רננה רז מדברת על לימודיה בתיאטרון החדר: "כאן למדתי כיצד להיות אדם-יוצר".

1. ידוע לא ידוע. 

סופר ידוע

הוא קם בבוקר ממיטתו, ניגש אל החלון ומסיט את הוילון. אור השמש הבוהק מכה בו בסנוורים. הוא ממתין עד שעיניו יתרגלו לאור. עיתותיו בידו. הוא רגוע מעצם העוררות האיטית, העצלה והיא עדיין מרוקנת מכל מחשבה או רגש. רק גופו צפוד עדיין וגבו הדואב מאט את תנועותיו. בעוד רגע קט גם גופו יתעורר לחיים. מבעד לחלון ניבט נופו של ההר המוריק והגבעות שלמרגלותיו. חורשה קלה מימין, מרמזת על אפשרויות שהטבע מחונן בהם, במרכז התמונה שדות אירוסים ושמאלה מהם חיטה זהובה שמתחילה אך עתה להבשיל. השמש כבר עברה את גבול גבו של ההר ועתה היא במלוא תפארתה. חדרו מרוהט בעץ אלון חשוף, ממורק בלכה שקופה ועדינה. ארון ספרים מקיר אל קיר, כלי מיטה וכלי בית שנבחרו בקפידה, מלמדים על בעליהם שהוא בעל טעם מקובל ומעורר השראה וגם מידה ברורה של כבוד ויראה ויותר מכל - השקט. דממה החולקת כבוד לסופר וליצירתו. אמש רשם ראשי פרקים ליצירה הבוחנת את מרכיבי המיתוס הלאומי. הקוראים שלי אוהבים שאני מתגרה באושיות התרבות, וזו הייתה מחשבה נינוחה ומרגיעה. יש רק להקפיד שלא לעבור את גבולות הטעם הטוב. זה יכול להיות להיט, אולי אפילו בינלאומי. הוא סקר את הארון שבו היו מסודרים תרגומי יצירותיו ורוחו שבה אליו.

סופר לא ידוע

הוא מתעורר בדירת החדר שלו והשמש כבר בדרכה אל רום השמיים, אבל מחלונו הוא יכול לראות אותה רק כשעה אחת אחרי הצהריים. הוא מביט מבעד לחלון החשוף אל קיר בניין טחוב, שלושה חלונות מטבח. מתחת לאחד מהם נקבעו מוטות וחבלים וכביסה תלויה עליהם, תחתונים וגופיות לרוב. למעלה נפרש מלבן השמיים הצר. בכביש הסמוך נהגים טרודים צופרים בפקק היומי. בנחיריו עולה ריח של שרפה. במבט לאה הוא מסייר בחדר ומגלה שהכול על מקומו. כוננית ספרים מאולתרת, שולחן עבודה, כורסת בד שמשענותיה שחוקות. המחשב קרס אמש וקרביו גלויים. הצלחת של ארוחת הערב על השולחן ובה שיירי ארוחת כריך שרכש למטה בפיצוציה, בקבוק בירה מרוקן למחצה. אמש הגה את רעיון חייו, טלנובלה חתרנית המקעקעת את המיתוס המרכזי של האומה. אבל אז קרס המחשב והוא צנח בעייפות אל המיטה. עכשיו בעודו פוסע שני צעדים לעבר האסלה, לא זכר מה היה הסיפור שהגה אמש והיה טרוד באפשרות שהוא מאחר לעבודה במחלקת האריזה ולכשישוב ממנה הביתה, כבר יהיה ערב ושוב תשישות הגוף והרוח ומה שאבד לא ישוב. ליד האסלה מונח קונדום משומש. הוא משליך אותו אל הפח. אמש הייתה כאן מישהי. הוא דימה לעצמו את תווי פניה. יש לה עיניים מעוררות השראה, חשב, מה היה שמה? התאמץ לזכור וחש בחילה. האם יפטרו אותו היום? הוא נזכר ברעיון מאמש, רץ אל השולחן ורשם מילים על פיסת נייר. חמימות של אושר הציפה אותו.

אלו שני קטעים דמיוניים, שכל קשר בינם לבין המציאות היא בתחום ההשערה של הקורא. "סופר ידוע" ו"סופר לא ידוע" אלו הגדרות לשני מצבי קיום. אין בהכרח קשר בין הגדרות אלו לבין משקלם הסגולי של הדמויות או משקלן הסגולי של יצירתן. ה"ידוע" זו הגדרה כלכלית. הוא מרוויח ממון רב יותר. לצורך העניין שניהם עשויים להיות יוצרים מופלאים או גרועים (כן, גם היום על אף ההתלקקויות ההדדיות, עדיין יש יצירות טובות ויש גרועות ואין מתאם ביניהן לבין מידת פרסומן או הממון שהן מכניסות).

השלטון הקומוניסטי פינק את האמנים שלו בממון, דיור ויוקרה חברתית. הוא ידע שהאמן הוא שלח ציבורי ממשי ומשפיע. את הסופרים הוא שיכן בדיור פסטורלי או לפחות מבודד מרעשי המציאות המיידית. הוא יצר להם "תבנית נוף מולדת", מעוקרת מסבל ממשי, והיצירה זרמה בהתאם וקידשה את הסדר הקיים. יוצרים אופוזיציוניים יכולים היו גם הם לפרוח, אבל רק בסתר ובתנאי שלא יגיעו לתודעת ההמון. בשעות המכוערות של הקומוניזם יוצרים אלו הוגלו לבתי החולים לחולי נפש. היה בכך היגיון פואטי מוצהר: מי שנאבק במשטר הקיים הוא משוגע.

השלטון הקפיטליסטי פועל באותה שיטה, אבל תחילה הוא מבטיח לעצמו שהסופר הוא השקעה מסחרית כדאית, כלומר, מקדש את הסדר הקיים. מכאן והלאה מערכת החוקים החברתיים פועלת באופן זהה בשני המשטרים.

המקרא מבחין בין נביאי אמת לנביאי שקר. הראשונים נבואתם מתקיימת והאחרונים נבואתם אינה מתקיימת. אולם בזמנם נביאי השקר לרוב החניפו לבעלי השררה וההמונים ועל כך זכו ביוקרה וכיבודים לרוב, ונביאי האמת ביקרו את המשטר ואורחות החיים ועל כך נרדפו עד מוות. הנביא של ימי המקרא הוא האדם היוצר של ימינו. הוא מציג מציאות ומפרש אותה. נביא השקר מאז הוא "הבדרן" של ימינו. הכוונה לכל מי שיצירתו מקדשת את הסדר הקיים, בין אם הוא יוצר דרמטי או מצחיקן. נביא האמת הוא "האמן" של ימינו, כלומר זה שעוסק בביקורת התבונה החברתית והאישית המקובלת, מערער על הסדר הקיים ובעיקר – עוכר שלווה. שכר ועונש מזומנים לכל אחד מהם בהתאם.

האם קיימת מסקנה הנובעת מהמצב הזה? ודאי שכן, אבל היא תמיד אישית. מצד אחד, המשפחה והחברים הטובים עשויים לדרבן את היוצר להפיק יצירות שמקדשות את הסדר הקיים. מצד שני, איש אינו יכול לדרוש מזולתו ליצור תופעות אופוזיציוניות. היוצר הצרפתי אנטונן ארטו הגדיר זאת באופן הקיצוני ביותר: "האמן הוא מי שעולה אל המוקד ומאותת אלינו מעבר ללהבות", ודרך אגב, יוצר חשוב זה בילה חלק ניכר מחייו בבתי חולים לחולי נפש, לשם הוכנס על ידי בני משפחתו שסברו שהוא מטורף.

(א)

--------------

2. הספק והאמון (16).

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 16

ההוראה לזולת והחינוך העצמי

כאמור, ככל שהאדם מרחיב את תחומי הידע ורוכש ניסיון, מתגבר הספק. האב והאם, שבעבר נתפסו אצל התינוק ככוח מוחלט ועליון, כאלי בראשית, שאַמוּנים על סיפוק הצרכים הראשוניים, מתגלים עתה כבעלי גבולות ברורים ומובחנים יותר, גבולות שהולכים ומצטמצמים ככל שמתרחבת תפיסתו של הילד. החוויה העוברית החושית, שמקורה באיחוד הקדמון שבין עובר לאמו באמצעות צינור הטבור, נדחקת פנימה מפני חוויות הניתוק, ההפרדה והחיבורים הבאים אחריה. חווית הלידה היא חווית הפרדה. כל חווית חסר שתבוא בעקבותיה היא חווית ניתוק הדורשת חיבור מספק. חסר במזון הוא חווית ניתוק שיוצרת ספק. חווית היניקה מפיטמת האם, היא חווית חיבור שיוצרת אמון.

כל חווית חסר היא חווית ניתוק שיוצרת ספק המחייב שינוי. כל חווית סיפוק היא חווית חיבור ואיחוד שיוצרת אמון, שאותו מבקש האדם לקיים בהתמדה, ככל שהוא יכול.

מלבד אבא ואימא ישנו גם העולם המורכב שסביב להם, עולם מלא בגירויים חדשים שיש לקלוט ולעבד. ככל שמתרחק קו האופק הנתפס בחושיו של הילד, כך נעשים ההורים מובחנים יותר מסביבתם ובעלי גבולות ברורים, שהולכים ומצטמקים, ואז גוברת גם חווית הניתוק והספק. מתגבר הספק שמא ההורים אינם עוד גורם יחיד ומוחלט שאין בלתו. הילד מזהה תופעות נוספות על ההורה, השונות ממנו, ומגיבות בצורות שונות. אם בשלב זה מתעוררת אצל הילד מצוקה אישית, מתגברת אצלו גם תחושת חוסר האונים, ומתגברים רגשות התסכול והתוקפנות כנגד תופעות ההווה המורכב שההתמודדות איתו היא קשה. אז מתעוררת הנוסטלגיה לעבר, שנראה עתה מספק יותר מההווה המתסכל. נוסטלגיה זו היא געגוע לחוויית הביטחון של תינוק חסר אונים אל מול כוח עליון אחד מוחלט, געגוע לתשובה אחת פשוטה, מוחלטת ומספקת, כדוגמת חווית החיבור והאיחוד הרחמי. הילד עלול לאבד את האמון בהוריו, או בנציגיהם, ולנטוש אותם בדרכו למציאת תשובה מוחלטת ומספקת יותר. זאת אכן עליו לעשות בתקופת ההתבגרות שלו, שאז הוא יפעל ליצירת אלטרנטיבה לחוויית האיחוד הקדום עם ההורה.

תהליך דומה עובר גם על ההורה. זה מצידו מבקש לשמר את השליטה בילד, מסיבותיו הוא - מתוך רצון להנצחת עצמו בילד, להנצחת האיחוד הקדום עם הילד והנצחת עצמו כישות כל יכולה המכוונת את צעדיו של הילד.

הנטייה לשליטה מוחלטת בילד מקורה בצורך לקיים תמונת עולם קבועה ובטוחה משינויים מתסכלים ומספקות. האם נוטה לשחזר את חווית העובר ברחמה, שהיא חווית חיבור ואיחוד. הנקת התינוק היא תחליף לחוויה המקורית. האב שאיננו חווה בגופו את חווית הרחם והלידה חייב להתגבר על חווית הספק באשר לאיחוד עם התינוק וליצור אמון משלו בחיבור. הוא נוטה להצהיר על התינוק כעל "שלו", לא פחות מהאם. בתרבות אפריקנית מסוימת, נהוג שכאשר מתחילים אצל האם צירי הלידה, נכנס האב לחדר סמוך, שוכב וחווה את חווית הלידה, תוך שהוא משמיע זעקות כאב איומות. הנימוק המסורתי להתנהגות זו הוא ההכרח לבצע פעולת הסחה כנגד רוחות רעות שעלולות לפגוע ברך הנולד, אולם האין כאן צורה של המחשת האיחוד בין האב לתינוק הנולד - איחוד היוצר אצל האב אמון בינו לבין בנו? אין אנו עוסקים כאן במערכת היחסים שבין המינים במשפחה, אף שהיא יכולה לספק דוגמאות נוספות של יצירת ספק ואמון. אולם באופן הכללי ביותר ניתן לומר שבכל צורה של התנהגות בין המינים נוכל למצוא את כורח הפירוד היוצר ספק ואת המשאלה לאיחוד יוצר אמון.

(המשך יבוא. "המעגל הפתוח", עמ' 108-109)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

3. לך-לך: בראשית י"ב - י"ז

"ויאמר יהוה אל-אברם, לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך" (לך-לך: בראשית י"ב 1).

יש לשים לב לנאמר: "לך לך מארצך". דרכו של אברם היא מן המקום הפיזי, הנפשי, הרוחני, שהוא בית הגידול שלו, וזוהי ארץ, מולדת ובית אב ואלו ידועים ומפורטים בשמותיהם, אל עבר העתיד, שהוא עדיין לא ידוע. עבר ועתיד כרוכים יחד ואין זה יכול להתקיים ללא זה. עברו של אברם הוא חלק מתמונת עולמו ועל בסיס העבר הזה נבנה העתיד.

למה הדבר דומה? למהגרים היהודים, העולים, שהגיעו למדינת ישראל עם תקומתה. השלטון הישראלי ביקש אז לממש כור היתוך שבו יפשטו מעליהם את תמונת עברם ותרבותם למען בניית חברה משותפת אחת. ככל הנראה זה היה שלב הכרחי בגיבושה של חברה, אבל את העבר אין להכחיש. הוא תמיד היה קיים בישראל, בכל קבוצה תרבותית בנפרד, לצד ההווה הישראלי המתחדש. לאחר שנות דור הוא פרץ החוצה והפך לחלק לגיטימי מהתרבות הישראלית המורכבת. העבר הוא תנאי הכרחי, אף אם לא מספיק, לכינונו של עתיד.

אברם יוצא מחרן, לוקח עמו את לוט, והם הולכים לארץ כנען. רעב בארץ כנען. אברם יורד למצרים. שם הוא מציג את שרי אשתו כאחותו. שרי נלקחת לבית פרעה והופכת שם לפילגשו. כמנהג המקום, אברם מקבל תמורתה: 

"צאן-ובקר, וחמורים ועבדים, ושפחות ואתונות וגמלים" (שם: י"ב 16).

ראוי להזכיר שוב כי בעולם זה האישה היא קניינו של הגבר, ואפשר למדוד את ערכה בשווה-כסף. על פי התגמול שמקבל אברם תמורת אשתו, מתברר כי שרי היא סחורה יקרת-ערך. אבל העסקה אינה עולה יפה. אפשר לומר שפרעה נעשה חולה ממנה, כי מגיפה פורצת בביתו. הביטוי "מגפה" יופיע במקומות שונים, כסימן של עונש על חטא

(במדבר: י"ד, 37.  י"ז 13-15.  כ"ה, 8-9.  כ"ה, 18.  כ"ו, 1.  ל"א, 16).

גם היום נוהגים רבים, במקרים של מחלה, לחפש חטא או עוון או קלקול אישי כסיבה למחלה. בימים אלו הרפואה הקלאסית והרפואה האתנית-דתית והאלטרנטיבית, מתקרבות זו אל זו גם במקרה הזה. אבל בפרשה זו, אם יש חטא, של מי הוא? האם זה חטאו של פרעה שקנה אישה בלא שידע כי היא נשואה לאחר, ואף שילם עבורה כדת וכדין הימים ההם? או חטאו של אברהם ששיקר לפרעה כדי להציל את חייו? כבמקרים אחרים גם כאן האחריות על החטא מוטלת על בעל השררה, הוא פרעה, ועליו מוטל העונש בצורה של מגיפה המכונה "נגעים גדולים".

[לך-לך: בראשית י"ב, 17.

אבן עזרא בראשית פרק יב פסוק יט: וטעם "ואקח אותה לי לאישה" שלקחה להיותה אשתו ולשכב עמה, והשם הביא עליו נגעים שלא יגע בה. והנגעים שלחם השם לשמור אשת אוהבו, והיו הנגעים גדולים, ולא יכול לגעת בה, וכמוהו "וחשקת בה ולקחת לך לאישה" (דברים כא, י), ואמר אחר כן "והבאת אל תוך ביתך וגלחה את ראשה" (שם יב), "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה" (שם יג)].

אפשר גם לתהות על טיבה של אותה "מגפה" בדמותה של אשת-איש, ובמקרה זה אישה דעתנית ובעלת אישיות מובחנת ונפרדת מבעלה. זו האישה שלימים היא נותנת לבעלה את שפחתה הגר ואחר-כך כחלק ממאבק השליטה בתא המשפחתי היא מגרשת את הגר יחד עם בנה ישמעאל אל המדבר (שם: ט"ז), ולימים תצחק באוהל למשמע הבשורה האלוהית שבגילה המופלג יהיו לה ילדים. צחוק של הטלת ספק, שהוא סימן של מרד נשי באוהל (וירא: בראשית י"ח, 13). יש לשער שאישה זו לא תניח לאיש להפכה לפילגש כנגד רצונה.

