1. בזכות הזעם והחמלה

הגחתי לפסטיבל עכו לראות שתי יצירות של תלמידים שלי: "ולו" – יצירתו של מרטין מוגילנר ו"הגיבור העייף" – יצירתו של אבי גיבסון בר-אל. התרגשתי, נפעמתי, ויצאתי משם בגאווה על ההישג ועל שעדיין אפשר להעלות בישראל יצירות אלו.

וזה מזכיר לי: "היום כולם מתלקקים על כולם. אי אפשר לומר מילה רעה. אבא שלי היה אדם כועס. זה מה שחסר לנו היום: הכעס" - מילים שאמרה הזמרת רונה קינן בתכנית לזכרו של אביה עמוס קינן ז"ל. מגיש התכנית השתדל מאד שלא להזכיר זעם ועל אחת כמה וכמה לא להזכיר דעות פוליטיות אופוזיציוניות. אלו שני מרכיבים שהם בגדר לא פוליטיקלי קורקט ברדיו הממלכתי. זה לא ממש הצליח לו כי אי אפשר לדבר על קינן ז"ל מבלי לגעת בזעם התמים שלו.

בשנות השישים דיברנו על "עשה אהבה לא מלחמה" אבל חשנו עצמנו חופשיים לזעום על שליטינו שדחפו אותנו לביצוע פשעי מלחמה. היום אפילו את המחאה הצודקת והמבולבלת שלנו הם הצליחו לרמוס.

על "וְלוּ" אמרו כתבלבים אחדים שהיא "מגלומאנית". על "הגיבור העייף" אמרו ש"צריך להוריד אותה מהבמה". שתי תגובות שאדם הגון חייב לעצור לידן ולשאול את עצמו: "אם כך הדבר, כנראה שיש ביצירות אלו דבר מה שראוי לחקור אותו". התגובות הללו אופייניות למי שהורגלו בליקוקים הדדיים ובהתחמקות מאמת בימתית מחייבת. אכן, "ולו" דורשת מהצופה השקעה אינטלקטואלית ו"הגיבור העייף" דורש מהצופה השקעה רגשית. הכוונה אינה לרדת אל שכבת המגן החיצונית של האינטלקט והרגש, כפי שהדבר נהוג ברוב מעשי התיאטרון היום, אלא לחתור אל מעבר להם. כאן הדברים אינם מוגשים לעוסים בכפית אל פיו של הצופה, הם מוטחים אל גרעיני החוויה האישית שלו, אל התחושה, התמונה המחשבה והרגש. עכשיו לך והתמודד עם אלו.

"וְלוּ" יצירתו של מרטין היא סאגה פיוטית על מערכת היחסים שבין יוצר לבין עצמו, דמותו הנשקפת מתוך היצירה והיצירה עצמה. מסע מייסר אל נבכי תודעתו של אדם-יוצר. הצגה שהיא עולם קסום, מרתק ותובעני. מרטין טען ש"לא צריך להבין". אני מבין את כוונתו. צופה אקטיבי יכול לקלוט מילה, משפט, תמונת במה קסומה, ולמדוט עליה בעוד ההצגה ממשיכה במהלכה והרי הוא בתוך חוויה לגיטימית. מרטין מתגרה בצופה בהתמודדות עם חוויית היצירה ברמה האידיאית שלה. השימוש בעזרי מולטי-מדיה, מעצים את החוויה האסתטית. המשחק המעולה מרתק אותך אליו כחוויה משלימה. גם הזעם והחמלה מגולמים כאן.

"הגיבור העייף" יצירתו של גיבסון מעוגנת בקוטב מאתגר שונה. מחזהו של אלדר גלאור, גם הוא בעל אופי פיוטי, אבל כאן הוא מנחית את הצופה אל קרקע המציאות הישראלית ומכה בבטן הקשוחה לרוב, האטומה לרוב, של מיתוס הצבאיות הישראלי. הגיבור העייף הוא כל-אדם ישראלי הנולד מתוך רחם קולקטיבית אל הסיפור המקומי שבו הוא כלי משחק בידה של הורות פטריוטית. ארבע אמהות תובעניות שולחות אותו שוב ושוב אל המלחמה הנצחית. שירי מולדת מלווים ערכי מוסר קורסים, זוועות כיבוש וקיום אבסורדי, מדברים אל הרגש, מזעזעים ותוקפים ישירות אמיתות לאומיות מנוונות. בימוי מצוין. משחק מרטיט לב. הזעם כאן ישיר וברור והחמלה היא עלינו הצופים על שאנו כל כך חסרי אונים אל מול מולך המלחמות.

אם יש בכוחנו לקבל את האמת העתיקה והנדירה הטוענת שליצירת אמנות, להבדיל מבידור, יש לה זכות הקיום וזכות הזעקה והזכות לעכור שלווה ולעורר דיון, הרי שיש להניח ליצירות אלו לגעת בנו. "לעכור שלווה"? כן, תכונה שאינה אופיינית לתרבות שלנו אבל היא היחידה שעשויה להשאיר חותם של אמת בצופה ולהירשם כשריטה מהותית בהיסטוריה.

זה כל מה שהספקתי לראות השנה בעכו. שמעתי שהפסטיבל היה מוצלח. ברכות ליוצרים!

("וְלוּ", יצירתו של מרטין מוגילנר. משתתפים: אריאל ברונז, בר אלטרס, ג'רמי אלפסי, ברק בן דב, חבר פרלמוטר, מרטין מוגילנר.

