הצטרפו לאיגרת השבועית

תחום האירוע האמנותי הוא מקום פתוח לכל מה שהדמיון האנושי יכול להמציא. אם אכן כך הדבר, שחררו את התודעה ותתחילו לפנטז.


היה שם דחוס למדי. אך לפני דקות הוסיתי ע"י עלמה תמירה שרצתה לשמוע את דברי האורח, שנשא דברי פתיחה אודות המשוררת, ועתה, אם סיום דבריו, היינו מסתודדים באווירה הפורמאלית למחצה, גברים בחליפות אפורות, מהוהות במידה, ונשים בבגדים סולידיים, אשר פה ושם, מעבר לענן הרשמיות, היזו שבבי חיוכים נשיים. מעט נעלבתי מההיסוי החותך ונישא המבט שלה, משל הייתי מין תנועה מגונה בלב האירוע, ושפוף מבט ניגשתי לשולחן הכיבודים. כוסיות מבהיקות של יין ארגמני ניצבו שם, וכמו-כן, הוצבה בפאתי השולחן צלחת. עליה היו מונחות פרוסות זעירות שהיו משודכות, באמצעות כידוני קיסמים זעירים, לזיתים נטולי גלעינים, חצאי עגבניות שרי וקוביות גבינה. נטלתי פיסה עם מחצית השרי ולעסתי אותה, מנסה לחוות את חמצמצותה האנינה. אחר נשאתי מבט מאופק על המוצגים האחרים. לשם גיוון ותו-לא, עלי לחוות את הזית, אמרתי לעצמי בעודי מבצע מחטף. בעוד שרידי טעמו המריר מפכים בי, החלה לחרחר בי תחושה של חסר בסיסי. לא יכולתי לשמור עוד על כללי האיפוק וידי נשלחה לזו עם פיסת הגבינה, לזו עם השרי ולזו עם הזית.

 

"אתה רעב, אה?", ננקב באוזניי. למולי ניצבה האמנית. היא שילחה בי חיוך רחב, אימהי עד לכדי נגיעה. לא היה בה מתום. אפון ווי קטן, שפתיים מודגשות כיאה למי שהייתה לפני שנים רבות נערת גוגו, וכמובן הדר בלונדי שכמו תבע את זוהרה. כן, אישה במלוא המובן, נחמץ בי דבר בעודי סוקר, אוי לבושה, את ישבנה שבאילוץ-מה, זה עוד ישב טוב עליה. הרמתי מבטי בחשש. "כן", אמרתי לה, "מהבוקר כמעט לא אכלתי כלום". היא השיבה לי במבט קשה, ואחר, שוטטו אישוניה, בחיפושים, בהמיה פנימית, כשלבסוף ננעצו בי!  לא יכולתי לעמוד בפני מבעם ועל-כן, נסתי לכפות רגליה. היא חבשה נעלי ספורט פשוטות. אכן הייתה בה פשטות, לא יכולתי להכחיש זאת.

 

"אתה יודע, אני מאוד כועסת!", רטט קולה במבטאו הזר.  "למה?" שאלתי, צפוד לנעליה.  "למה! למה!", החלה לענות בחרי-אף, "לא קראת בעיתון? פאשיסטים! מדינה של פאשיסטים!"  "כן, כן, פאשיסטים, פאשיסטים", מלמלתי בהכנעה כשבזווית עיני אני נתקל בתמירה שזה לא מכבר היסתה אותי, מנהלת שיחה ערנית עם מזוקן כחוש. לא נעים להודות, אך תחושה לא טובה עלתה בי. כבס. הנה אני, קצת למך, אין מה לומר, אך אותנטי לעזאזל, וזו מצאה לה זקן של תיש?

 

"ברוטאליות!", קראה האמנית פתע. זעתי. זעם כבוש גדש את עיניה החומות. "פשוט קשה להאמין לאיזו שפלות הגענו!", הוסיפה כשהיא קופצת פניה סביב אפה הקטנטן. "נכון!", אישרתי, "באמת קשה. אבל סליחה... אני צריך... רק לרגע... תיכף אשוב". היא אישרה במנוד ראש חסכני, חמור.

 

עזבתי שחוח-גב את המקום. הרי זו אישה עם שאר-רוח, אישה גדולה, הרהרתי, אישה שהיא מיתוס, הגם שהמיתוס הזה הילך עלי מעט אימים. בדרך ראיתי את התמירה. היא חבשה מעיל אפור, מחויט, והייתה מנסה בכל כוחה לערות אל קירבה, את מנת התובנות שהורעפו עליה בנדיבות. נו באמת, האם משפל העילגות, עם חיוך הנעבעך הספון בעצמו שלי, חשבתי לכבוש פסגה מושלגת זו?  אם-כן, אגש לי לשם, לא לשם, אלא למקום שתמיד אפשר להשתחרר בו מעול השתנן המעיק.

