1. כל אדם זקוק למעט חסד

המשורר שי אריה מזרחי הלך לעולמו בנסיבות טרגיות. הוא התאבד. לא הכרתי את האיש וכל המידע עליו נודע לי מהמאמר של דליה קרפל ב"הארץ". שם הוא מצטייר כגיבור טרגי, כלומר, על פי הגדרות קלאסיות של הדרמה היוונית, הוא מי שקרא תגר על הסדר הקיים ועל כך נענש. על פי המאמר האיש היה רדיקל בדעותיו, כלומר, יוצר אופוזיציוני. זה לעצמו כבר מעמיד אותו בעמדה טרגית בכוח אף אם לא בהכרח בפועל, ועל כן "נסיבות טרגיות" הוא ביטוי מתאים.

המאמר מגדיר אותו "נרקיסיסט". לא ברור אם אכן כך היה הדבר או מה הייתה דרגת התסמונת אצל שי, אבל כל אדם-יוצר יש בו מידה כלשהי של נרקיסיזם. שי היה משורר, עורך ונקדן, עבר בחייו טלטלות אידיאולוגיות אישיות, ונראה כי רוב זמנו שהה מחוץ לקונסנזוס כלשהו. הוא כתב, הציג והכריז דעות שבישראל נחשבות לקיצוניות. זה עדיין אינו פוסל אותו כאדם וכיוצר, אבל דורש ממנו עמדה אישית נפשית מיוחדת. יצירותיו גרמו לפיטורין מעבודתו, התגובות עליהן היו קשות עד כי נאמר שם כי "הפייסבוק הרג אותו". גורלו של שי הוא אות אזהרה לכל יוצר רדיקלי.

אם יצירתך הולמת את "הסדר המרכזי הקיים", היא קואליציונית ואפילו אם היא חתרנית אבל לא אופוזיציונית, עדיין יהיה עליך להתמודד עם הקשיים שמציבה בפניך חרושת התרבות המנוכרת, אבל לפחות אתה יודע שאתה נמצא בחיק הקונסנזוס. איש לא ינדה אותך בגלל התכנים של יצירתך. חלק מהקשיים ינבעו מהצורך להתאים את עצמך באופן קבוע לדרישות השוק.

אם יצירתך היא אופוזיציונית, יהיה עליך להתמודד אל מול תגובות קהל על התכנים והצורות של יצירתך וגם להתמודד עם התקפות אישיות. בהנחה שמרכיב נרקיסיסטי קיים בכל אדם-יוצר הרי שיש להניח שאדם-יוצר אופוזיציוני, חשוף לפגיעות רגשיות מגוונות יותר מזה הקואליציוני. אדם כזה זקוק למנגנונים אישים חזקים מאד, לאמון מוגבר ביכולת היצירתית שלו ומעל לכול לאמונה בלתי מסויגת בצדקת הדרך האידיאולוגית שבחר בה.

אם נבחן לאורך זמן תגובות קהל ליצירה נתונה, יש להניח שנגיע למסקנה שבשורשי כל תגובה נמצא את הסיבה האידיאולוגית האישית ו/או החברתית שבגללה קהל מקבל או דוחה יצירה. רק לאחר שהקהל קלט את המסר האידיאולוגי של היצירה הוא מגיב בהתאם, גם ברמה של תכנים וצורות. לדוגמא: קהל קואליציוני החשוף ליצירה אופוזיציונית, יטה לדחות את המסר האופוזיציוני, או את הצורה שבה מוגשת היצירה, או את תכני הסיפור, או את כל אלו יחד.

מעל לכל, חייב כל יוצר, קואליציוני או אופוזיציוני, למצוא לעצמו מקום שבו הוא ויצירתו יהיו מקובלים ומתקבלים בהבנה. יש המוצאים זאת בחוג המשפחה, אצל חבר או חברים, יש המוצאים זאת בחוג חברתי המזדהה עם דרכו. כי כל אדם זקוק למעט חסד.

(א)

--------------

2. הספק והאמון (17).

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 17

ההוראה לזולת והחינוך העצמי (המשך)

...שני הצדדים, הילד וההורה, חווים במקביל את חווית הפירוד והניתוק הנוצרת עם גידולו של הילד והרחבת אופקיו. כדי לממש איחוד נמשך ויוצר אמון, בין הורה לילד, פועל ההורה להקנות לילדו מערכות חדשות של חוקי התנהגות. אלו מוצגות בפני הילד כמערכות מושלמות, קובעות ומחייבות, חסינות מפני שחיקה, ובעלות תוקף אובייקטיבי שמעל ומעבר להורה. בהצגת החוקים האלה כנובעים מכוח עליון, מקווה ההורה לשחזר את חווית האיחוד הראשוני המספק ויוצר האמון. ההורה שתחילה נתפס על ידי הילד ככוח עליון, נתפס עתה כשליחו של כוח עליון חיצוני. ההורה יכול להציג בפני הילד את מערכות החוקים האלה כתופעות שנתפסות בחושים - בדמות אלים מוגשמים בפסל ובמסכה, או בדמות אלים מוגשמים בתופעות טבע, או כאלוהות נסתרת, מופשטת, הצופה כל דרכיו, גם אם אין אפשרות לממש את המגע עימה באופן פיזי, או בדמות מערכת חוקים המוצגת כחוק מוחלט ומחייב של הקיום האנושי.

בכל תרבות נמצא אותה תבנית התנהגות: הורה מלמד הרגלי חיברות, חוקי מותר ואסור בסיסיים, נכון ולא נכון, כחוקים שהם מעבר לכל ספק, לרוב באמצעות ציון מקור התוקף לחוק בדמותו של אל פיגורטיבי, פיזי (פסל ומסכה), באמצעות אל מופשט, או בציון מערכת חוקים אחרת, המתפקדת עבור הילד כמערכת מחייבת לכל דבר.

החינוך, אם כן, מבוסס על משאלת ההורה לשחזר את חווית האיחוד ההורי הקדמון יוצר הסיפוק והאמון. בדיעבד, משמר ההורה גם את שליטתו הנמשכת בילד, כביטוי של איחוד עימו. הילד מצידו עשוי לחוות את לימוד החוקים החדשים כהגשמת משאלה לאיחוד עם כוח עליון. לימוד החוקים והציות להם עשוי לשחזר את חווית התלות הרחמית המספקת. ההורה הופך מישות עליונה כל יכולה, לשליחה של ישות עליונה חיצונית לו. ההשפעה המוחלטת של ההורה, או שליחו (מטפלים חלופיים) מן העבר, מתחלפת בכוח עליון שמחוץ למערכת המשפחתית הגרעינית, והוא קובע את אורח חייה.

הערה בעניין תורות הגלגולים: תורות אלו יוצרות מכלול נפרד של מושגים ודרכי התנהגות במסגרת תורות האלוהות. מושג האלוהות מתייחס בעיקר להשפעת העבר על האדם. תורות הגלגולים נובעות מתפיסת העבר אבל מתייחסות בעיקר לעתיד, ומקורן בפחד מפני העתיד הלא ידוע ובמיוחד בפחד מפני המוות. המשותף לשתי צורות אמון אלו הוא חווית הניתוק שיוצרת חסר, המוליד את הצורך בחוויית חיבור מספקת שתשיב את האמון...

(המשך יבוא. "המעגל הפתוח", עמ' 109-110)