הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


האיגרת השבועית

יום ה', 2012 . 10 . 18

-------

ברכת הדרך!

בתיאטרון החדר החלה השבוע

שנת הלימודים במשחק ובבימוי
ברכות למשתתפים

שנת יצירה טובה!
-------

ההצגה "היטלר"
יום שישי , 26.10.2012 , בשעה 14:00

טל': 03-5171818, 0508-497715
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

-------

-------

לקביעת מועד לפגישת הכרות

לקורסים השנתיים המרוכזים
במשחק ובבימוי
טל', 03-5171818,

מידע כאן וגם בדוא"ל

-------

פגישות אישיות
לייעוץ בתחום האישי והיצירתי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לכם קטע? שלחו אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   מדברים על תיאטרון החדר: אלון אבוטבול
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. בזכות הזעם והחמלה. 2. הספק והאמון (14).
•   פרשת השבוע: 2. נח: בראשית ו' 9 - י"א
•   מונודיא 2012: מתנדב
•   פינה חמה ליוצר/ת: אמנון וינר: רשימות קצמן
•   קליפ: איגרא רמא
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצרצר

אלון אבוטבול, שחקן, במאי ומורה, מדבר על לימודיו בתיאטרון החדר: כל מה שהוא עושה היום מתכתב בדרך זו או אחרת עם חווית הלימוד בתיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

קישור קבוע

1. בזכות הזעם והחמלה

הגחתי לפסטיבל עכו לראות שתי יצירות של תלמידים שלי: "ולו" – יצירתו של מרטין מוגילנר ו"הגיבור העייף" – יצירתו של אבי גיבסון בר-אל. התרגשתי, נפעמתי, ויצאתי משם בגאווה על ההישג ועל שעדיין אפשר להעלות בישראל יצירות אלו.

 

וזה מזכיר לי: "היום כולם מתלקקים על כולם. אי אפשר לומר מילה רעה. אבא שלי היה אדם כועס. זה מה שחסר לנו היום: הכעס" - מילים שאמרה הזמרת רונה קינן בתכנית לזכרו של אביה עמוס קינן ז"ל. מגיש התכנית השתדל מאד שלא להזכיר זעם ועל אחת כמה וכמה לא להזכיר דעות פוליטיות אופוזיציוניות. אלו שני מרכיבים שהם בגדר לא פוליטיקלי קורקט ברדיו הממלכתי. זה לא ממש הצליח לו כי אי אפשר לדבר על קינן ז"ל מבלי לגעת בזעם התמים שלו.

 

בשנות השישים דיברנו על "עשה אהבה לא מלחמה" אבל חשנו עצמנו חופשיים לזעום על שליטינו שדחפו אותנו לביצוע פשעי מלחמה. היום אפילו את המחאה הצודקת והמבולבלת שלנו הם הצליחו לרמוס.

 

על "וְלוּ" אמרו כתבלבים אחדים שהיא "מגלומאנית". על "הגיבור העייף" אמרו ש"צריך להוריד אותה מהבמה". שתי תגובות שאדם הגון חייב לעצור לידן ולשאול את עצמו: "אם כך הדבר, כנראה שיש ביצירות אלו דבר מה שראוי לחקור אותו". התגובות הללו אופייניות למי שהורגלו בליקוקים הדדיים ובהתחמקות מאמת בימתית מחייבת. אכן, "ולו" דורשת מהצופה השקעה אינטלקטואלית ו"הגיבור העייף" דורש מהצופה השקעה רגשית. הכוונה אינה לרדת אל שכבת המגן החיצונית של האינטלקט והרגש, כפי שהדבר נהוג ברוב מעשי התיאטרון היום, אלא לחתור אל מעבר להם. כאן הדברים אינם מוגשים לעוסים בכפית אל פיו של הצופה, הם מוטחים אל גרעיני החוויה האישית שלו, אל התחושה, התמונה המחשבה והרגש. עכשיו לך והתמודד עם אלו.

 

"וְלוּ" יצירתו של מרטין היא סאגה פיוטית על מערכת היחסים שבין יוצר לבין עצמו, דמותו הנשקפת מתוך היצירה והיצירה עצמה. מסע מייסר אל נבכי תודעתו של אדם-יוצר. הצגה שהיא עולם קסום, מרתק ותובעני. מרטין טען ש"לא צריך להבין". אני מבין את כוונתו. צופה אקטיבי יכול לקלוט מילה, משפט, תמונת במה קסומה, ולמדוט עליה בעוד ההצגה ממשיכה במהלכה והרי הוא בתוך חוויה לגיטימית. מרטין מתגרה בצופה בהתמודדות עם חוויית היצירה ברמה האידיאית שלה. השימוש בעזרי מולטי-מדיה, מעצים את החוויה האסתטית. המשחק המעולה מרתק אותך אליו כחוויה משלימה. גם הזעם והחמלה מגולמים כאן.

