו של סבל נמשך נרשמות בתודעה המתהווה ויהיו בסיס לתגובה על סבל בעתיד. ממלא הצרכים שעדיין לא מילא את הצרכים, כאילו נעלם ממפת עולמו של הילד. כך גם בעתיד, אם ההורה ייעלם לפתע מטווח הראיה של הילד, אפילו לפרק זמן קצר, עלול הילד לחוות חווית סבל.

בדת היהודית מוגדרת חוויה כזאת כ"הסתר פנים": "אל תסתר פניך ממני, אל-תט-באף עבדך, עזרתי היית, אל תטשני ואל תעזבני אלוהי ישעי" - תהילים כז, ט. האל הזועם על מאמיניו, מסתיר פניו, כלומר נעלם, ובכך הוא מונע מהם את החסד שהם זקוקים לו...

(המשך יבוא. "המעגל הפתוח", עמ' 104-105)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

53. האזינו: דברים ל"ב

"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי-פי" (האזינו: דברים ל"ב 1).

שירת האזינו היא צוואה רוחנית אחרונה של משה, האב הנוטה למות.

כזכור, בקשנו לראות את ההליכה במדבר, כתקופת הגלות של האדם-היוצר שיצא מבית אביו ועשה את התבגרותו במדבר. המדבר של משה הוא המקום שבו מתקיימת גלות מרצון, בדרך משעבוד לגאולה, ומחוז חפצו של האדם-היוצר משה, היא היצירה. מבחינתו של משה זו התורה ומשכנה בארץ המובטחת. לאו דווקא ארץ מובטחת של נדל"ן, אלא ארץ מובטחת כמרחב רוחני ליצירה. חיבור של חומר ורוח במובן של מקום פיזי ליצירה. כל מקום פיזי טוב ליצירה. זו גם הדרך שעשה הנביא הראשון, אברהם, בצאתו מבית אביו למצוא את אלוהיו, אל חדש במובן של משמעות חדשה לקיומו כאדם.

אפשר לשאול: אם אכן הארץ המובטחת היא דימוי להתממשותה של היצירה, ויצירה מטבעה באה לתקן את האדם, מדוע הספר הבא בתנ"ך, ספר יהושע, המתאר את כיבוש הארץ, הוא רווי בדם, במלחמות וברצח-עמים? אם נתפוס את המקרא כפשוטו, הרי הארץ המובטחת נקנית בדם הזולת ובמעשי פשע כנגד האנושות. היום תוגדר חשיבה כזאת, שבהכרח מחייבת מאבקי כוח ודם, כלאומנית או פשיסטית או סתם ברברית. לדוגמא, בדרך חשיבה כזאת אפשר גם לתרץ מעשי עוול מתוך לכאורה הכורח לקנות את הארץ בדם. זוהי תפיסה אגוצנטרית, המקדשת את העוול.

אין להתעלם מהקושי שמציב ספר יהושע. יש לחזור ולהזכיר כי בני ישראל קנו את הארץ הזאת בכיבוש ובדחיקתם של עמים אחרים, וזה לאו דווקא הדבר שיש להתגאות בו, וודאי שאין לראות בו מודל לחיקוי. מי שרואה את דרכם של העברים באמצעות תפיסות טוטליטריות-מוחלטות, עלול לומר: או שכובשים את הארץ, או שמוותרים עליה. ברוח זו הייתה נפוצה גם סיסמת בחירות: "או אנחנו או הם!". זהו מתכון למלחמה עיוורת. אבל ישנה דרך אחרת והיא היכולת האנושית להתחבר אל ארץ מובטחת באהבה ובסובלנות, תוך התחשבות בזולת. יש מי שיראו בכך אות לתמימות וחולשה, אבל זהו חשיבה לא ממש טובה. כי אם אכן מלחמה ודיכוי הם ביטוי לכישלון הקשר שבין בני-אדם, הרי שמעשי כיבוש ודיכוי ודחיקת הזולת וודאי הם ביטוי לחולשה האנושית.

