1. הנשגב

האיש הנבוך קץ בחייו וביקש את הנשגב. הוא יצא למסעות ארוכים, כתב שירים, טיפס על ההר הרחוק ביותר והגבוה ביותר שאליו יכול היה להגיע, חרט על גופו פסוקים קדושים, התגייס לצבא וחירף נפשו למוות במלחמה שאת תכליתה לא ידע. שאל בעצת מורים והם לימדו אותו כיצד להגיע אל נקודת האין הגדולה. שם שעה פרק זמן לא ידוע ואחר כך שב לבקש את הנשגב. כך עברו עליו חייו עד ערש דווי. ביומו האחרון שכב במיטתו בבית החולים, מרוקן מכל משאלה וציפייה. אחות נכנסה אל חדרו והניחה על הכוננית זר פרי שדה באגרטל קטן. הוא הסב מבטו אל הזר וראה פרח קטיפתי קטן רכון אל דופן האגרטל, אחד מעלעליו כבר כמעט היה כמוש. הוא הביט בעלעל וחש עדנה שלא ידע מעולם. הוא ידע בבהירות שאין דומה לה כי אם רק יגע בעלעל כי אז יידע את הנשגב. עכשיו ידע לראשונה שהדרך אל הנשגב מתחילה במגע קל אחד. בשארית כוחותיו שלח את כף ידו אל הפרח. מאוחר מדי. הוא כבר לא יוכל לגעת בו.

--------------

2. הספק והאמון (14).

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 14

שלבים ביצירת אמון וספק

...ג. יצירת הספק

...הורים רבים אוהבים לשחק עם ילדם במשחק "הסתר-הפנים": הם מגלים את פניהם אל מול הילד, ומעודדים אותו להגיב בשמחה. אחר כך הם מכסים את פניהם במסך, בפיסת בד או בכרית, ועוקבים אחר תגובתו הנדהמת. ושוב הם מגלים את פניהם ומעודדים אותו להגיב בשמחה. גם במשחק לכאורה תמים שכזה, מחוזקת אצל הילד תגובת הסתר הפנים: השמחה על הימצאותו של ההורה והבהלה על היעלמותו. טענת הורים אלו היא שמשחק כזה מרגיל את הילד להיעלמותו של ההורה ומחזק את בטחונו של התינוק באפשרות התגלותו החוזרת והמספקת של ההורה. משך זמן ההתגלות וסיפוק הצרכים הוא תקופת האיחוד והאמון. משך זמן הסתר-הפנים ואי סיפוק הצרכים הוא תקופת החסר, הפירוד, הספק, אבל גם תחילתה של תקופת העצמאות האישית.

הילד מגיב בסימפטום של הסתר פנים על החסר המתגבר בגופו. המאמין הדתי מגיב בסימפטום של הסתר פנים על צרות ואסונות המתרגשים עליו בצוק העתים.

הסתר-הפנים יוצר אצל הילד, כמו גם אצל המאמין הדתי, פחד ותסכול ואלה מעוררים תוקפנות כלפי אותה ישות עליונה שאמורה לספק צרכים או חסדים. תוקפנות זו, איננה יכולה לבוא לידי ביטוי ישיר. הילד, כמו גם האדם המאמין, שניהם נמצאים אז במצב של תלות וחוסר אונים ביחס לאותה ישות. אי אפשר לכעוס על ישות חזקה כזאת. היא עלולה להגיב בכעס נגדי שיזיק לתלויים בה. על כן, תוקפנות זו שמקורה בילד, מושלכת על אותה ישות - הורה או אלוהים. התלוי בחסד עליון טוען אז שבעל החסד העליון כועס עליו מסיבה זו או אחרת. הילד או המאמין, כל אחד על פי מידת התפתחותו המנטאלית, יחפשו צידוקים לכעס זה. אם נפשט את הטיעון הילדי או הדתי נגיע לנוסחה זו: "הוא כועס עלי כי אני לא בסדר!"

המוטיב המרכזי בהתנהגות זו הוא תלותו של האדם במספק הצרכים. תלות שמוגדרת תחילה כתחושה ואחר כך גם כמחשבה ברמה התבונית. כל תלות, ואפילו היא מספקת, יוצרת התנגדות מסוימת, משום שהיא מחייבת שיקול דעת מחודש שמחייב השקעת אנרגיה בבחינת התגובות הבאות בחשבון. התינוק חושב משמע שהוא קיים עתה כיצור תלותי. הוא איננו יכול לעשות "מה שבא לו", ולמעשה מעולם לא עשה זאת מרגע שעמד על דעתו האישית - ותהא דעת זו מוגבלת ככל שתהיה. תלות יוצרת תסכול שגורם לכעס ולהתנגדות. האמון כבר איננו שלם. מנקודת מבטו של התינוק, מספק הצרכים הוא כל-יכול, כל עוד הוא נתפס כישות שמספקת את צרכיו של התינוק. במקום שבו נפסק הסיפוק מתחיל הספק בעקרון של מספק כל-יכול. אז נוצר היחס האמביוולנטי למספק הצרכים.

ככל שתגובות העולם אינן ניתנות לזיהוי בתבניות קבועות, כך ירבו הסבל והחרדה ותגדל התלות. כאשר תגובות העולם מסודרות בתבניות ניתנות לזיהוי, כך יקטן הסבל ויגבר האמון במספק הצרכים ובעולם. אולם לא רק התבנית הקבועה של סיפוק הצורך קובעת את יחסי האמון, אלא גם אופני הסיפוק קובעים.

ככל שמספק הצרכים נתפס כקשוח ומאיים, כך תגבר התלות בו יחד עם התסכול והתוקפנות כלפיו. ככל שהוא נתפס כבעל תבנית התנהגות שחוזרת על עצמה וניתנת לניבוי, כפתוח, כמקבל ומגיב לצרכיי התינוק על פי טבעם, כך יגבר האמון במספק הצרכים, בסדר הטוב של העולם, ותקטן התלות.

(המשך יבוא. "המעגל הפתוח", עמ' 105-106)