 

"הגיבור העייף" יצירתו של גיבסון מעוגנת בקוטב מאתגר שונה. מחזהו של אלדר גלאור, גם הוא בעל אופי פיוטי, אבל כאן הוא מנחית את הצופה אל קרקע המציאות הישראלית ומכה בבטן הקשוחה לרוב, האטומה לרוב, של מיתוס הצבאיות הישראלי. הגיבור העייף הוא כל-אדם ישראלי הנולד מתוך רחם קולקטיבית אל הסיפור המקומי שבו הוא כלי משחק בידה של הורות פטריוטית. ארבע אמהות תובעניות שולחות אותו שוב ושוב אל המלחמה הנצחית. שירי מולדת מלווים ערכי מוסר קורסים, זוועות כיבוש וקיום אבסורדי, מדברים אל הרגש, מזעזעים ותוקפים ישירות אמיתות לאומיות מנוונות. בימוי מצוין. משחק מרטיט לב. הזעם כאן ישיר וברור והחמלה היא עלינו הצופים על שאנו כל כך חסרי אונים אל מול מולך המלחמות.

 

אם יש בכוחנו לקבל את האמת העתיקה והנדירה הטוענת שליצירת אמנות, להבדיל מבידור, יש לה זכות הקיום וזכות הזעקה והזכות לעכור שלווה ולעורר דיון, הרי שיש להניח ליצירות אלו לגעת בנו. "לעכור שלווה"? כן, תכונה שאינה אופיינית לתרבות שלנו אבל היא היחידה שעשויה להשאיר חותם של אמת בצופה ולהירשם כשריטה מהותית בהיסטוריה.

 

זה כל מה שהספקתי לראות השנה בעכו. שמעתי שהפסטיבל היה מוצלח. ברכות ליוצרים!

 

("וְלוּ", יצירתו של מרטין מוגילנר. משתתפים: אריאל ברונז, בר אלטרס, ג'רמי אלפסי, ברק בן דב, חבר פרלמוטר, מרטין מוגילנר.

"הגיבור העייף", יצירתו של אבי גיבסון בר-אל. מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל. משתתפים: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם)

(א)

--------------

 

2. הספק והאמון (15).

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 15

 

שלבים ביצירת אמון וספק

ד. השהיית הספק ויצירת האמון

 

כל ספק הוא תוצאה של חסר כלשהו. אם החסר גדול מנשוא, יהיה האדם מוכן, בתנאים מסוימים, לוותר על הספק, תמורת ההבטחה למלא את החסר - מיד או בעתיד.

 

שלב השהיית הספק ויצירת האמון במובן התבוני מחייב חשיבה אישית. האדם מודע ליחס שבין צרכיו, לבין יכולתו של העולם לספק אותם. הוא בונה לעצמו תבניות תגובה תבוניות. הספק כבר קיים בו כתגובה מותנית, אבל האדם יכול להשהות את הספק הזה וליצור אמון.

תינוק נכנס אל העולם מתוך הכורח שנגרם על ידי השינויים בתוך עצמו ובסביבת הרחם. רגע הכניסה הוא טראומטי כי הוא יוצר ניתוק וחסר, שהם מקורות הספק לעתיד לבוא. חסר זה יוצר את הצורך באיחוד מחודש. אפשר לומר שעד לרגע הלידה היה האמון התמים טבוע בו במובן של איחוד עם הרחם, וגם אמון זה היה תלוי במחזוריות החיים ברחם. גם אם בתוך הרחם נגרם חסר, הוא התמלא ללא התערבות העובר. תגובותיו היו תחילה ברמה הרפלקסיבית ותלויים בגירויי הרחם.

 

צופה נכנס אל תחום האירוע האמנותי כאדם שהספק והאמון כבר טבועים בו מניסיון העבר. רגע הכניסה אל תחום האירוע האמנותי הוא רגע של ניתוק מהמציאות וכניסה לתחום חדש או ישן-חדש. יתכן כי כניסה זו יכולה להיות מוגדרת כצורך באיחוד, ברמה האישית וגם החברתית-תרבותית. זהו רגע של השהיית הספק באשר לתקפותם של חוקי תחום האירוע, ויצירת האמון התמים באפשרות של סיפוק הצרכים ויצירת העונג המקווים. רגע הכניסה לתחום האירוע האמנותי יכול להיות מוגדר כביטוי של משאלה לחזרה אל רחם אוטופית. מכאן שהאמון ביכולתו של התחום לספק משאלות, חייב להתגבר על הספק. יש להניח כי האדם נכנס לתחום המסוים הזה על בסיס ניסיון העבר באירועים קודמים, או על בסיס ההבטחה, שנמסרה לו מראש, על העונג הצפוי לו שם. אם לא היה קיים האמון, יתכן כי אותו אדם לא היה טורח להיכנס. האדם הצופה יתמיד להימצא בתחום אירוע זה כל עוד האמון קיים. אם ייפסק האמון, הוא ישאף לצאת משם, או אפילו ישאף לשנות את מהלכי האירוע, כדי להתאים אותו לציפיותיו שלו כצופה נוכח. בתחום האירוע האמנותי מתקיים האמון, בראש ובראשונה, על בסיס הזיכרון הקדום של סיפוק הצורך האנושי באהבה ובהזדהות עם דמויות מפתח מיתולוגיות שהאדם היה תלוי בהן: זיכרון האם, האב והילד. אם מתעורר הספק הרי זה בגלל החסר, על כי תקוותיו לעונג הצפוי נכזבו, ולא נתקיים האיחוד המצופה בין משאלותיו ביחס לאירוע, לבין המצוי בו. החסר גורם לסבל, הסבל מעורר ספק, ועכשיו הספק הוא מקור לסבל, שאותו יש למנוע.