על כן, יש לתפוס את החומש כתהליך התגבשותם של בני-אדם יוצרים, כסיפור הולדתו של עם וגיבוש זהותו הרוחנית, ואילו את ספר יהושע יש לתפוס כמשל להתגברותו של כוח הזרוע וחולשתו הרוחנית של עם. על פי החומש הלך העם במדבר ארבעים שנה. על פי המחקר הממלכות היהודיות היו קיימות בארץ ישראל כארבע מאות שנה (פינקלשטיין וסילברמן, "ראשית ישראל", אוניברסיטת תל-אביב, 2003). אולי יש בכך סמליות מה. בכל אופן, ככל שאדם הולך ודוחק את האנרגיה האנושית שלו אל תוך כוח הזרוע, כך הולכת ונחלשת נפשו, עד כליון. הארץ המובטחת כדימוי של יצירה, יכולה להתממש בסובלנות ובאהבה, בהוקעת הרע ובקבלת הטוב, בקבלת הזולת ובהתחשבות בצרכיו. זו דרכה של יצירת אמנות.

משה רואה את הארץ מרחוק ואליה לא יגיע, הפירוש המקובל הוא שמשה ביצע חטא ועל כן מגיע לו עונש. יש מפרשים הטוענים שזהו עונש על חטא היוהרה של משה בסיפור הוצאת המים מן הסלע (חקת: במדבר, כ' 2. כ' 12). אבל אפשר לראות את מצבו של משה בפשטות: הוא לא אמור להיכנס אל הארץ המובטחת.

נביאים גדולים, מנהיגים ואנשי רוח, שיצירתם המהפכנית שינתה את פני העולם, לרוב לא נכנסו אל הארץ המובטחת כפי שהופיעה בחזונם. הם אמנם פעלו ופתחו דרך חדשה, אבל הבאים בעקבותיהם הלכו בה ועברו בה, בעוד הנביא יושב בצד הדרך, או על הר נבו שלו ורואה את הארץ ואליה לא יבוא. דמויות-אב כקונסטנטין סטניסלבסקי בתיאטרון, זיגמונד פרויד בפסיכולוגיה, או אלברט אינשטיין בפיזיקה, אלו ואחרים פתחו דלת לעידן חדש, ותלמידיהם נכנסו בה. הם פתחו את הדרך ליצירה, לתיקון, לגאולה, ותלמידיהם ימשיכו וילכו בה, או יפתחו דלתות חדשות לדרכים חדשות. גם אם לכאורה לא ימשיכו בדרכו של אב מייסד או אם מייסדת, ובין אם יהיו ממשיכי דרכו או מתנגדיה, בכל מקרה, האבות והאימהות כבר נטועים שם, בזיכרון ההיסטורי.

שִׁיר, כִּי לא נוֹתַר דָּבָר.

לא קְסָמִים בַּשַּׁרְווּל.

לא אֵמוּן.

אָז שִׁיר.

שִׁיר אֶת מַה שֶּׁהָיָה.

שִׁיר אֶת זֶה שֶׁנָּגַעְתָּ.

שִׁיר שֶׁלּא חָשַׁבְתָּ.

שִׁיר אֶת הַיָּהֳרָה.

הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ הָיוּ

גְּדוֹלוֹת,

הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ הָיוּ.

הַיָּדַיִם שֶׁלְּךָ

רְחָבוֹת.

הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלְּךָ הָיוּ.

וּמִתּוֹךְ,

וּמִתּוֹךְ הָעִוֵּר

תְּשׁוֹרֵר.

שלום כיתה א' - 1

היא נכנסת לכיתה א', שתי צמות וחיוך שמעורר שמחה ודמעות. המוח שלי עובד שעות נוספות, או שמא הפסיק לעבוד? אני לא מצליחה להתרכז בדבר, מצד אחד אני מוצאת את עצמי מגוננת מדי ומצד שני בוכה מדי, אני חשה מפורקת. האם זה רק המעבר? שינוי הפאזה? או פתאום ההכרה שהיא גדלה וגם אני איתה, וגם ליבי הולך ומתפתח ומשהו מחבל הטבור הדמיוני הולך ומתרחק כמו סליל של טייפ ישן שבכל רגע מאיים להיקרע. אני חושבת על כך שביום אחד היא נראית לי גדולה מדי, בודקת גבולות, חצופה מדי. חצופה. איזו מילה ארכאית. אני נשמעת לעצמי קשה מדי. מה קורה לי? המציאות מצווה לעמוד דום ולשחרר, להיפגש מחדש ממקום אחר. כאבי בטן ובחילות ותחושה של אמהות חדשה. רק התחילה ללכת לבית הספר והמלאכית שלי הפכה לאגרסיבית,שתלטנית יותר, קולנית יותר, לקונית.

