"התיאטרון הוא אחד הכלים עזי המבע והשימושיים ביותר לצורך חינוכה של מדינה. הוא גם ברומטר שלפיו אדם יכול לצפות בגדולתה או בנפילתה של אומה. תיאטרון רגיש ועמוק (בכל צורותיו) מהטרגדיה ועד הוודבוויל, יכול לשנות את רגישותה של מדינה בתוך מספר שנים; ותיאטרון שנהרס - כשכנפיו מוחלפות בטלפיים - יכול להשחית אומה שלמה ולגרום לה להרדים אותה. התיאטרון הוא בית ספר לדמעות ולצחוק. הוא זירה חופשית ופתוחה שבה האדם יכול להיחשף לאור או למוסר ישן או מפוקפק, ולהדגים בצורה חיה את העקרונות הנצחיים שמנחים את האדם ואת רגשותיו."

דברים אלה אמר לורקה לחבורת שחקניו, אחרי הצגת לילה מאוחרת של המחזה ירמה בפברואר 1935. בימים אלה, כשהרוח המהפכנית מתעוררת שוב וכאשר ברור לנו שעל התיאטרון למלא את תפקידו פעם נוספת, אנו נתקלים על פי רוב בתיאטרון המשמש עבד לשיטות ניקוד מטעם משרד החינוך המבטיחות לו תקציב שבקושי מציל אותו מגירעון (אם בכלל), בביקורת שבחלקה הגדול היא מסואבת ואינטרסנטית, בשחקנים שנותנים את נשמתם וממונם כדי לקיים מפעל תיאטרלי עצום, אשר בסופו של דבר סובל מאובדן הכוונה, דרך או יעד ובראש ובראשונה לא מגשים את עיקרון זה של לורקה. אם נצליח לתקן את התיאטרון, נצליח לתקן את החברה. הדברים שבראש ובראשונה צריכים תיקון בעיניי הם הכתיבה והבימוי... (למאמר המלא)