 

במקרים קיצוניים של סבל אפשר להיווכח כיצד נוצר אמון דווקא כתוצאה מסבל רב שאי אפשר לעמוד בו. אם הסבל גובר עד לנקודת שיא בלתי נסבלת, הוא עשוי למצות את עצמו ולעורר יחס קוטבי של אמון! דוגמא לכך יכולים לשמש בני הערובה התלויים לחלוטין, לחיים ולמוות, בידי חוטפיהם. תחילה מוגדרים חוטפים אלו כאויבים, ולאחר תקופה של סבל וספק, נוטים בני הערובה להזדהות עם החוטפים ולעיתים אפילו לתת בהם אמון. הזדהות זו היא זמנית ולאחר שחרורם מהשבי, כלומר לאחר הפירוד מהחוטפים, הם עוברים תקופת החלמה שבה הם משיבים לעצמם את הספק באותו אויב, כלומר הם משיבים לעצמם את האמון בעולמם הקודם שמראש ראה בחוטפים אלו אויב.

 

דוגמא כללית: אדם חושב שחייו הגיעו אל מבוי סתום, והוא חסר אונים אל מול מציאות קשוחה מדי. הוא חושב שאיננו יכול עוד לקבוע את גורלו בעצמו. חוויה קשה זו מתקשרת במוחו עם המצב הראשוני של תינוק התלוי בגורמים חיצוניים. הוא יהיה נוטה למצוא מקור חיצוני שיוציא אותו מהמבוי הסתום, או אפילו רק יבטיח לו לחלצו מהמצוקה. הוא עשוי ליִצוֹר אמון בהבטחה לסיפוק, ואף אם הבטחה זו לא תמומש במהרה...

 

(המשך יבוא. "המעגל הפתוח", עמ' 106-108)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

2. נח: בראשית ו' 9 - י"א 

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך-נח" (בראשית ו', 4).

פרשת נח מסמנת את המעבר מתקופת הבריאה של העולם בידי האל, אל תקופת החיים האנושיים עלי אדמות. יש הרואים בפרשת המבול את עיקרה של פרשת נח. אולם סיפור המבול, עם כל הכבוד והערכה לדרמה זו, אולי יכול ללמד אותנו משהו על החשיבות שמקנה המקרא לאורח-חיים מוסרי, הסיפור השני, מגדל בבל, מלמד אותנו על הסדר האנושי הרצוי...

 

מגדל-בבל הוא היצירה האנושית הפיסית הגדולה הראשונה, הנזכרת בתורה. בני האדם החליטו לבנות מגדל שראשו בשמיים. אלוהים ירד, בלל את שפתם והפיצם על פני כל הארץ. על פניו נראה שהמסר המיידי תואם את הרעיון המרכזי של התורה: אלוהים הוא כל-יכול, ואל לו לאדם לנסות להיות כאלוהים.

 

בוני המגדל רצו שיסודותיו יהיו באדמה וראשו בשמיים. אם כן, המגדל הוא משל לאדם: היסוד באדמה שהיא חומר, והראש בשמיים שהם הרוח. המגדל אמור היה להיות יצירה המתארת את גאוניותו של האדם.

 

אפשרות זו לעצמה עשויה לעורר הרהור נוסף. מתי מחליט אדם ליצור יצירה המתארת את גדולתו שלו? הניסיון האנושי מלמד אותנו שיצירה היא מילוי משאלה בדרך ליצירת קשר טוב יותר עם עצמו ועם העולם. אדם שביטחונו העצמי גבוה, שאינו סובל מחסור כלכלי, שיש לו תפיסה מאוזנת של היחס שבין עצמו לעולם, שהוא משדר אהבה וסובלנות, שהוא מקבל את עצמו, שנאבק בעוולה בהחלטיות ומעודד את הטוב - אדם כזה אינו זקוק לאישורה של יצירה באשר לגאוניותו וגדולתו. להיפך, הוא פנוי לבדוק את העולם סביבו ואפילו לבקר את עצמו על מחדליו. דווקא ברגע של חולשה, חוסר בטחון וספקות באשר לעצמו ולמקומו בעולם, דווקא אז עולה באדם הצורך בנחמה, והיצירה יכולה לשמש כלי לסיפוקה, לסיפוק ההוכחה שלא הכול כל כך גרוע, שבכל זאת האדם הוא גאון העולם.

 

"ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה-לנו שם, פן-נפוץ על-פני כל-הארץ" (שם: י"א 4).

סופו של הפסוק הוא עילת תחילתו: "פן-נָפוּץ על-פני כל-הארץ!" נראה שבני-אדם אלו חיו בחרדת הנטישה של עצמם, ובקשו לקיים לכידות ואחידות פיזית. הם בקשו להיות קרובים זה לזה ככל האפשר, ואם אפשר אז גם שכולם יגורו במגדל דירות אחד. לכאורה, זוהי משאלה לגיטימית - להיות ביחד. אבל מדוע החשש מפני ה"נָפוּץ" הזה? הרי רוחו של האדם דווקא מבקשת לתור מרחבים חדשים ולהרחיב את גבולות הדעת.

 

"עיר ומגדל וראשו בשמיים": העיר והמגדל יחד הם היצירה. אבל אחד מהתנאים ההכרחיים ליצירה הוא קביעת גבולותיה. כלומר, קביעת תחומה של היצירה. נניח שקבעו את תחומה של העיר. אבל מה על המגדל, שהוא חלק מיצירת העיר והמגדל ש"ראשו בשמיים"? מה תחום היצירה בשמיים? מה גובהו של המגדל בשמיים? מטר? קילומטר? כל תלמיד אדריכלות יאמר לנו שלפני שהבנאי מניח את האבן הראשונה, הוא מוכרח לדעת מהי תכנית הבנייה. כמה יש לחפור באדמה, מהי כמות החומרים הנדרשת להקמתו של המבנה, כדי שיהיה בר-קיימא, ולא יתמוטט על בוניו, וכו'. הם אמרו "בשמיים", כמי שרוצה לבנות את המגדל הכי גבוה, מבלי שייתן לעצמו דין וחשבון מהו אותו הכי גבוה, כמי שאינו מגדיר לעצמו את תחום היצירה שלו. זהו החטא הראשון של בוני המגדל: חטא הערפול התודעתי.

נראה שהמגדל נקרא בבל רק בדיעבד, לאחר הבלבול. מה היה שמו לפני כן?

 

"ויאמרו, הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם, פן-נפוץ על פני כל-הארץ".

האירוע כולו מלמד על פרץ של התלהבות נעורים, בשחר ההיסטוריה של האדם, התלהבות לא מבוקרת, הנשענת על משאלה אנושית בסיסית: להנציח את עצמו. יתרה מזאת: מצד אחד, ביצירה זו מגולמת המשאלה האנושית - שלאחר מכן באה לידי ביטוי גם בקבלה היהודית - ליצור קשר בלתי אמצעי עם האל. מצד שני, מגולם בה המרד באל.

 

כאמור, בסיפור גן-עדן תחילה קיימת תלותו הלא-מודעת של האדם באל. תלות זו באה לידי ביטוי בצייתנות העיוורת לאל. צייתנות זו היא מקור היסטורי לרצון המודע של יצירת קשר של הזדהות. אבל ברגע שבו מודע האדם לצייתנותו העיוורת הוא נעשה מודע גם לדבר ולהיפוכו: הוא מגלה את הבחירה, שבין צייתנות והזדהות עם האל, לבין המרד באל ויצירת ישות עצמאית נפרדת ממנו. באותו הרגע נובט הגרעין של המרד באל. מרד זה הוא תנאי הכרחי להתפתחותו של האדם-היוצר. בסיפור מגדל-בבל מבשילה היצירה האנושית בצורתה הטראגית. המגדל נבנה, בנייתו נעצרת והיוצרים מתפזרים. אבל במקום יצירה אחת שהיא, כביכול, "האחת והיחידה, הגדולה מכולן", כל אחד מבוני המגדל בנפרד, ימשיך במעשה היצירה, בדרכו האישית, והארץ תימלא יוצרים שונים, המפרים אלו את אלו. המגדל הלא-גמור יישאר בתודעת האנושות כעדות למה שיכול האדם ליצור, אף אם לא השלים את היצירה. מעשה המגדל נכשל, אבל כשלון זה מבטא, באופן ברור ביותר, אולי אפילו טראגי-קומי, את פוטנציאל היצירה שבאדם, את האמון ביכולתו של האדם ליצור, ואת הדרך שעדיין פתוחה בפניו לעתיד של יצירה. זה היה המגדל בהא הידיעה. בני אדם בונים את הָמִגְדַל, והמגדל, אף שלא הגיע לשמים, מְגָדֶל אותם ליצירה חדשה.

 

זוהי תפיסה יצירתית-חיובית של סיפור המגדל, והיא נתמכת במיתוסים קדומים יותר שבהם האדם מבקש להתקרב אל האל באמצעות פולחן המגדל, והאל גומל להם בכך שהוא נותן להם את המתנה הגדולה מכולן: ריבוי הלשונות, שהדיאלוג ביניהן מאפשר את התפתחותה של היצירה האנושית.