אני שואלת אותה איך היה בשיעור היום ורוצה לשמוע תשובה שהיא מעבר ל"כיף". אבל היא: "אימא, אל תחפרי לי עכשיו. לא בא לי לדבר. רק עם אבא. אני לא חייבת לספר לך מה קורה לי כל הזמן." או החדש: "אימא זה ממש לא קשור עכשיו!" כמובן אני מיד עומדת על רגלי להבהיר: "זה מאוד קשור, כי את קשורה אלי וכל עוד את איתי זה קשור, הבנת את הקשר?" היא מגלגלת את עיניה אלי במבט שדוני של: "נו טוב, יאללה, נכנעת, קשור, הבנתי".

עדיין אנחנו מתגלגלות מצחוק בשטויות של אחר הצהריים, משחקות תופסת או דג מלוח, מדגדגות אחת את השנייה על הדשא. בכל לילה מינימום סיפור ושיר שבלעדיו את לא נרדמת ושמיכה שאני צריכה להניף מעליך שעושה משב כזה נעים. זה עושה לי הרגשה שהאמהות שלי שווה מתמיד. עדיין אני מסתכלת על הפיה הבלונדינית, שתי צמות מבריקות, תלבושת אחידה. מעוז התמימות שלי והמתיקות הולך לאיזה "ממסד מזבח". אני חשה שדברים כבר הרבה פחות בשליטתי. כל כך קשה לי לתאר את ההרגשה המורכבת הזאת שהיא תמהיל של משהו של לפני-אחרי לידה, מעין Normal illness"", בליל של התרגשות ודיכאון, מפגש עם קרקע של הרבה לא ידוע. אימא גדולה יותר שמכינה שניצלים ואיזו קציצה, אף שהיא שונאת להתעסק עם בשר, אבל הקטנה אוכלת בתיאבון וכשזה מגיע אליה אני נכנעת לאג'נדות שלי וחושבת: "יאללה, שרק תאכל משהו. אני מחזרת אחריה באוכל, מנסה להשתדרג עבורה או לחילופין להיות מאוד פשוטה, נטורל, בלי כלום כמעט. אני בכיף יורדת למכנה המשותף האדום ביותר - קטשופ, רק תפליץ את הדבר הזה לא חשוב על מה וכבר הכול טעים יותר.

אני שואלת אמהות אם גם הן שותפות לאותה התחושה או שזה רק אצלי, תחושת הצירים המדומים האלה, שהנה עוד פעם אני גדלה כמו הר געש והפעם התינוקת שלי גדלה יותר. האם זה טבעי לכולם - דיכאון כיתה א' - והאם יש איזה קורס הכנה לאמהות כיתה א'? אני מגלה שאני לא הפסיכית היחידה. זה עובר בין רבות ולא רק בא', אלא גם בתיכון ובצבא ובכל ילד מחדש. התחושה שהאמהות עולה מדרגה ולא ברור אם אני מוכנה לעליית המדרגה הזאת, לשחרור הזה, לאחריות הזאת. אבל מי שואל אותי בכלל? החיים משמיעים את קריאת התרנגול ואני מתעוררת. לפעמים התרנגול הזה מזכיר לי את התרנגול שלנו במושב שמחליט שאת הקוקוריקו שלו הוא עושה בשעה שלוש לפנות בוקר. ככה אני חשה לפעמים שהתרנגול התעורר מוקדם מדי והתינוקת היפיופה הזאת שרק הרגע נתקעה לי על הציצי וכל משאלתה סופקה בקלות, גדלה לי באחת כמו עליסה בארץ הפלאות. אז ברגע הזה אני פשוט קשובה יותר, קשורה יותר לעצמי, משחררת ידיים וקופצת לצמיחה חופשית.

