(קטע ממחזה בכתובים)
אני לא ישנה הלילה, עוד לילה עם מחשבות על הלילה ההוא. מה לא עשיתי בסדר? מה יכולתי לעשות? מאשימה! את המערכת, את גבי, אותי אותי אותי. אולי הייתי לחוצה ואני גרמתי לכל מלכתחילה? למה את לא יכולה אפילו ללדת! אפסית אחת. כל הנשים יולדות, מה הבעיה שלך? אולי אם לא היו לך בראש את כל הג׳וקים האלה כל זה לא היה קורה? אולי אם הייתי לוקחת דולה או מרשה למשפחה לבוא להיות איתי? עם גבי? גם הוא חלק מהסיפור. נשאר לבד בוכה חסר אונים. הקיסרי היה בחירה? ויתור? כמה ברירה כבר יש לך כשאומרים לך שאם לא תעשי את זה את תאבדי את התינוק שלך? אוי לב שלי, תירגע. לב יקר שלי, לך לישון. החיים זה החיים. לא תמיד מקבלים מה שרוצים. לפעמים דברים מתרחשים אחרת ממה שרצינו. אחרת ממה שתכננו ואני עדיין טובה.
לא באתי להוכיח כלום לאף אחד לאף אחת. אני אישה ואימא. די עם זה. די עם הקינה על מה שלא קרה. לא צפיתי בהתרגשות בתינוק שלי נולד. גבי ואני לא צפינו יחד בהתרגשות בתינוק שלנו נולד. רציתי לצפות בו. רציתי להחזיק יד לגבי ולשחרר בעצמי את התינוק שלי לעולם. רציתי רציתי רציתי רציתי רציתי רציתי רציתי רציתי בועטת ברגליים באדמה. למה לי זה לא קרה? אולי הציפייה הזאת ללידה הייתה גדולה מדי? אף פעם לא הרגשתי אישה באמת. לא הרגשתי. תמיד הרגשתי מחוץ למעגלי הנשים החזקות שמדברות על תכשיטים ועל לידה. אבא שלי תמיד רצה בן ויצאו לו רק בנות רציתי להיות בן. כשהייתי קטנה רציתי להיות בן ובבגרות רציתי להיות בת ולא רציתי להיות בן. כשהייתי קטנה ובבגרות רציתי להיות בת. חשבתי שהלידה תהפוך אותי לאישה. ביג מאמא, חיכיתי ללידה כדי להפוך לאישה כמו הנשים במשפחה שלי.
נשים, נשים חיות מחוץ לחוק של איך צריך להיות. חזקות מחבקות, מטפלות, אינטואיטיביות. הדברים ברורים להן ולא מתוך איזה ספר. אני מניחה שביקשתי להיות האישה המזרחית שוויתרתי עליה כשהייתי ילדה שבחרה להיות ילד. ששנאה שמלות ומלמלות ותכשיטים וניסתה להשתין בעמידה וחיה שם תמיד על קו האמצע. קו האמצע. המקום הלא ברור. ממלכת האחר. מחפשת להרגיש אישה בפנים ומקווה שהלידה תביא לי את התחושה ותהפוך את הרובוטית לאישה שנעה במעגלים בחופשיות, אישה מזרחית. בלי חיוך מבויש ותנועות גמלוניות. לזרום לזרום לזרום לזרום לזרום לזרום לזרום לזרום, לנוע במעגל ידיים ואגן. ניסיתי ועצרתי.
בלידה עצרתי וזה היה קשה. שחררתי ונתתי לאגן שלי להסתובב ולשחרר את התינוק שלי. כמו שצריך! אבל שוב לא הצלחתי. החוץ עצר אותי. לא, זה לא מספיק טוב. צריך מוניטור פנימי. תשכבי על המיטה ואל תזוזי. את לא אישה! את לא תצליחי לשחרר כשתזיזי את האגן שלך. את לא באמת אישה! את לא באמת אישה לא אישה לא אישה לא אישה! עכשיו כולם יודעים ואת לא נכנסת למועדון הסודי של הנשים. את לא אישה. מכרת את הנשיות שלך כשהיית קטנה. החלטת שאת רוצה להיות בן וזהו. עכשיו מאוחר מדי. אי אפשר לשנות את ההחלטה! תרקדי רובוט, תרקדי ברייקדאנס, תרקדי אייטיז לפנים, תשחררי מערב סטייל. שם תמיד הסתדרת. תוותרי על האגן ועל הבטן ועל הנשמה ועל הביג מאמא! את לא ביג מאמא! את קוראת בספר על החיים. מקנאת בנשים, בנשיות, במוחלט הקבוע שאת לא יכולה להיות. בקבוצה שרצית להשתייך אליה ומעולם לא נכנסת אליה. כמו מעוד קבוצות. תמיד משוטטת שם בשטח ההפקר. בין הגבולות, מתבוננת מבחוץ.
הנה לך, עוד קבוצה שלא תהיי חלק ממנה. עוד תנועה מעגלית שנעצרת בגמלוניות וחיוך מבויש של ילד שרואה שמסתכלים עליו ואז משתולל וקופץ. זזה מהר מהר מהר שלא יראו אותי שלא יספיקו למקד את המבט. זזה זזה זזה. לך לישון, לב שלי. לך לישון. אתה טוב, אתה בסדר. אתה רגיש ורואה את האחר. בשטח ההפקר גדלים פרחי בר, החיות הנדירות שוכנות שם ויש אוויר לנשימה ויש אמת. אמת של אחר. תחיה שם לב שלי ולך לישון. מחר יום ארוך ותינוק קטן לתת לו אהבה ומקום. לך לישון לישון לישון לישון.
(עדי חג'בי, בוגרת תיאטרון החדר, חברת קבוצת המנחים)