 

ישנו פן נוסף לקריסתו של מגדל בבל: החוויה האישית המיידית. המשאלה המוקדמת, כלומר ההיסטורית, להיות עם אחד ושפה אחת אינה יכולה להתקיים ללא דיאלוג יוצר עם החוויה האישית המיידית, שלפחות בשולי החברה היא מבעבעת כצורה של מרד ומבקשת לבוא לידי ביטוי. לכן כל ניסיון לאחד קבוצת בני אדם תחת דגל אחד, שפה אחת ואורח חיים אחיד, סופו להתמוטט, אם אכן יהיה לחוויה האישית המיידית מקום לבוא בו לידי ביטוי וליצור שינוי חברתי יצירתי ומתפתח בצמיחה חברתית.

 

אפשר גם לשער שמגדל-בבל הוא כל כך רב עוצמה, שהגשמתו הפיזית מעוררת פחד בקרב הבונים אותו. הם נכנסים למצב של התנגדות ומתבלבלים. אלוהים לא צריך להטריח את עצמו, ולרדת ממקום מושבו בשמיים כדי לבלבל את שפתם. הם כבר מבולבלים מתוך עצמם. מה מקור הבלבול?

 

הוא נוצר מתוך החרדה, שנולדת עם ההבנה, שכוחו של האדם ליצור יכול להיות כל כך גדול, עד שקשה מאד להכיל את הידיעה הזאת. זהו דבר המתרחש מידי פעם בחיי אדם. הוא מבקש ליצור יצירה רבת עוצמה, או מבקש לתת ביטוי לחוויה טעונה מאד, ופתאום הוא נבהל ועוצר בו. זוהי תגובת התנגדות אוניברסאלית, בין אם המעשה מוגדר כביטוי של כוח החיים או של כוח המוות. רגש של אהבה פורץ בעוצמה גדולה ומציף את האדם. עצמתו גבוהה כל כך, שאין הוא מסוגל לתת לה ביטוי. זוהי עוצמה נדירה, שאינה מתעוררת בכל יום. הרגלי ההתנהגות שלו, מערכת אמונותיו ודעותיו, אינם ערוכים לביטויה. הוא זקוק לזמן כדי לעבד את החוויה. אותו דבר יכול להתרחש כאשר רגש של כעס פורץ בעוצמה גדולה ומציף את האדם. במקרה של כעס אנו מניחים גם את האפשרות של מימוש פוטנציאל ההרס שבאדם. קיומה של אפשרות כזאת מעורר את הפחד מפני מתן הביטוי לכעס. במקרים אלה עשוי האדם לומר: "לא! אני לא כזה! אני לא טוב כזה! אני לא רע כזה! אני סתם!" זוהי גם צורה נפוצה של הכחשה אישית על רקע של מפגש עם כל חוויה בעלת עוצמה רבה.

 

יצירתו של האדם אינה נבחנת בגודלה הפיזי, לא בפרסום שלה, אפילו לא בכמות הכסף שהיא מכניסה לכיסו של היוצר. קודם לכל, היא נבחנת ביכולתו של היוצר לקבל את עצמו ואת יצירתו. זו אינה משימה קלה. אנשי המגדל הלכו לבנות את המבנה הכי גבוה בעולם, אבל הם לא יכלו להכיל את עצמם כיוצריו של דבר כל כך גדול והתבלבלו. אם היה בהם חטא או פשע, לא היה זה בעצם הכוונה לבנות את המגדל, אלא בחוסר היכולת לקבל אותו, לקבל את עצמם כיוצרים, להבין את עוצמת הגדלות שבבניה, את ההוד וההדר, וגם את עוצמת השגרה המתישה של חיבור לבנה ללבנה, קיר לקיר, קומה לקומה. לאחר פרץ ההתלהבות הראשון, התכנון המקצועי המדוקדק, המסירות ונחישות ההחלטה (נח: בראשית י"א 3-4), באה הנפילה הגדולה. כיוון שהם לא יכלו לקבל את עצמם, אלוהים ודאי שלא יכול היה לקבל אותם ובלל את שפתם - אשר, כאמור, כבר הייתה מבולבלת.

 

יתכן כי הם גילו שיש בהם היכולת להגיע לדרגת אל, ולא יכלו לשאת את המחשבה שהאל לא רק בשמיים הוא אלא בעיקר בליבם. איך ידעו זאת? עצם היכולת לבנות מגדל כזה, שהוא מעשה יצירה, מגלה לאדם את היכולות האלוהיות שלו, או לחילופין, את יכולות היצירה הטמונות בו. בציור ידוע של הצייר הפלמי פיטר ברויגל, נראה מגדל-בבל כמבנה ענקי בעצם בנייתו. בני האדם מצוירים שם בפרספקטיבה ההולמת את המרחק שלהם מהמגדל. אלו הסמוכים למגדל נראים זעירים כנמלים. בחזית התמונה, במרחק רב יותר מהמגדל, נראים בני אדם שמידותיהם כמידותיו של המגדל. הפרספקטיבה היא כאן משל לחיים: אלו הסמוכים למגדל רואים את פיסת הקיר הסמוכה להם. הם חווים פרט זה או אחר ביצירה, באופן המלא, ואולי המספק ביותר, לאותו פרק זמן נתון. אולם הם אינם קולטים אותה במלואה. ככל שאנו מרחיקים את עצמנו מהיצירה, בתנאי שהיא עדיין נמצאת בטווח הקליטה שלנו, אנו חווים אותה בצורה מלאה יותר.

 

שני צדדים לטרגדיה האנושית של מגדל-בבל. בפתחה של זו נמצאת משאלה ילדותית של בוני המגדל, ליצירת קשר בלתי אמצעי עם דמות האל המושלם בשמיים שמעל לראשם. משאלה זו מתבררת כטעותם הגדולה. סיפור המגדל מלמד כי הקשר הזה הוא בלתי אפשרי. לא בשמים הוא האל, ולא בשמים היא היצירה, ואותו אל מושלם, שאליו הם מתכוונים בבניית המגדל, נמצא בתודעתם היוצרת בלבד. לאחר ניסיון הנפל, ליצירת קשר עם אלוהות חוץ-תודעתית בלתי-נגישה, הם נפוצים איש למקומו. המגדל הוא ניסוי בהמחשת הבלתי ניתן להמחשה. לאדם-היוצר זהו תרגיל בהתבגרות. יצירה בוגרת מטרתה, קודם לכל, ליצור קשר בין האדם לבין עצמו, בין האדם לבין פוטנציאל היצירה שבו שהוא האלוהים, בין האני "הארץ", לבין רוחו "השמיים", והיצר "התהום".

 

צד שני לטרגדיה האנושית מתגלה ברגע שבו האדם-היוצר מתבלבל, עומד חסר-אונים אל מול הכוחות שעולים מתוך עצמו, והכוחות הפועלים עליו מתוך היקום שבו הוא חי. אז גם עלול להתעורר רגש האשמה, המעכב את כוחות היצירה. רגש האשמה מקורו בקונפליקט הנוצר בין כוחות היצר, המאיימים על שלוות רוחו של האדם, ומנגד, כוחות החברה המציגים איסורים והגבלות על היצר. טרגדיה זו יכולה לבוא לסיומה המוצלח, ברגע שבו מגדיר האדם-היוצר את היצירה, קובע את גבולותיה הפנימיים והחיצוניים, ובכך הוא קובע את המסגרת ליצירה. אז גם יכול האדם להתגבר על רגשות האשם, ולתעל את היצר אל היצירה, להטבת מצבו של האדם והעולם.

קישור קבוע

"מונודיא 2012" - ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר ולאחר מכן בתיאטרון יפו.

בכל שבוע, אנו מביאים, קטע מתוך המופע.

 

מתנדב

כתב וביים: רן בן עזרא. משחק: אמיר גולדמן

(מתנדב בראיון קבלה לאגודה למען נזקקים. מדבר למראיין)

 

אני כבר הרבה זמן רוצה להתנדב ולתרום לחברה. אני באמת רוצה להרגיש שאני עושה משהו לטובת הכלל. כשאני רואה את כל האנשים המסכנים האלה ברחוב, אני חושב לעצמי: מה אני יכול לעשות למענם?

 

תראה, אני בדרך כלל עובר לידם ולא מתבונן, אני חושב שזה עדיף מאשר לבהות בהם ולרחם עליהם. מידי פעם כשאחד מהם במצב פיזי קשה, אני כן נכנע לרחמים שלי וזורק לו איזה שקל או שניים.

 

אני יודע שיש אנשים שתורמים בפסח מצרכים או שיש להם הוראת קבע בארגון שלכם, אבל הייתי רוצה להתנדב בעשייה פעילה יותר. אבל אם אפשר שזה לא יהיה איסוף כסף מאנשים שעומדים בתור בסופר. זה, איך לומר? חוויה קצת משפילה בעיניי.

 

בכלל, הייתי רוצה להתנדב בעשייה שהיא לא שגרתית. אולי זה נשמע מופרע, אבל פעם חלמתי שאני מוצא נגן כינור ברחוב ועוזר לו בשיווק. שכנעתי את העוברים והשבים לא רק לתרום לו כסף, אלא גם להקשיב עד הסוף למוזיקה שהוא מנגן. בסוף היום הוא הרוויח יותר מ 6000 שקל. כשהתעוררתי מהחלום החלטתי לנסות ליישם את זה במציאות. אז יש איזה נגן כינור שאני מכיר בפינת הרחוב ליד הבית שלי. עמדתי לידו וקראתי לאנשים לבוא ולתרום לו. אחרי עשר דקות הוא גירש אותי משם. זרק עליי כמה שקלים וקילל ברוסית. אולי הוא העדיף להיות עצמאי.

 

אולי התנדבות למען ניצולי שואה? אבל השאלה היא מה זה כולל. כי קשה לי להתקרב ולראות אנשים זקנים עם בעיות רפואיות. זה קצת מגעיל אותי. חוץ מזה, בשביל מה יש פיליפינים?

 

אולי יש לכם משהו עם התנדבות של חצי שעה בשבוע. להאכיל חתולי רחוב? אני אשמח.

אולי התנדבות שלא צריך לצאת מהבית? לא אכפת לי לשבת במוקד טלפוני שמציע עזרה נפשית או במרכז לסיוע מכל סוג שהוא. יש לי אמנם הרבה מאד צרות משל עצמי, אבל נראה לי שלשמוע צרות של אחרים יכול להכניס אותי קצת לפרופורציות.

למה אתה לא מגיב? אתה צריך לעודד אותי להתנדב, לא? מה אתה שותק?!

אתה יודע מה? בינינו, כבר תרמתי מספיק למדינה. בצבא. תעדכנו אותי אם יצוץ משהו מעניין. טיפול בעיוורים? נוער במצוקה? טוב?

מה אתה שותק? אתה צוחק עלי?

 

(צורח!) אתה יודע מה? שילכו לעזאזל כל המוגבלים והנכים והעיוורים והחרשים וההומלסים! פרזיטים! גנבים ושודדים ואנסים ופדופילים מתועבים! צריך לסלק אותם מהרחובות! לשים במחנות ריכוז! נמאס לי מהם. אני רוצה שקט! וניקיון! וסדר! סדר צריך להיות! סדר! תלמדו מהגרמנים: "אורדנונג מוסט זיין!

קישור קבוע

אמנון וינר: רשימות קצמן
הפיצ'ר הראשון של אמן ותיק. סרטו של אמנון וינר. הפקה: קינן אלדר ואמנון וינר. בהשתתפות: שלמה בראבא, זאב רווח, מיכאל הר סגור, עתר אב, אבי נשר, ניסים דיין.

להלן הטריילר (פרטים אצל אמנון וינר (הדוא"ל):

קישור קבוע

וידיאו שיר מאת אבי דבאח. עפ"י שיר מאת טל ניצן, מתוך ספר השירים "לשכוח ראשונה". מוסיקה מקורית ופסקול: ענת גוטמן.

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר - ההצגה

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

 

יום שישי, 26.10.2012, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 19.10.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

5 מצלמות שבורות

סרטם של גיא דוידי ועימאד בורנאט

(גיא דוידי הוא איש תיאטרון החדר)

"פוקח עיניים, מחודד לידי נרטיב מלא אדרנלין" - טיים אאוט ניו יורק

"יצירת אומנות מוקפדת ומרגשת" - ניו יורק טיימס

"עוצמתי מהרגע הראשון, פעולה חזקה של עדות" - ארט-אינפו

"הסרט החשוב של השנה בישראל" - שמוליק דובדבני

זוכה פרס הבימוי – פסטיבל סאנדנס 2012

זוכה פרס חביב הקהל וציון לשבח מחבר המושבעים – הפסטיבל הדוקומנטרי באמסטרדם, אידפ"א

זוכה פרס הסרט הדוקומנטרי פסטיבל ירושלים 2012

זוכה פרס חביב הקהל פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי בשפילד 2012, ועוד...

שבת 20/10 סינמטק 2 שעה 21:30,  שבת 27/10 סינמטק 2 שעה 18:30

רביעי 31/10  סינמטק 2 שעה 19:30






















 

אנסמבל קוקייה: תחושת בטן

תיאטרון בתנועה, סוחף וססגוני. סיפורה של אישה היוצאת כנגד התפקידים החברתיים שהוטלו עליה כאישה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.

משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו. עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

יום שלישי, 30.10.12, בשעה 20:30, ב"התיבה" - חצרות יפו, שד' ירושלים 19, יפו.

70 ש"ח. הנחה לחברי תיאטרון החדר 50 ש"ח.

להזמנות ומידע: 054-5335135, 052-5284234.






















אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 27.10.2012‏, בשעה 20:30 , בתיאטרון החדר, תל-אביב עלות כרטיס: 20 ש"ח.

057-7827000. 052-528-4234 / 054-533-5135 

 





















IV כן או IV לא! 
תיק פוריות

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".

אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.

ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

23.10 ו-24.10 ימים שלישי ורביעי, בקרון, מתחם התחנה ת"א, ב-20:30

המקום מוגבל עד 20 איש ולכן מומלץ להירשם, ולהזמין מקום מראש.

8.11.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר

6.12.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר

לחברי משפחת החדר כרטיסים במחיר ידיד 35 ₪.

טלפון להזמנות, ירון, 050-657-7027.



















 


מפגשים ספרותיים-תיאטרליים רב תחומיים: יום הזיכרון לרצח יצחק רבין ז"ל

עם הופעת ספרה של יוכי ברנדיס "הפרדס של עקיבא".

בהשתתפות: יוכי ברנדיס, יהודה נוריאל, שלמה גרוניך (שירה ונגינה), אנסמבל תמר (ספוקן וורדס), דור אלוני, עידו יונה, נטלי אליעזרוב.

מנחה: שהרה בלאו.

עריכה ובימוי: אבי גיבסון בר-אל.

קבוצת התיאטרון "אורתו-דה", בניהול ינון צפריר, מקיימת סדרת מפגשים ספרותיים-תיאטרליים רב תחומיים המתכתבים עם אירועים ומאורעות חשובים בלוח השנה העברי. הפעם מתקיים הערב בהקשר ליום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל.

יום א', 28.10.2012, בשעה 20:00, "הנסיך הקטן",

במדרחוב נחלת בנימין 18 (על הגג) בתל-אביב. מחיר כרטיס: 20 ₪

03-7511136. 050-8497715

המרכז לתיאטרון של עכו מציג בתיאטרון החדר: אום מוחמד

מתוך הטרילוגיה של סמדר יערון: מפגשים עם הווה ועבר.

יצירתה של סמדר יערון. במסגרת לילה פרינג'

יום רביעי, 31.10.2012, בשעה 20:30

בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב.

מחיר כרטיס: 25 ש"ח – המחיר האחיד לכל הצגות לילה פרינג',

בהזמנה טלפונית בלבד: 03-5171818


יעקב אָלָגֶ'ם: "שירים בּאוֹר הנעוּל"

בהוצאת "עִתּוֹן 77", טקס השקת הספר יתקיים ביום א', 28 לאוקטובר, החל משעה 17.30, בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב, בשעה 19.30 התכנסות וכיבוד. בשעה 20.00 - הטקס. לפרטים: יעקב, 052-450-1205

 

Voice Dialouge

כולנו מכירים את הדיאלוג הפנימי שיש לנו בראש. דוגמא פשוטה: קול א': "השעון צלצל, צריך לקום!" קול ב': "רק עוד קצת. אני עייפה". קול א': "לקום! לקום! די עם העצלנות הזאת"; קול ב': "רק עוד קצת"...

גישת Voice Dialogues מאפשרת לנו להכיר את החלקים שבנו (או "הדמויות הפנימיות") שמנהלים את הדיאלוג הפנימי הבלתי-פוסק הזה, לפתח "אני" ער, מודע וחזק – ולהשיג יותר בהירות, איזון וחופש לגבי כל נושא שמעסיק אותנו.

יהודית (דיתה) קורין מציעה מפגשי הנחייה אישיים של Voice Dialogue, בהוד-השרון ובזכרון-יעקב. יהודית היא בימאית ומנהלת תיאטרון "זמארין" ומבוגרי תיאטרון "החדר", ועוסקת ב- Voice Dailouge ב-5 השנים האחרונות. לפרטים נוספים: korinby@inter.net.il, או: 050-750-3168


מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

חיים חפר: כעס

לפני כעשר שנים, שלח חיים חפר את הקטע הבא בפקס לפנינה גינצבורג, ששהתה אז בבנגלור שבהודו. השבוע היא מצאה את השיר בארכיונה. קיים לחן לשיר, של גליה ירון. דודוש הפיק אותו עם קותימאן. שאנן סטריט מתארח.

רצוי לקרוא את השיר לפני הצפייה בקליפ. זו דוגמה לתופעה ידועה: שירי המחאה של אתמול, שהיו חתרניים לשעתם, מקבלים היום גרסה מוסיקלית בידורית קלילה ולא מחייבת.

--------------  

אני מריח רעל

אני נושם אבק שרפה

מוחק את עקבות הנעל

של ארץ ישראל היפה

 

אני קוצץ צמרת

ביערות הראשונים

ולעת "אין לי ארץ אחרת"

אני משחית את הפנים

 

את ליטופי הרוח

אני מחליף ביום סופה

ואת שירי הצעצוע

דש אני ברגל יחפה

 

בדמי נקרש המרד

אשר זועק מהפכה

על גבי אשא כמו פרד

את הקללה החשוכה

 

מי יאמין שפרח

עוד ילבלב כאן במדבר

כשמסביב קוצי הפרא

הם העבר והמחר

 

וכך אני נושך שפתיים

ומעיניי מדיר שינה

תנו לקיסר את השמיים

ולי תשאירו תקווה קטנה






















-------------- -------------- --------------

"הרי אתה מיוחד, אם כך מדוע אתה

מתאמץ להוכיח שאתה הכי טוב?"

(אלמוני)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר בהצגה "היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה בהצגה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

תיאטרון קריאה

במסגרת מהדורת "סדר חברתי" שעלתה בשבוע שעבר נמצא גם הקטע "שי – חוקר שב"כ" מאת מוטי לרנר. בימוי: שמעון לוי. משתתפים: שירלי שטייר ואמיר אוריין.

לינק למהדורה – כאן.

הקטע הרלוונטי ביוטיוב: שי, חוקר שב"כ.

(אהוד שם טוב, 052.5433100)























-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il