שלום כיתה א' - 1

היא נכנסת לכיתה א', שתי צמות וחיוך שמעורר שמחה ודמעות. המוח שלי עובד שעות נוספות, או שמא הפסיק לעבוד? אני לא מצליחה להתרכז בדבר, מצד אחד אני מוצאת את עצמי מגוננת מדי ומצד שני בוכה מדי, אני חשה מפורקת. האם זה רק המעבר? שינוי הפאזה? או פתאום ההכרה שהיא גדלה וגם אני איתה, וגם ליבי הולך ומתפתח ומשהו מחבל הטבור הדמיוני הולך ומתרחק כמו סליל של טייפ ישן שבכל רגע מאיים להיקרע. אני חושבת על כך שביום אחד היא נראית לי גדולה מדי, בודקת גבולות, חצופה מדי. חצופה. איזו מילה ארכאית. אני נשמעת לעצמי קשה מדי. מה קורה לי? המציאות מצווה לעמוד דום ולשחרר, להיפגש מחדש ממקום אחר. כאבי בטן ובחילות ותחושה של אמהות חדשה. רק התחילה ללכת לבית הספר והמלאכית שלי הפכה לאגרסיבית,שתלטנית יותר, קולנית יותר, לקונית.

אני שואלת אותה איך היה בשיעור היום ורוצה לשמוע תשובה שהיא מעבר ל"כיף". אבל היא: "אימא, אל תחפרי לי עכשיו. לא בא לי לדבר. רק עם אבא. אני לא חייבת לספר לך מה קורה לי כל הזמן." או החדש: "אימא זה ממש לא קשור עכשיו!" כמובן אני מיד עומדת על רגלי להבהיר: "זה מאוד קשור, כי את קשורה אלי וכל עוד את איתי זה קשור, הבנת את הקשר?" היא מגלגלת את עיניה אלי במבט שדוני של: "נו טוב, יאללה, נכנעת, קשור, הבנתי".

עדיין אנחנו מתגלגלות מצחוק בשטויות של אחר הצהריים, משחקות תופסת או דג מלוח, מדגדגות אחת את השנייה על הדשא. בכל לילה מינימום סיפור ושיר שבלעדיו את לא נרדמת ושמיכה שאני צריכה להניף מעליך שעושה משב כזה נעים. זה עושה לי הרגשה שהאמהות שלי שווה מתמיד. עדיין אני מסתכלת על הפיה הבלונדינית, שתי צמות מבריקות, תלבושת אחידה. מעוז התמימות שלי והמתיקות הולך לאיזה "ממסד מזבח". אני חשה שדברים כבר הרבה פחות בשליטתי. כל כך קשה לי לתאר את ההרגשה המורכבת הזאת שהיא תמהיל של משהו של לפני-אחרי לידה, מעין Normal illness"", בליל של התרגשות ודיכאון, מפגש עם קרקע של הרבה לא ידוע. אימא גדולה יותר שמכינה שניצלים ואיזו קציצה, אף שהיא שונאת להתעסק עם בשר, אבל הקטנה אוכלת בתיאבון וכשזה מגיע אליה אני נכנעת לאג'נדות שלי וחושבת: "יאללה, שרק תאכל משהו. אני מחזרת אחריה באוכל, מנסה להשתדרג עבורה או לחילופין להיות מאוד פשוטה, נטורל, בלי כלום כמעט. אני בכיף יורדת למכנה המשותף האדום ביותר - קטשופ, רק תפליץ את הדבר הזה לא חשוב על מה וכבר הכול טעים יותר.

אני שואלת אמהות אם גם הן שותפות לאותה התחושה או שזה רק אצלי, תחושת הצירים המדומים האלה, שהנה עוד פעם אני גדלה כמו הר געש והפעם התינוקת שלי גדלה יותר. האם זה טבעי לכולם - דיכאון כיתה א' - והאם יש איזה קורס הכנה לאמהות כיתה א'? אני מגלה שאני לא הפסיכית היחידה. זה עובר בין רבות ולא רק בא', אלא גם בתיכון ובצבא ובכל ילד מחדש. התחושה שהאמהות עולה מדרגה ולא ברור אם אני מוכנה לעליית המדרגה הזאת, לשחרור הזה, לאחריות הזאת. אבל מי שואל אותי בכלל? החיים משמיעים את קריאת התרנגול ואני מתעוררת. לפעמים התרנגול הזה מזכיר לי את התרנגול שלנו במושב שמחליט שאת הקוקוריקו שלו הוא עושה בשעה שלוש לפנות בוקר. ככה אני חשה לפעמים שהתרנגול התעורר מוקדם מדי והתינוקת היפיופה הזאת שרק הרגע נתקעה לי על הציצי וכל משאלתה סופקה בקלות, גדלה לי באחת כמו עליסה בארץ הפלאות. אז ברגע הזה אני פשוט קשובה יותר, קשורה יותר לעצמי, משחררת ידיים וקופצת לצמיחה חופשית.