פרעה מחזיר את שרי לאברם. אברם ולוט חוזרים לארץ כנען. הם מחלקים ביניהם את הארץ. לוט בוחר את כיכר הירדן ואברם את כל השאר. אחר כך מתערב אברם במלחמה בין מלכי הארץ, כדי להציל את לוט שנפל בשבי. ואז:

"ומלכי-צדק מלך שלם, הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון" (שם: י"ד 18).  

שלם מוגדרת על ידי הפרשנים כירושלים, ומלכי-צדק, יחד עם אברם, הם מחלוצי האמונה המונותיאיסטית. נהוג לראות במשה את מייסד התורה המונותיאיסטית, ואז דמותו של אברהם מקבלת את תפקיד המונותיאיסט המעשי הראשון, ומשה את תפקיד המונותיאיסט הדתי הראשון.

"מונודיא 2012" - ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר ולאחר מכן בתיאטרון יפו.

בכל שבוע, אנו מביאים, קטע מתוך המופע.

חברות טובות

כתיבה ובימוי: אנה מינייב. שחקניות: משי רזניקוב (1), בתי באזוב (2).

(שתי בחורות נכנסות בתנועות ריקוד עליז)

 1: עשיתי רשימה.

 2: נו, כמה?

 1: עשרים.

 2: אה, לא נורא. אני לא עדכנתי את שלי כבר תקופה, בטח יש לי יותר.

 1: ברור שיש לך יותר, יש לך יותר הזדמנויות.

 2: לא ממש. וואי, אני חייבת לספור גם.

 1: את מאמינה לי שיש שמות שלא הצלחתי להיזכר בהם, כמו ההוא מהמסיבה באילת לפני חמש שנים. אין לי מושג איך קראו לו.

 2: גם אני לא זוכרת... הוא היה ממש מכוער ואני גם זוכרת שסיפרת שהוא היה גרוע ושהוא מנשק כמו לטאה. וגם היה לו קטן.

 1: איכס. כנראה שהייתי ממש שיכורה.

 2: בטוח. טוב, נתחיל. רועי, יניב, דביר, מושיקו, אופיר, מיכאל, אהוד, שלמה, ציון, דוד, יקי, אפרת...

 1: (קוטעת אותה) אני?! מה, את סופרת את מה שהיה בינינו לפני עשר שנים?

 2: לא יודעת, כן, נראה לי. לא? את לא?

 1: זה לא היה בדיוק סקס. סופרים רק את אלה שהייתה שם חדירה. בלי מזמוזים. אם אני אספור את כל המזמוזים אני לא אגמור עד מחר בבוקר.

 2: אבל זה כן היה סקס. סקס של בנות.

 1: סתם. שיחקנו קצת, סקרנות של גיל ההתבגרות המפגר הזה.

 2: (שתיקה) חשבתי שהיה לך כיף.

 1: ברור שהיה לי כיף, זה היה כיף וחדש והכל אבל...

 2: (קוטעת אותה) שכבנו וזהו. אני דווקא זוכרת את הלילה הזה ממש טוב. היינו  בחדר שלך, על המיטה הפיצקית שלך ועשינו אחת לשנייה נעים בראש. זוכרת?

 1: זוכרת, כן. ואיך זה הגיע לנשיקה וכל השאר?

 2: את ביקשת שאני אנשק אותך.

 1: (שתיקה) באמת? ואוו, איזה קטע. (נזכרת) כן... כן, אני זוכרת, רציתי לנסות, לראות מה ההבדל בין בנים לבנות. (צוחקת) כן, היה כיף.

 2: שתי חרמניות... אחר כך סיפרנו את זה לכל השכבה. כל הבנים רצו לאונן בשירותים. (צוחקות)

 1: כן, לגמרי. ואז הם אמרו שאנחנו סתם שקרניות ושרק אם נתנשק מולם הם יאמינו לנו.

 2: הראנו להם מה זה, הא?

 1: כן. הכל היה פשוט אז. בלי בושה, בלי עכבות, פשוט היינו אנחנו. אפרת וסיגל. מלכות הכיתה. היום בשביל שגבר יתלהב מאיתנו אנחנו צריכות לעשות הרבה יותר מלהתנשק אחת עם השנייה.

 2: הזדקנו. איזה באסה זה להיות גדולה. ורווקה. ראית בפייס שגם מור התחתנה וגם רועי?

 1: ראיתי...

 2: חבל שאין לי זין. החיים שלי היו הרבה יותר יפים עם זין בין הרגליים. גדול כזה!

 1: אם היה לך אז זה היה מושלם, הייתי מפסיקה את החיפוש הנסיכי שלי.

 2: את מתחילה איתי?

 1: אה....

 2: את זוכרת שבבית הספר תמיד אמרנו שאם נשאר רווקות עד גיל 30 אז נחיה   ביחד? אולי זה לא רעיון כל כך רע.

 1: את ואני? מה, ברצינות? זאת הייתה בדיחה. מי היה באמין שעוד שנייה אנחנו בנות 30.

 2: רווקות בנות 30.

 1: כן, רווקות זקנות. חושבת שזה יכול לעבוד?

 2: לא יודעת, אנחנו חברות הכי טובות, אני אוהבת אותך הכי בעולם, את בטוח תהיי האימא הכי טובה שאני מכירה והתקשורת בינינו בחיים לא תשתווה לשום שיחה עם הגבר הכי אינטליגנט בעולם.

 1: ומה? נחיה כמו זוג?

 2: את יודעת, אם יתחשק לנו לבלות עם גברים אז נזרום, זה רק סקס. לי זה נראה   הרבה יותר בטוח ובריא מכל מערכת יחסים אחרת שאני מכירה. בטוח נהיה יותר מאושרות מכל החברים הסטנדרטיים שלנו.

 1: זה אומר שאנחנו מוותרות על כל האגדה, שמלה, חתונה, ירח דבש...

 2: אם תבדקי את האגדה לעומק תראי שבסופו של דבר מה שנשאר זה חברות, ואהבה, והבנה, ותמיכה, ותחומי עניין משותפים. ואנחנו בחיים לא נפרק את החבילה בגלל איזו מזכירה כוסית במשרד של הבעל שלנו.

 1: תמיד רציתי לאמץ ילד.

 2: אבל את זוכרת שאמרנו עד גיל 30?! יש לנו עוד שנתיים. אם עד אז לא נמצא את הנסיך אז אני בפנים.

 1: סגור.

 2: סגור.

(מתחבקות ויוצאות מהבמה בריקוד)

סרט קצר של האנימטור אדם ביזנסקי. זכה בפרסים בחו"ל. עוצמתי. (26 דקות).

1. שפת גוף

לשחקנים, במאים, פוליטיקאים ולכל מי שתפקידו מזמן לו להופעה בפני קהל. ד"ר אמיר הלמר מנתח את תגובותיהם של אלי ישי, אריה דרעי ואריאל אטיאס במסיבת עיתונאים שנערכה לא מכבר.

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר - ההצגה

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום שישי, 26.10.2012, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה. באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ה', 22.11.2012, בשעה 20:30

יום ג', 27.11.2012, בשעה 20:30

יום ה', 29.11.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 2.11.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

מפגשים ספרותיים-תיאטרליים רב תחומיים: יום הזיכרון לרצח יצחק רבין ז"ל

עם הופעת ספרה של יוכי ברנדיס "הפרדס של עקיבא".

בהשתתפות: יוכי ברנדיס, יהודה נוריאל, שלמה גרוניך (שירה ונגינה), אנסמבל תמר (ספוקן וורדס), דור אלוני, עידו יונה, נטלי אליעזרוב.

מנחה: שהרה בלאו.

עריכה ובימוי: אבי גיבסון בר-אל.

קבוצת התיאטרון "אורתו-דה", בניהול ינון צפריר, מקיימת סדרת מפגשים ספרותיים-תיאטרליים רב תחומיים המתכתבים עם אירועים ומאורעות חשובים בלוח השנה העברי. הפעם מתקיים הערב בהקשר ליום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל.

יום א', 28.10.2012, בשעה 20:00, "הנסיך הקטן",

במדרחוב נחלת בנימין 18 (על הגג) בתל-אביב. מחיר כרטיס: 20 ₪

03-7511136. 050-8497715

5 מצלמות שבורות

סרטם של גיא דוידי ועימאד בורנאט

(גיא דוידי הוא איש תיאטרון החדר)

"פוקח עיניים, מחודד לידי נרטיב מלא אדרנלין" - טיים אאוט ניו יורק

"יצירת אומנות מוקפדת ומרגשת" - ניו יורק טיימס

"עוצמתי מהרגע הראשון, פעולה חזקה של עדות" - ארט-אינפו

"הסרט החשוב של השנה בישראל" - שמוליק דובדבני

זוכה פרס הבימוי – פסטיבל סאנדנס 2012

זוכה פרס חביב הקהל וציון לשבח מחבר המושבעים – הפסטיבל הדוקומנטרי באמסטרדם, אידפ"א

זוכה פרס הסרט הדוקומנטרי פסטיבל ירושלים 2012

זוכה פרס חביב הקהל פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי בשפילד 2012, ועוד...

