דו"ח ראשוני על המחקר ותכנית הפעולה

קטעים מתוך מסמך ראשון מאת ד"ר איתן בלום (17.04.2012)

...בהבדל גמור מדגם התיאטרון הבריטי, הדגם הישראלי שהתהווה בעשורים האחרונים, אינו קובע קווים ברורים בין ה"אמנותי" וה-"מסחרי". טשטוש גבולות זה, שעל השלכותיו אעמוד בהרחבה במחקר הסופי, הוא אחת הנקודות המרכזיות שיש לטפל בהם בכל תכנית של רפורמה יסודית. עלינו להשיב לתודעה את הרעיון שחזון אמנותי ומנהיגות אמנותית, הם לב ליבו של כל תיאטרון ציבורי מצליח. ברור מאליו, שהחזון האמנותי עצמו פתוח לדיון (מקצועי), שאין כללים נוקשים ומהירים (אבל שיש כללים), ושכל תיאטרון ימצא את התשובות שלו בהתבסס על ערכיו והתנאים בהם הוא נתון. (שם, עמ' 9)

הערות ראשוניות על מדדי ההצלחה של התיאטרון הציבורי בישראל ובאנגליה

המדדים להצלחה בתיאטרון הבריטי שונים באפן מהותי מאלו הישראלים ועל כך אכתוב בהרחבה במחקר,  אולם כבר בשלב זה ניתן להצביע על מספר הבדלים משמעותיים. 

הרכב הקהל  והרלבנטיות של התיאטרון לקהילה

בניגוד להטרוגניות של הקהל, של סוגי התיאטראות והאפשרויות האמנותיות בערים המרכזיות באנגליה, הקהל בישראל הוא באופן יחסי הומוגני מאוד וסוגי התיאטרון מצומצמים.

כמו כן, ברור שהשכבה הסוציו-אקונומית המוגדרת באנגליה כמעמד הבינוני הגבוה היא בעלת השפעה מכרעת ומעורבות בעיצוב וגיבוש הטעמים והתפיסות האמנותיות הדומיננטיות. השכבה הסוציו-אוקונומית המקבילה בישראל אינה מעורבת מספיק בעיצוב התיאטרון (לכך יש כמוזכר לעיל קשר להיפר-ריכוזיות בתיאטרון הישראלי.

כבר בשלב זה של המחקר ניתן להראות שלמרות שחל גידול ברכישת כרטיסים (לאו דווקא במספר הצופים) חלה ירידה תלולה במעמדו התרבותי של התיאטרון. בעיתונים הגדולים ובאתרי האינטרנט התיאטרון זוכה לסיקור השולי ביותר מבין האמנויות, העיתון מקצה מספר מצומצם מאוד של כותבים ומבקרים (בידיעות כתבת אחת המשמשת גם כמבקרת!) ואינו מחולל שיח משמעותי ורלבנטי. בעשורים האחרונים לא הייתה אף לא הצגה אחת שזכורה לי שחוללה שערורייה או עוררה עניין רחב בתרבות הישראלית (בניגוד לקולנוע, לטלוויזיה, לספרות ולתערוכות). עניין זה נוגע גם לנטייתו של התיאטרון הישראלי להסתגר מפני האמנויות האחרות, זאת בניגוד גמור לתיאטרון של המאה העשרים ואחת שאמור להוות מרכז ליוצרים מתחומי אמנות שונים, לבדוק את היחסים והגבולות (במידה ויש כאלה) בין המדיומים והערוצים השונים.

תכניות לפיתוח במאים ומחזאים

בתיאטרון האנגלי כישרונות המועמדים להפוך למנהיגים אמנותיים, מטופחים באופן הדרגתי באמצעות מערכת תיאטרונים ציבורית המוקדשים לטיפוח כישרונות בתחום הניהול האמנותי והאדמיניסטרטיבי, הבימוי והכתיבה. בישראל תהליכי ההתגבשות של מנהיגים אמנותיים אינם מדורגים באופן כזה המכין אותם ביעילות לכהן בצוות הנהגה אמנותית מקצועי. כמו כן, אין בתיאטרון הישראלי תוכניות המיועדות למניעת "בריחת מוחות" מתחום התיאטרון למדיומים מתחרים (כמו טלוויזיה, קולנוע וספרות) וליצירת שיתופי פעולה חדשים בין יוצרים ממדיומים אחרים.

במערכת התיאטרון האנגלית קיימת שקיפות ומחשבה ביקורתית עמוקה ועשירה מזו המקובלת במקומותינו. הנוכחות והתקשורת של התיאטרון הישראלי במרחב הווירטואלי והדיגיטאלי, ובייחוד הקשר שלו עם הדור שהאינטרנט הוא הספרות הראשונה שלו, נמצאת בחיתוליה וחייבת להשתדרג במידה משמעותית אם קהיליית התיאטרון מעוניינת לשמור על קשר עם הדור הבא.

שדה התיאטרון האנגלי מפיק ספרות מקצועית נרחבת על התיאטרון האנגלי בעבר ובהווה, וזאת בניגוד גמור לשדה התיאטרון הישראלי שסובל ממחסור בספרות מקצועית (ביחס למדינות המערב), ובמחשבה ביקורתית ויצירתית על תפקיד התיאטרון מתוך דיאלוג עם תרבויות תיאטרון רבים ומגוונים.

הצלחות בזירה הבינלאומית בהשוואה לאמנויות אחרות

כדאי לשאול מדוע התיאטרון הישראלי למרות הפעילות האינטנסיבית שנעשית בו אינו זוכה להצלחה בינלאומית בדומה לקולנוע, מחול ואמנות פלסטית  ישראליים.

הצלחה כלכלית

בעשור האחרון הציגו התיאטרונים חזות של יציבות כלכלית ואף הדגישו הצלחה זו (למרות שכפי שהוזכר לעיל, ההצלחה הכלכלית אמורה להיות משנית להצלחה האמנותית בתיאטרון הציבורי).

כעת נדמה שרוב התיאטרונים נקלעו למשברים כלכליים מסוגים שונים (על כך אפרט במחקר).

הערכה מחודשת של המבנה הכלכלי-מסחרי של התיאטרון ויחסיו עם העיקרון שהגשמת החזון האמנותי הוא ליבו של כל תיאטרון רלבנטי במאה העשרים ואחת.

(ד"ר איתן בלום)