שלום כיתה א' - 2

באסיפת ההורים המורה החדשה פתחה: "איזה ילדים מקסימים יש לכם! איזו קבוצה נהדרת. אני רוצה להגיד לכם שממש קיבלתי מכם מתנה". לרגע עמדנו בברכה הזאת הזדהינו, התחברנו, חלק מאיתנו צחקק קלות, אך הכול היה מעודן ויפה ונעים. דקות מספר לאחר מכן כבר עטנו כל ההורים לדבר על האלימות בכיתה, כולנו דיברנו על אותה חבורת טסטוסטרונים קטנים ש"קצת איבדו כיוון" אם להיות פוליטיקלי קורקט ואם לוותר על הפוליטיקלי, כבר צפינו להם עתיד גדול כעברייני-על. היום הוא הרביץ לההיא ואתמול לההוא וההוא הרביץ לגדול ממנו וירק וגם צעק על ההיא ויום אחד הקטנה ממלמלת ואומרת: "כן, גם לי קצת סטרו בפנים", ומיד אני נדרכת, אני רואה את האימא של הילד הכי אלים מצטנפת בפינה. מצד אחד, האמפטיה שבי רוצה לחבק אותה, להזדהות איתה, רוצה להיות קשובה, לומר לה את המילה הנכונה, להיות מלאת חמלה. מצד שני האימהות החייתית שבי רוצה להעיף לה סטירה. בן רגע אני מתחממת, נקרעת בין החזון שלי כמטפלת לעתיד ובין הצורך  שלי לטרוף כמו אימא לביאה, את הילד שרק יעז להרים יד על בתי.

למחרת אני בשיחה "מתורבתת" עם המנהלת על האלימות הזאת שהרימה ראש עוד לפני ראש השנה. "הרימה ראש"? פתאום זה נשמע לי נורא חינוכי. היא מביטה בי בהבנה ומבטיחה לי שהכול בשליטתה. אני רוצה להאמין לה. באמת שהיא נראית בן אדם טוב וכן. אני משכנעת את עצמי שיהיה טוב. "כן, יש תמיד מקרים כאלה בכל כיתה", היא מספקת לי את נחמת הטיפשים וזה ממש לא מזיז לי ברגע זה. היא מסתכלת עלי במבט של "אין חדש תחת השמש". מבטיחה לי שזה יסתדר אבל ייקח זמן, שזהו תהליך, לא מהרגע להרגע. אני יודעת שהיא נכנסת לכיתות ונמצאת עם התלמידים בהפסקות. אני יודעת שאכפת לה. שוב אני נכנסת לחרדה ומנסה להסוותה ואז אני פשוט אומרת לה דוגרי: "אני אימא קצת חרדה כי אני לא בטוחה שהבת שלי נמצאת במקום הנכון לה ברגע זה". יאללה, אמרתי את זה. לפעמים אין כמו להיות נאמן לתחושות שלך, לפעמים מבט אחד אומר יותר מאלף תובנות.

אני חושבת על הילד הזה. דווקא נראה ילד חמוד. מתחילה לפתח תיאוריות פרוידיאניות על האימא והאבא. אבל האמת היא שגם האימא נראית לי ממש בסדר. כמובן שמידי יום אני שואלת את הקטנה, "איך היה היום עם ה...?"

"היום היה דווקא בסדר", עונה לי בשיא הטבעיות ויום לאחר מכן היא אומרת: "אימא, המציקים כבר ממש לא מציקים, והמציק כבר נהיה ממש מצחיק". כעבור שבוע אנחנו מדברות: "אימא, את יודעת, היום לא יצאתי להפסקה, היה כל כך חם אז נשארתי בכיתה". "עם מי נשארת בכיתה?" אני שואלת. היא אומרת: "עם איתן, את לא מכירה, אה, בעצם את כן מכירה. שיחקתי עם איתן". וואו, אני נשמעת מופתעת, גם הפה של אבא פתאום מקבל זווית משונה מהצד. בתוכי אני מחייכת. אני שמחה שהיא מצליחה להסתדר באמת עם כל כך הרבה ילדים ולהסתדר עם כל אחד, רק שלא יסתדר לה יום אחד לשדוד בנק. אני מחמיאה לעצמי גם אם לא מגיע לי הקרדיט על זה, אבל שיחקתי אותה וגם את בתי שיחקת אותה. את יודעת להתחבר לילדים, לשחק איתם עם שמחת החיים שלך והם אוהבים אותך, איך לא? נשבים בקסם שמשרה אצלך אהבה לכל. בינתיים הקטן ההוא הופך לסלב, אורח הכבוד במסיבת יום ההולדת. "יופי, אני שמחה שאתם מסתדרים טוב, ושכבר לא מציקים לך. תמסרי לו ד"ש או אולי תזמיני אותו. בעצם אולי זה עוד לא ממש קשור עדיין", אני ממלמלת לעצמי והיא עונה בביטחון: "אימא זה דווקא מאוד מאוד קשור".

ברגע זה עובר במוחי מטוס בשמיים שמצייר בעשן את המשפט: "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות".