הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)


1. ידוע לא ידוע. 

סופר ידוע

הוא קם בבוקר ממיטתו, ניגש אל החלון ומסיט את הוילון. אור השמש הבוהק מכה בו בסנוורים. הוא ממתין עד שעיניו יתרגלו לאור. עיתותיו בידו. הוא רגוע מעצם העוררות האיטית, העצלה והיא עדיין מרוקנת מכל מחשבה או רגש. רק גופו צפוד עדיין וגבו הדואב מאט את תנועותיו. בעוד רגע קט גם גופו יתעורר לחיים. מבעד לחלון ניבט נופו של ההר המוריק והגבעות שלמרגלותיו. חורשה קלה מימין, מרמזת על אפשרויות שהטבע מחונן בהם, במרכז התמונה שדות אירוסים ושמאלה מהם חיטה זהובה שמתחילה אך עתה להבשיל. השמש כבר עברה את גבול גבו של ההר ועתה היא במלוא תפארתה. חדרו מרוהט בעץ אלון חשוף, ממורק בלכה שקופה ועדינה. ארון ספרים מקיר אל קיר, כלי מיטה וכלי בית שנבחרו בקפידה, מלמדים על בעליהם שהוא בעל טעם מקובל ומעורר השראה וגם מידה ברורה של כבוד ויראה ויותר מכל - השקט. דממה החולקת כבוד לסופר וליצירתו. אמש רשם ראשי פרקים ליצירה הבוחנת את מרכיבי המיתוס הלאומי. הקוראים שלי אוהבים שאני מתגרה באושיות התרבות, וזו הייתה מחשבה נינוחה ומרגיעה. יש רק להקפיד שלא לעבור את גבולות הטעם הטוב. זה יכול להיות להיט, אולי אפילו בינלאומי. הוא סקר את הארון שבו היו מסודרים תרגומי יצירותיו ורוחו שבה אליו.

 

סופר לא ידוע

הוא מתעורר בדירת החדר שלו והשמש כבר בדרכה אל רום השמיים, אבל מחלונו הוא יכול לראות אותה רק כשעה אחת אחרי הצהריים. הוא מביט מבעד לחלון החשוף אל קיר בניין טחוב, שלושה חלונות מטבח. מתחת לאחד מהם נקבעו מוטות וחבלים וכביסה תלויה עליהם, תחתונים וגופיות לרוב. למעלה נפרש מלבן השמיים הצר. בכביש הסמוך נהגים טרודים צופרים בפקק היומי. בנחיריו עולה ריח של שרפה. במבט לאה הוא מסייר בחדר ומגלה שהכול על מקומו. כוננית ספרים מאולתרת, שולחן עבודה, כורסת בד שמשענותיה שחוקות. המחשב קרס אמש וקרביו גלויים. הצלחת של ארוחת הערב על השולחן ובה שיירי ארוחת כריך שרכש למטה בפיצוציה, בקבוק בירה מרוקן למחצה. אמש הגה את רעיון חייו, טלנובלה חתרנית המקעקעת את המיתוס המרכזי של האומה. אבל אז קרס המחשב והוא צנח בעייפות אל המיטה. עכשיו בעודו פוסע שני צעדים לעבר האסלה, לא זכר מה היה הסיפור שהגה אמש והיה טרוד באפשרות שהוא מאחר לעבודה במחלקת האריזה ולכשישוב ממנה הביתה, כבר יהיה ערב ושוב תשישות הגוף והרוח ומה שאבד לא ישוב. ליד האסלה מונח קונדום משומש. הוא משליך אותו אל הפח. אמש הייתה כאן מישהי. הוא דימה לעצמו את תווי פניה. יש לה עיניים מעוררות השראה, חשב, מה היה שמה? התאמץ לזכור וחש בחילה. האם יפטרו אותו היום? הוא נזכר ברעיון מאמש, רץ אל השולחן ורשם מילים על פיסת נייר. חמימות של אושר הציפה אותו.