שלום כיתה א' - 2

באסיפת ההורים המורה החדשה פתחה: "איזה ילדים מקסימים יש לכם! איזו קבוצה נהדרת. אני רוצה להגיד לכם שממש קיבלתי מכם מתנה". לרגע עמדנו בברכה הזאת הזדהינו, התחברנו, חלק מאיתנו צחקק קלות, אך הכול היה מעודן ויפה ונעים. דקות מספר לאחר מכן כבר עטנו כל ההורים לדבר על האלימות בכיתה, כולנו דיברנו על אותה חבורת טסטוסטרונים קטנים ש"קצת איבדו כיוון" אם להיות פוליטיקלי קורקט ואם לוותר על הפוליטיקלי, כבר צפינו להם עתיד גדול כעברייני-על. היום הוא הרביץ לההיא ואתמול לההוא וההוא הרביץ לגדול ממנו וירק וגם צעק על ההיא ויום אחד הקטנה ממלמלת ואומרת: "כן, גם לי קצת סטרו בפנים", ומיד אני נדרכת, אני רואה את האימא של הילד הכי אלים מצטנפת בפינה. מצד אחד, האמפטיה שבי רוצה לחבק אותה, להזדהות איתה, רוצה להיות קשובה, לומר לה את המילה הנכונה, להיות מלאת חמלה. מצד שני האימהות החייתית שבי רוצה להעיף לה סטירה. בן רגע אני מתחממת, נקרעת בין החזון שלי כמטפלת לעתיד ובין הצורך  שלי לטרוף כמו אימא לביאה, את הילד שרק יעז להרים יד על בתי.

למחרת אני בשיחה "מתורבתת" עם המנהלת על האלימות הזאת שהרימה ראש עוד לפני ראש השנה. "הרימה ראש"? פתאום זה נשמע לי נורא חינוכי. היא מביטה בי בהבנה ומבטיחה לי שהכול בשליטתה. אני רוצה להאמין לה. באמת שהיא נראית בן אדם טוב וכן. אני משכנעת את עצמי שיהיה טוב. "כן, יש תמיד מקרים כאלה בכל כיתה", היא מספקת לי את נחמת הטיפשים וזה ממש לא מזיז לי ברגע זה. היא מסתכלת עלי במבט של "אין חדש תחת השמש". מבטיחה לי שזה יסתדר אבל ייקח זמן, שזהו תהליך, לא מהרגע להרגע. אני יודעת שהיא נכנסת לכיתות ונמצאת עם התלמידים בהפסקות. אני יודעת שאכפת לה. שוב אני נכנסת לחרדה ומנסה להסוותה ואז אני פשוט אומרת לה דוגרי: "אני אימא קצת חרדה כי אני לא בטוחה שהבת שלי נמצאת במקום הנכון לה ברגע זה". יאללה, אמרתי את זה. לפעמים אין כמו להיות נאמן לתחושות שלך, לפעמים מבט אחד אומר יותר מאלף תובנות.

אני חושבת על הילד הזה. דווקא נראה ילד חמוד. מתחילה לפתח תיאוריות פרוידיאניות על האימא והאבא. אבל האמת היא שגם האימא נראית לי ממש בסדר. כמובן שמידי יום אני שואלת את הקטנה, "איך היה היום עם ה...?"

"היום היה דווקא בסדר", עונה לי בשיא הטבעיות ויום לאחר מכן היא אומרת: "אימא, המציקים כבר ממש לא מציקים, והמציק כבר נהיה ממש מצחיק". כעבור שבוע אנחנו מדברות: "אימא, את יודעת, היום לא יצאתי להפסקה, היה כל כך חם אז נשארתי בכיתה". "עם מי נשארת בכיתה?" אני שואלת. היא אומרת: "עם איתן, את לא מכירה, אה, בעצם את כן מכירה. שיחקתי עם איתן". וואו, אני נשמעת מופתעת, גם הפה של אבא פתאום מקבל זווית משונה מהצד. בתוכי אני מחייכת. אני שמחה שהיא מצליחה להסתדר באמת עם כל כך הרבה ילדים ולהסתדר עם כל אחד, רק שלא יסתדר לה יום אחד לשדוד בנק. אני מחמיאה לעצמי גם אם לא מגיע לי הקרדיט על זה, אבל שיחקתי אותה וגם את בתי שיחקת אותה. את יודעת להתחבר לילדים, לשחק איתם עם שמחת החיים שלך והם אוהבים אותך, איך לא? נשבים בקסם שמשרה אצלך אהבה לכל. בינתיים הקטן ההוא הופך לסלב, אורח הכבוד במסיבת יום ההולדת. "יופי, אני שמחה שאתם מסתדרים טוב, ושכבר לא מציקים לך. תמסרי לו ד"ש או אולי תזמיני אותו. בעצם אולי זה עוד לא ממש קשור עדיין", אני ממלמלת לעצמי והיא עונה בביטחון: "אימא זה דווקא מאוד מאוד קשור".

ברגע זה עובר במוחי מטוס בשמיים שמצייר בעשן את המשפט: "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות".

עֲטוּפָה גְּלִימַת בּוּז

יוֹרֶדֶת חַוָּה מִגַּן הַתַּפּוּחִים

וּמְגַלָּה שֶׁצִּפּוֹרֵי מָוֶת

רוֹחֲשׁוֹת בָּרְחוֹבוֹת

יוֹצְקוֹת תַּבְנִית קָשָׁה לְפָנֶיהָ,

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מְדַמְּמוֹת עַל

סְנֵה עֵינֶיהָ

הִיא מְשִׁיבָה מַבָּטָהּ

וְקוֹפֶצֶת

אֶל מוֹתָהּ

אֱלוהִים עוֹצֵם אֶת עַפְעַפֶּיהָ

וּבְאֶגְרוֹף קָפוּץ מַכֶּה

עַל שַׁעֲרֵי הָאָרֶץ

הָרָעָה

(מלכה נתנזון, משוררת)

היה שם דחוס למדי. אך לפני דקות הוסיתי ע"י עלמה תמירה שרצתה לשמוע את דברי האורח, שנשא דברי פתיחה אודות המשוררת, ועתה, אם סיום דבריו, היינו מסתודדים באווירה הפורמאלית למחצה, גברים בחליפות אפורות, מהוהות במידה, ונשים בבגדים סולידיים, אשר פה ושם, מעבר לענן הרשמיות, היזו שבבי חיוכים נשיים. מעט נעלבתי מההיסוי החותך ונישא המבט שלה, משל הייתי מין תנועה מגונה בלב האירוע, ושפוף מבט ניגשתי לשולחן הכיבודים. כוסיות מבהיקות של יין ארגמני ניצבו שם, וכמו-כן, הוצבה בפאתי השולחן צלחת. עליה היו מונחות פרוסות זעירות שהיו משודכות, באמצעות כידוני קיסמים זעירים, לזיתים נטולי גלעינים, חצאי עגבניות שרי וקוביות גבינה. נטלתי פיסה עם מחצית השרי ולעסתי אותה, מנסה לחוות את חמצמצותה האנינה. אחר נשאתי מבט מאופק על המוצגים האחרים. לשם גיוון ותו-לא, עלי לחוות את הזית, אמרתי לעצמי בעודי מבצע מחטף. בעוד שרידי טעמו המריר מפכים בי, החלה לחרחר בי תחושה של חסר בסיסי. לא יכולתי לשמור עוד על כללי האיפוק וידי נשלחה לזו עם פיסת הגבינה, לזו עם השרי ולזו עם הזית.