 

המקום שכן בקצה האולם. והנה, טרם באתי בשערו, חלפה המשוררת, כולה מאור פנים, לידי. היא הייתה אישה רחבת כתפיים, בעלת עיניים חומות, מחבקות, וכן, היא גם שילחה חיוך שובה-לב. כן, זו האישה שבגינה האירוע!  האם היה בו מסר בעבורי? התפעמה בי תקווה שעה שנכנסתי לתא השירותים. לידי ניצב גבר קצר-קומה עם פנים אדומות. האם הכרתיו  מאי-מקום? אולי, אך בכל מקרה מוטב שלא אפגוש בעיניו, שכן משימה מפעמת ומרנינה יותר ניצבה עתה בפני. סיימתי אפוא, וניצבתי מול פתח היציאה, ובעודי ניצב שם, חככתי מעט בדעתי, שכן האמת היא שקצת יראתי מגודל המעמד שבחוץ;  ואם-זאת, מוטל היה עלי לנוע, לפעול, לא לדרוך במקום! הבלחתי לי, אם-כן, בחשאי.

 

"שלום מר...", "או שלום מר..."  זרחתי למול הפנים האדמדמות וגלויות הלב שלמולי.  זה היה האדון שניסיתי לחמוק ממבטו. "ומה שלום ידידנו?", הוא שאל בישירות.  "הוא בסדר, אתה יודע, עד כמה שהוא מסוגל להיות בסדר", ניסיתי את הדרך לא דרך הזו. "כן, אני מבין",  קרץ לי בהבנה.  בירכתיי האולם, פזלתי לצד בחוסר נוחות, נראתה התמירה נוטשת את זקן התיש ומפלסת דרך לדלפק המשקאות. הרי זו הזדמנות שאסור להחמיצה!  "כן, כן, מר... אנחנו עוד נתראה", חייכתי אליו את חיוך הברווז הצולע שלי ונעתי בפסיעות שקולות ומחושבות אל הדלפק.

 

אלא שבדרכי לשם, אירע דבר-מה. רחש חלף בקהל שנסוג אחור, בעוד הוא יוצר קרחת ביער המסובים שהיו מצפים לאיזו שהיא התרחשות. ניצבתי בינותם, לוטש עיניי על הרחבה שהתפנתה. והנה בנון-שלנטיות קסומה פוסעת המשוררת למרכז ובלי אומר מפנה גווה, פושטת מכנסיה, תחתוניה, מיטיבה עכוזה המלא לעבר הקהל ופולטת מתוכו בת-קול צרדה, חרישית, בת-קול שהתפוגגה כרשף האקדח המעשן, בעודה מפיזה סביבותיה רסיסי ניחוחות. הקהל היה מביט בה במבטים ספק אדישים ספק מעמיקים. בעל זקן התיש, כמדומני, אף הזקיף לעומתה אצבע מורה, נחרצת, כמו לאות אשרור. כך, בזמן בו עוד ניסיתי לערות את שרידי החוויה שהתפוגגה זה מכבר, שבו הנוכחים ונמהלו זה בזה.

 

אם-כן, זה היה האירוע. עתה משנסתיים הכול, הבטתי סביבי. התמירה שבה כבר לזקן התיש שלה, וכשבידי שניהם כוסיות, הטתה צווארה, מטה לו אוזן, בעוד היא עצמה מתערבת מידי פעם בהארות. דומה היה שהזכירה משהו כמו: "אמירה עם נוכחות". חשתי הקלה. שכן מנעתי מעצמי התנהלות כושלת, מגומגמת, שסופה השפלה, משל הייתי שוב מעין תנועה מגונה.

 

ובעוד אני מביט בכה ובכה, שבה וחלפה המשוררת לידי. והנה היא משלחת לעברי את חיוכה הרך והלבבי. ובכן מה?, חלפה בי תהייה. האם לגשת אלייך עלמתי יפת העיניים ולומר לך שהיה מקסים?  את ודאי היית מקבלת זאת בחוכמה ובאהבה. ואם זאת, הייתכן עלמת-חן שלי, הייתכן? הייתכן שחש אני באי-נוחות? אולי אף בנימה דקיקה של רתיעה? כמו הוטל בך דופי? אוי לי, אני כל-כך מרובע.

 

או-אז, עטורה בבלונד השופע, בכל עוצמת הנשיות התובענית, שבה האמנית וניצבה למולי.  בסך הכול פרשתי מחברתך לרגע, לרגע קט! גיחכתי לעברה גיחוך אווילי בעודי נסרח עימה לדלפק המשקאות.

 

(מיכאל פבזנר, אדריכל, חבר "המליאה" בתיאטרון החדר)

לאיגרת השבועית של 2012 . 9 . 27