 

אלו שני קטעים דמיוניים, שכל קשר בינם לבין המציאות היא בתחום ההשערה של הקורא. "סופר ידוע" ו"סופר לא ידוע" אלו הגדרות לשני מצבי קיום. אין בהכרח קשר בין הגדרות אלו לבין משקלם הסגולי של הדמויות או משקלן הסגולי של יצירתן. ה"ידוע" זו הגדרה כלכלית. הוא מרוויח ממון רב יותר. לצורך העניין שניהם עשויים להיות יוצרים מופלאים או גרועים (כן, גם היום על אף ההתלקקויות ההדדיות, עדיין יש יצירות טובות ויש גרועות ואין מתאם ביניהן לבין מידת פרסומן או הממון שהן מכניסות).

 

השלטון הקומוניסטי פינק את האמנים שלו בממון, דיור ויוקרה חברתית. הוא ידע שהאמן הוא שלח ציבורי ממשי ומשפיע. את הסופרים הוא שיכן בדיור פסטורלי או לפחות מבודד מרעשי המציאות המיידית. הוא יצר להם "תבנית נוף מולדת", מעוקרת מסבל ממשי, והיצירה זרמה בהתאם וקידשה את הסדר הקיים. יוצרים אופוזיציוניים יכולים היו גם הם לפרוח, אבל רק בסתר ובתנאי שלא יגיעו לתודעת ההמון. בשעות המכוערות של הקומוניזם יוצרים אלו הוגלו לבתי החולים לחולי נפש. היה בכך היגיון פואטי מוצהר: מי שנאבק במשטר הקיים הוא משוגע.

 

השלטון הקפיטליסטי פועל באותה שיטה, אבל תחילה הוא מבטיח לעצמו שהסופר הוא השקעה מסחרית כדאית, כלומר, מקדש את הסדר הקיים. מכאן והלאה מערכת החוקים החברתיים פועלת באופן זהה בשני המשטרים.

 

המקרא מבחין בין נביאי אמת לנביאי שקר. הראשונים נבואתם מתקיימת והאחרונים נבואתם אינה מתקיימת. אולם בזמנם נביאי השקר לרוב החניפו לבעלי השררה וההמונים ועל כך זכו ביוקרה וכיבודים לרוב, ונביאי האמת ביקרו את המשטר ואורחות החיים ועל כך נרדפו עד מוות. הנביא של ימי המקרא הוא האדם היוצר של ימינו. הוא מציג מציאות ומפרש אותה. נביא השקר מאז הוא "הבדרן" של ימינו. הכוונה לכל מי שיצירתו מקדשת את הסדר הקיים, בין אם הוא יוצר דרמטי או מצחיקן. נביא האמת הוא "האמן" של ימינו, כלומר זה שעוסק בביקורת התבונה החברתית והאישית המקובלת, מערער על הסדר הקיים ובעיקר – עוכר שלווה. שכר ועונש מזומנים לכל אחד מהם בהתאם.

 

האם קיימת מסקנה הנובעת מהמצב הזה? ודאי שכן, אבל היא תמיד אישית. מצד אחד, המשפחה והחברים הטובים עשויים לדרבן את היוצר להפיק יצירות שמקדשות את הסדר הקיים. מצד שני, איש אינו יכול לדרוש מזולתו ליצור תופעות אופוזיציוניות. היוצר הצרפתי אנטונן ארטו הגדיר זאת באופן הקיצוני ביותר: "האמן הוא מי שעולה אל המוקד ומאותת אלינו מעבר ללהבות", ודרך אגב, יוצר חשוב זה בילה חלק ניכר מחייו בבתי חולים לחולי נפש, לשם הוכנס על ידי בני משפחתו שסברו שהוא מטורף.

(א)

--------------

 

2. הספק והאמון (16).

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 16

 

ההוראה לזולת והחינוך העצמי

 

כאמור, ככל שהאדם מרחיב את תחומי הידע ורוכש ניסיון, מתגבר הספק. האב והאם, שבעבר נתפסו אצל התינוק ככוח מוחלט ועליון, כאלי בראשית, שאַמוּנים על סיפוק הצרכים הראשוניים, מתגלים עתה כבעלי גבולות ברורים ומובחנים יותר, גבולות שהולכים ומצטמצמים ככל שמתרחבת תפיסתו של הילד. החוויה העוברית החושית, שמקורה באיחוד הקדמון שבין עובר לאמו באמצעות צינור הטבור, נדחקת פנימה מפני חוויות הניתוק, ההפרדה והחיבורים הבאים אחריה. חווית הלידה היא חווית הפרדה. כל חווית חסר שתבוא בעקבותיה היא חווית ניתוק הדורשת חיבור מספק. חסר במזון הוא חווית ניתוק שיוצרת ספק. חווית היניקה מפיטמת האם, היא חווית חיבור שיוצרת אמון.