"הגיבור העייף", יצירתו של אבי גיבסון בר-אל. מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל. משתתפים: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם)

(א)

--------------

2. הספק והאמון (15).

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 15

שלבים ביצירת אמון וספק

ד. השהיית הספק ויצירת האמון

כל ספק הוא תוצאה של חסר כלשהו. אם החסר גדול מנשוא, יהיה האדם מוכן, בתנאים מסוימים, לוותר על הספק, תמורת ההבטחה למלא את החסר - מיד או בעתיד.

שלב השהיית הספק ויצירת האמון במובן התבוני מחייב חשיבה אישית. האדם מודע ליחס שבין צרכיו, לבין יכולתו של העולם לספק אותם. הוא בונה לעצמו תבניות תגובה תבוניות. הספק כבר קיים בו כתגובה מותנית, אבל האדם יכול להשהות את הספק הזה וליצור אמון.

תינוק נכנס אל העולם מתוך הכורח שנגרם על ידי השינויים בתוך עצמו ובסביבת הרחם. רגע הכניסה הוא טראומטי כי הוא יוצר ניתוק וחסר, שהם מקורות הספק לעתיד לבוא. חסר זה יוצר את הצורך באיחוד מחודש. אפשר לומר שעד לרגע הלידה היה האמון התמים טבוע בו במובן של איחוד עם הרחם, וגם אמון זה היה תלוי במחזוריות החיים ברחם. גם אם בתוך הרחם נגרם חסר, הוא התמלא ללא התערבות העובר. תגובותיו היו תחילה ברמה הרפלקסיבית ותלויים בגירויי הרחם.

צופה נכנס אל תחום האירוע האמנותי כאדם שהספק והאמון כבר טבועים בו מניסיון העבר. רגע הכניסה אל תחום האירוע האמנותי הוא רגע של ניתוק מהמציאות וכניסה לתחום חדש או ישן-חדש. יתכן כי כניסה זו יכולה להיות מוגדרת כצורך באיחוד, ברמה האישית וגם החברתית-תרבותית. זהו רגע של השהיית הספק באשר לתקפותם של חוקי תחום האירוע, ויצירת האמון התמים באפשרות של סיפוק הצרכים ויצירת העונג המקווים. רגע הכניסה לתחום האירוע האמנותי יכול להיות מוגדר כביטוי של משאלה לחזרה אל רחם אוטופית. מכאן שהאמון ביכולתו של התחום לספק משאלות, חייב להתגבר על הספק. יש להניח כי האדם נכנס לתחום המסוים הזה על בסיס ניסיון העבר באירועים קודמים, או על בסיס ההבטחה, שנמסרה לו מראש, על העונג הצפוי לו שם. אם לא היה קיים האמון, יתכן כי אותו אדם לא היה טורח להיכנס. האדם הצופה יתמיד להימצא בתחום אירוע זה כל עוד האמון קיים. אם ייפסק האמון, הוא ישאף לצאת משם, או אפילו ישאף לשנות את מהלכי האירוע, כדי להתאים אותו לציפיותיו שלו כצופה נוכח. בתחום האירוע האמנותי מתקיים האמון, בראש ובראשונה, על בסיס הזיכרון הקדום של סיפוק הצורך האנושי באהבה ובהזדהות עם דמויות מפתח מיתולוגיות שהאדם היה תלוי בהן: זיכרון האם, האב והילד. אם מתעורר הספק הרי זה בגלל החסר, על כי תקוותיו לעונג הצפוי נכזבו, ולא נתקיים האיחוד המצופה בין משאלותיו ביחס לאירוע, לבין המצוי בו. החסר גורם לסבל, הסבל מעורר ספק, ועכשיו הספק הוא מקור לסבל, שאותו יש למנוע.

במקרים קיצוניים של סבל אפשר להיווכח כיצד נוצר אמון דווקא כתוצאה מסבל רב שאי אפשר לעמוד בו. אם הסבל גובר עד לנקודת שיא בלתי נסבלת, הוא עשוי למצות את עצמו ולעורר יחס קוטבי של אמון! דוגמא לכך יכולים לשמש בני הערובה התלויים לחלוטין, לחיים ולמוות, בידי חוטפיהם. תחילה מוגדרים חוטפים אלו כאויבים, ולאחר תקופה של סבל וספק, נוטים בני הערובה להזדהות עם החוטפים ולעיתים אפילו לתת בהם אמון. הזדהות זו היא זמנית ולאחר שחרורם מהשבי, כלומר לאחר הפירוד מהחוטפים, הם עוברים תקופת החלמה שבה הם משיבים לעצמם את הספק באותו אויב, כלומר הם משיבים לעצמם את האמון בעולמם הקודם שמראש ראה בחוטפים אלו אויב.

דוגמא כללית: אדם חושב שחייו הגיעו אל מבוי סתום, והוא חסר אונים אל מול מציאות קשוחה מדי. הוא חושב שאיננו יכול עוד לקבוע את גורלו בעצמו. חוויה קשה זו מתקשרת במוחו עם המצב הראשוני של תינוק התלוי בגורמים חיצוניים. הוא יהיה נוטה למצוא מקור חיצוני שיוציא אותו מהמבוי הסתום, או אפילו רק יבטיח לו לחלצו מהמצוקה. הוא עשוי ליִצוֹר אמון בהבטחה לסיפוק, ואף אם הבטחה זו לא תמומש במהרה...

(המשך יבוא. "המעגל הפתוח", עמ' 106-108)