שבת 27/10 סינמטק 2 שעה 18:30

רביעי 31/10  סינמטק 2 שעה 19:30

בטולות שידוך

לסיום 7 שנות הצגה! - הצגה חגיגית אחרונה!

בתיאטרון הסמטה: יום חמישי, 25/10/12, שעה 21:00

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 27.10.2012‏, בשעה 20:30 , בתיאטרון החדר, תל-אביב עלות כרטיס: 20 ש"ח.

057-7827000. 052-528-4234 / 054-533-5135 

אנסמבל קוקייה: תחושת בטן

תיאטרון בתנועה, סוחף וססגוני. סיפורה של אישה היוצאת כנגד התפקידים החברתיים שהוטלו עליה כאישה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.

משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו. עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

יום שלישי, 30.10.12, בשעה 20:30, ב"התיבה" - חצרות יפו, שד' ירושלים 19, יפו.

70 ש"ח. הנחה לחברי תיאטרון החדר 50 ש"ח.

להזמנות ומידע: 054-5335135, 052-5284234.

תיק פוריות

IV כן או IV לא!
היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".

אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.

ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

8.11.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר

6.12.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר

לחברי משפחת החדר כרטיסים במחיר ידיד 35 ₪.

טלפון להזמנות, ירון, 050-657-7027

המרכז לתיאטרון של עכו מציג בתיאטרון החדר: אום מוחמד

מתוך הטרילוגיה של סמדר יערון: מפגשים עם הווה ועבר.

יצירתה של סמדר יערון. במסגרת לילה פרינג'

יום רביעי, 31.10.2012, בשעה 20:30

בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב.

מחיר כרטיס: 25 ש"ח – המחיר האחיד לכל הצגות לילה פרינג',

בהזמנה טלפונית בלבד: 03-5171818

http://www.youtube.com/watch?v=W6YOTLeKy2M

מרי סטיוארט

ביום שישי 9 בנובמבר, ב-13:00 בצהריים וב-20:30 בערב, יתקיימו בתיאטרון תמונע ההצגות הבאות של "מרי סטיוארט", עיבוד חדש למחזהו הידוע של פרידריך שילר.

להזמנת כרטיסים - קופת תיאטרון תמונע:  03-5611211

נשמח לראותכם!

אלחי לויט, 052-2465396

Voice Dialouge

כולנו מכירים את הדיאלוג הפנימי שיש לנו בראש. דוגמא פשוטה: קול א': "השעון צלצל, צריך לקום!" קול ב': "רק עוד קצת. אני עייפה". קול א': "לקום! לקום! די עם העצלנות הזאת"; קול ב': "רק עוד קצת"...

גישת Voice Dialogues מאפשרת לנו להכיר את החלקים שבנו (או "הדמויות הפנימיות") שמנהלים את הדיאלוג הפנימי הבלתי-פוסק הזה, לפתח "אני" ער, מודע וחזק – ולהשיג יותר בהירות, איזון וחופש לגבי כל נושא שמעסיק אותנו.

יהודית (דיתה) קורין מציעה מפגשי הנחייה אישיים של Voice Dialogue, בהוד-השרון ובזכרון-יעקב. יהודית היא בימאית ומנהלת תיאטרון "זמארין" ומבוגרי תיאטרון "החדר", ועוסקת ב- Voice Dailouge ב-5 השנים האחרונות.

לפרטים נוספים: korinby@inter.net.il, או: 050-7503168

יעקב אָלָגֶ'ם: "שירים בּאוֹר הנעוּל"

בהוצאת "עִתּוֹן 77", טקס השקת הספר יתקיים ביום א', 28 לאוקטובר, החל משעה 17.30, בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב, בשעה 19.30 התכנסות וכיבוד. בשעה 20.00 - הטקס. לפרטים: יעקב, 052-450-1205

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)