כל חווית חסר היא חווית ניתוק שיוצרת ספק המחייב שינוי. כל חווית סיפוק היא חווית חיבור ואיחוד שיוצרת אמון, שאותו מבקש האדם לקיים בהתמדה, ככל שהוא יכול.

מלבד אבא ואימא ישנו גם העולם המורכב שסביב להם, עולם מלא בגירויים חדשים שיש לקלוט ולעבד. ככל שמתרחק קו האופק הנתפס בחושיו של הילד, כך נעשים ההורים מובחנים יותר מסביבתם ובעלי גבולות ברורים, שהולכים ומצטמקים, ואז גוברת גם חווית הניתוק והספק. מתגבר הספק שמא ההורים אינם עוד גורם יחיד ומוחלט שאין בלתו. הילד מזהה תופעות נוספות על ההורה, השונות ממנו, ומגיבות בצורות שונות. אם בשלב זה מתעוררת אצל הילד מצוקה אישית, מתגברת אצלו גם תחושת חוסר האונים, ומתגברים רגשות התסכול והתוקפנות כנגד תופעות ההווה המורכב שההתמודדות איתו היא קשה. אז מתעוררת הנוסטלגיה לעבר, שנראה עתה מספק יותר מההווה המתסכל. נוסטלגיה זו היא געגוע לחוויית הביטחון של תינוק חסר אונים אל מול כוח עליון אחד מוחלט, געגוע לתשובה אחת פשוטה, מוחלטת ומספקת, כדוגמת חווית החיבור והאיחוד הרחמי. הילד עלול לאבד את האמון בהוריו, או בנציגיהם, ולנטוש אותם בדרכו למציאת תשובה מוחלטת ומספקת יותר. זאת אכן עליו לעשות בתקופת ההתבגרות שלו, שאז הוא יפעל ליצירת אלטרנטיבה לחוויית האיחוד הקדום עם ההורה.

תהליך דומה עובר גם על ההורה. זה מצידו מבקש לשמר את השליטה בילד, מסיבותיו הוא - מתוך רצון להנצחת עצמו בילד, להנצחת האיחוד הקדום עם הילד והנצחת עצמו כישות כל יכולה המכוונת את צעדיו של הילד.

הנטייה לשליטה מוחלטת בילד מקורה בצורך לקיים תמונת עולם קבועה ובטוחה משינויים מתסכלים ומספקות. האם נוטה לשחזר את חווית העובר ברחמה, שהיא חווית חיבור ואיחוד. הנקת התינוק היא תחליף לחוויה המקורית. האב שאיננו חווה בגופו את חווית הרחם והלידה חייב להתגבר על חווית הספק באשר לאיחוד עם התינוק וליצור אמון משלו בחיבור. הוא נוטה להצהיר על התינוק כעל "שלו", לא פחות מהאם. בתרבות אפריקנית מסוימת, נהוג שכאשר מתחילים אצל האם צירי הלידה, נכנס האב לחדר סמוך, שוכב וחווה את חווית הלידה, תוך שהוא משמיע זעקות כאב איומות. הנימוק המסורתי להתנהגות זו הוא ההכרח לבצע פעולת הסחה כנגד רוחות רעות שעלולות לפגוע ברך הנולד, אולם האין כאן צורה של המחשת האיחוד בין האב לתינוק הנולד - איחוד היוצר אצל האב אמון בינו לבין בנו? אין אנו עוסקים כאן במערכת היחסים שבין המינים במשפחה, אף שהיא יכולה לספק דוגמאות נוספות של יצירת ספק ואמון. אולם באופן הכללי ביותר ניתן לומר שבכל צורה של התנהגות בין המינים נוכל למצוא את כורח הפירוד היוצר ספק ואת המשאלה לאיחוד יוצר אמון.

 

(המשך יבוא. "המעגל הפתוח", עמ' 108-109)

לאיגרת השבועית של 2012 . 10 . 25