ביום שני, 6.9.2010, בשעה 20:30, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. בשבועות הקרובים אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.

3. שפויה

כתיבה ובימוי: עדן וייסמן. ביצוע: דניאלה נובינסקי

הבן אדם הזה פשוט לא קיים, לא הוא, לא המשפחה שלו, לא ההורים שלו. אחרת זה לא יעבוד, אני פשוט מאבדת את השפיות שלי.

אימא שלו עברה שם ולא אמרתי לה שלום, לא יודעת אם היא ראתה אותי או לא, אבל אני ראיתי אותה ולא אמרתי לה שלום. למה? למה לא אמרתי שלום? אם אני רוצה להמשיך לחיות בשלווה אני חייבת לגרום לכל מה שהיה, להיעלם. אחרת אני פשוט לא אתקיים. זהו! נגמר! די! זה סופי. למחוק את כל השנה הזאת. חייבים, חייבים. זהו! די! אני פשוט מתחרפנת. אני חייבת לשמור על השפיות שלי, חייבת!

מחקתי אותו מהרשימה שלי, הוא פשוט לא קיים בשבילי, כמו שאני לא קיימת בשבילו!

איך אני לא קיימת? איך זה קורה? למה זה קורה? מה עשיתי לא נכון? זה בכלל לא קשור אלי, זה הוא, הוא מחק אותי, בגללו, לא בגללי, אבל למה אני נפגעת מזה? זה לא קשור אלי, הוא לא קשור אלי, הוא אדם זר! אני והוא זה שני אנשים זרים לחלוטין, מעולם לא הכרנו. אני גם לא מעוניינת להכיר אותו, הוא פשוט לא מעניין אותי! ואני יגיד את זה אלף פעמים: הוא לא מעניין אותי!  הוא לא מעניין אותי!  הוא לא מעניין אותי!  עד שבסוף אני יאמין לזה.

אני פתטית, אני פשוט פתטית, זה ממש מעורר רחמים, אני מגעילה את עצמי.

רע לי. תמיד היה לי רע, ותמיד יהיה. כי ככה זה. זה העולם שלי. יש לי הכול ואין לי כלום!

אני כמו כולם. בריאה, חולה, חיה, מתה. כמו כולם! כולם אותו דבר! אף אחד לא מעניין אותי, אני שונאת את כולם. כולם טיפשים. גם אני טיפשה! אין לי פרופורציות, כי נמאס לי! נמאס, נמאס, נמאס. הכול יותר מדי נוח, וכשהכול כל כך נוח. מה יכול לקרות לי? מישהו יאהב אותי ואז אני ירגיש חרא והוא ייפגע, ואז אני ירגיש עוד יותר חרא, שהוא מרגיש חרא ושאני כל כך חרא והוא עדיין ירגיש יותר חרא ממני. או שאני אוהב מישהו והוא ירגיש חרא ואז אני ירגיש חרא מאוד, והוא לא ירגיש חרא על זה שאני מרגישה חרא, אבל אני ירגיש עדיין כל כך כל כך חרא. אז מה זה שווה? בשביל שני רגעים של אושר, כששניים לא מרגישים חרא? זה לא יקרה לי, כי ככה! פשוט מאוד ככה. ככה זה יהיה חרא, ועוד חרא, ועוד חרא, כמו אצל כולם, ובסוף מתים.

אולי כבר אבדתי את השפיות שלי ומזמן הייתי צריכה לקחת כדורים? כי אני פשוט משתגעת בפנים כל כך הרבה זמן ואני לא מרשה לעצמי להוציא את זה החוצה, אבל זהו, הוצאתי! עכשיו כולם יידעו.

א-נ-י  ל-א  ש-פ-ו-י-ה!

בבקשה תאשפזו אותי, או תהרגו אותי ותגאלו אותי מהייסורים האלה! אני פשוט לא מבינה את עצמי. מה כבר קרה? אז מישהו לא אוהב אותי. ככה זה בעולם. אז למה אני מרגישה חרא? זה הגיוני שלא יאהבו אותי.

ולפעמים אני רוצה שיקרה לי משהו רע, רק כי אני יודעת שאם אני אהיה בבית חולים, הוא יבוא, גם אם הוא כבר לא אוהב, הוא יבוא, כי ככה זה. אני לא מאמינה שאמרתי את הדברים האלו. ראיתי אנשים משתגעים בחיי, ראיתי רוחות רפאים מתהלכים לי בבית, וכל לילה הלבד הזה בחושך, הרגשה של אין סוף, רגש נצחי שלא ייעלם לעולם. אבל זה לא אני, אני חזקה גם בלי הפסיכולוגית והרחמים העצמיים שלי.

זהו, אני חדשה...

חרא.