"אתה רעב, אה?", ננקב באוזניי. למולי ניצבה האמנית. היא שילחה בי חיוך רחב, אימהי עד לכדי נגיעה. לא היה בה מתום. אפון ווי קטן, שפתיים מודגשות כיאה למי שהייתה לפני שנים רבות נערת גוגו, וכמובן הדר בלונדי שכמו תבע את זוהרה. כן, אישה במלוא המובן, נחמץ בי דבר בעודי סוקר, אוי לבושה, את ישבנה שבאילוץ-מה, זה עוד ישב טוב עליה. הרמתי מבטי בחשש. "כן", אמרתי לה, "מהבוקר כמעט לא אכלתי כלום". היא השיבה לי במבט קשה, ואחר, שוטטו אישוניה, בחיפושים, בהמיה פנימית, כשלבסוף ננעצו בי!  לא יכולתי לעמוד בפני מבעם ועל-כן, נסתי לכפות רגליה. היא חבשה נעלי ספורט פשוטות. אכן הייתה בה פשטות, לא יכולתי להכחיש זאת.

"אתה יודע, אני מאוד כועסת!", רטט קולה במבטאו הזר.  "למה?" שאלתי, צפוד לנעליה.  "למה! למה!", החלה לענות בחרי-אף, "לא קראת בעיתון? פאשיסטים! מדינה של פאשיסטים!"  "כן, כן, פאשיסטים, פאשיסטים", מלמלתי בהכנעה כשבזווית עיני אני נתקל בתמירה שזה לא מכבר היסתה אותי, מנהלת שיחה ערנית עם מזוקן כחוש. לא נעים להודות, אך תחושה לא טובה עלתה בי. כבס. הנה אני, קצת למך, אין מה לומר, אך אותנטי לעזאזל, וזו מצאה לה זקן של תיש?

"ברוטאליות!", קראה האמנית פתע. זעתי. זעם כבוש גדש את עיניה החומות. "פשוט קשה להאמין לאיזו שפלות הגענו!", הוסיפה כשהיא קופצת פניה סביב אפה הקטנטן. "נכון!", אישרתי, "באמת קשה. אבל סליחה... אני צריך... רק לרגע... תיכף אשוב". היא אישרה במנוד ראש חסכני, חמור.

עזבתי שחוח-גב את המקום. הרי זו אישה עם שאר-רוח, אישה גדולה, הרהרתי, אישה שהיא מיתוס, הגם שהמיתוס הזה הילך עלי מעט אימים. בדרך ראיתי את התמירה. היא חבשה מעיל אפור, מחויט, והייתה מנסה בכל כוחה לערות אל קירבה, את מנת התובנות שהורעפו עליה בנדיבות. נו באמת, האם משפל העילגות, עם חיוך הנעבעך הספון בעצמו שלי, חשבתי לכבוש פסגה מושלגת זו?  אם-כן, אגש לי לשם, לא לשם, אלא למקום שתמיד אפשר להשתחרר בו מעול השתנן המעיק.

המקום שכן בקצה האולם. והנה, טרם באתי בשערו, חלפה המשוררת, כולה מאור פנים, לידי. היא הייתה אישה רחבת כתפיים, בעלת עיניים חומות, מחבקות, וכן, היא גם שילחה חיוך שובה-לב. כן, זו האישה שבגינה האירוע!  האם היה בו מסר בעבורי? התפעמה בי תקווה שעה שנכנסתי לתא השירותים. לידי ניצב גבר קצר-קומה עם פנים אדומות. האם הכרתיו  מאי-מקום? אולי, אך בכל מקרה מוטב שלא אפגוש בעיניו, שכן משימה מפעמת ומרנינה יותר ניצבה עתה בפני. סיימתי אפוא, וניצבתי מול פתח היציאה, ובעודי ניצב שם, חככתי מעט בדעתי, שכן האמת היא שקצת יראתי מגודל המעמד שבחוץ;  ואם-זאת, מוטל היה עלי לנוע, לפעול, לא לדרוך במקום! הבלחתי לי, אם-כן, בחשאי.

"שלום מר...", "או שלום מר..."  זרחתי למול הפנים האדמדמות וגלויות הלב שלמולי.  זה היה האדון שניסיתי לחמוק ממבטו. "ומה שלום ידידנו?", הוא שאל בישירות.  "הוא בסדר, אתה יודע, עד כמה שהוא מסוגל להיות בסדר", ניסיתי את הדרך לא דרך הזו. "כן, אני מבין",  קרץ לי בהבנה.  בירכתיי האולם, פזלתי לצד בחוסר נוחות, נראתה התמירה נוטשת את זקן התיש ומפלסת דרך לדלפק המשקאות. הרי זו הזדמנות שאסור להחמיצה!  "כן, כן, מר... אנחנו עוד נתראה", חייכתי אליו את חיוך הברווז הצולע שלי ונעתי בפסיעות שקולות ומחושבות אל הדלפק.

אלא שבדרכי לשם, אירע דבר-מה. רחש חלף בקהל שנסוג אחור, בעוד הוא יוצר קרחת ביער המסובים שהיו מצפים לאיזו שהיא התרחשות. ניצבתי בינותם, לוטש עיניי על הרחבה שהתפנתה. והנה בנון-שלנטיות קסומה פוסעת המשוררת למרכז ובלי אומר מפנה גווה, פושטת מכנסיה, תחתוניה, מיטיבה עכוזה המלא לעבר הקהל ופולטת מתוכו בת-קול צרדה, חרישית, בת-קול שהתפוגגה כרשף האקדח המעשן, בעודה מפיזה סביבותיה רסיסי ניחוחות. הקהל היה מביט בה במבטים ספק אדישים ספק מעמיקים. בעל זקן התיש, כמדומני, אף הזקיף לעומתה אצבע מורה, נחרצת, כמו לאות אשרור. כך, בזמן בו עוד ניסיתי לערות את שרידי החוויה שהתפוגגה זה מכבר, שבו הנוכחים ונמהלו זה בזה.

אם-כן, זה היה האירוע. עתה משנסתיים הכול, הבטתי סביבי. התמירה שבה כבר לזקן התיש שלה, וכשבידי שניהם כוסיות, הטתה צווארה, מטה לו אוזן, בעוד היא עצמה מתערבת מידי פעם בהארות. דומה היה שהזכירה משהו כמו: "אמירה עם נוכחות". חשתי הקלה. שכן מנעתי מעצמי התנהלות כושלת, מגומגמת, שסופה השפלה, משל הייתי שוב מעין תנועה מגונה.

ובעוד אני מביט בכה ובכה, שבה וחלפה המשוררת לידי. והנה היא משלחת לעברי את חיוכה הרך והלבבי. ובכן מה?, חלפה בי תהייה. האם לגשת אלייך עלמתי יפת העיניים ולומר לך שהיה מקסים?  את ודאי היית מקבלת זאת בחוכמה ובאהבה. ואם זאת, הייתכן עלמת-חן שלי, הייתכן? הייתכן שחש אני באי-נוחות? אולי אף בנימה דקיקה של רתיעה? כמו הוטל בך דופי? אוי לי, אני כל-כך מרובע.

או-אז, עטורה בבלונד השופע, בכל עוצמת הנשיות התובענית, שבה האמנית וניצבה למולי.  בסך הכול פרשתי מחברתך לרגע, לרגע קט! גיחכתי לעברה גיחוך אווילי בעודי נסרח עימה לדלפק המשקאות.

(מיכאל פבזנר, אדריכל, חבר "המליאה" בתיאטרון החדר)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר - ההצגה

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום שישי, 28.9.2012, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 05.10.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

המרכז לתיאטרון עכו מציג - בכורה:
הגיבור העייף

פסטיבל עכו 2012

מחזה: אלדר גלאור.
בימוי: אבי גיבסון בר-אל.

בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.

1-2.10.2012, בשעה 21:30

רוגעלך

"למה מיילדות תמיד מזכירות לי רוגעלך? הן דמויות אוכלות. צריך להביא משהו לאחיות, ככה הן נחמדות יותר. אחיות ומיילדות אוהבות רוגעלך. צריך לתת להן רוגעלך והן תבאנה לי ילד. רוגעלך זה: רוגע - לך! והרי חשוב לשמור אותן רגועות, לא?"

(עדי חג'בי, בוגרת תיאטרון החדר, מתוך מחזה בכתובים)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר בהצגה "היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה בהצגה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)