הצטרפו לאיגרת השבועית

תחום האירוע האמנותי הוא מקום פתוח לכל מה שהדמיון האנושי יכול להמציא. אם אכן כך הדבר, שחררו את התודעה ותתחילו לפנטז.


האיגרת השבועית

יום ה', 2012 . 11 . 1

-------

היטלר - הוידוי האחרון
מוצ"ש, 17.11.2012, בשעה 20:30

טל': 03-5171818, 0508-497715
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

-------

העלמה והמוות

יום ה', 22.11.2012, בשעה 20:30

יום ג', 27.11.2012, בשעה 20:30

יום ה', 29.11.2012, בשעה 20:30
טל': 03-5171818, 0508-497715
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

-------

-------

לקביעת מועד לפגישת הכרות

לקורסים השנתיים המרוכזים
במשחק ובבימוי
טל', 03-5171818,

מידע כאן וגם בדוא"ל

-------

פגישות אישיות
לייעוץ בתחום האישי והיצירתי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לכם קטע? שלחו אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   מדברים על תיאטרון החדר: אבי גיבסון בר-אל
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. כל אדם זקוק למעט חסד. 2. הספק והאמון (17).
•   פרשת השבוע: 4. וירא: בראשית י"ח - כ"ב
•   מונודיא 2012: יונתן
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצרצר או מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים

אבי גיבסון בר-אל מדבר על לימודיו בתיאטרון החדר: "יש כאן משהו שלא קיים בשום מקום אחר". בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

קישור קבוע

1. כל אדם זקוק למעט חסד

 

המשורר שי אריה מזרחי הלך לעולמו בנסיבות טרגיות. הוא התאבד. לא הכרתי את האיש וכל המידע עליו נודע לי מהמאמר של דליה קרפל ב"הארץ". שם הוא מצטייר כגיבור טרגי, כלומר, על פי הגדרות קלאסיות של הדרמה היוונית, הוא מי שקרא תגר על הסדר הקיים ועל כך נענש. על פי המאמר האיש היה רדיקל בדעותיו, כלומר, יוצר אופוזיציוני. זה לעצמו כבר מעמיד אותו בעמדה טרגית בכוח אף אם לא בהכרח בפועל, ועל כן "נסיבות טרגיות" הוא ביטוי מתאים.

 

המאמר מגדיר אותו "נרקיסיסט". לא ברור אם אכן כך היה הדבר או מה הייתה דרגת התסמונת אצל שי, אבל כל אדם-יוצר יש בו מידה כלשהי של נרקיסיזם. שי היה משורר, עורך ונקדן, עבר בחייו טלטלות אידיאולוגיות אישיות, ונראה כי רוב זמנו שהה מחוץ לקונסנזוס כלשהו. הוא כתב, הציג והכריז דעות שבישראל נחשבות לקיצוניות. זה עדיין אינו פוסל אותו כאדם וכיוצר, אבל דורש ממנו עמדה אישית נפשית מיוחדת. יצירותיו גרמו לפיטורין מעבודתו, התגובות עליהן היו קשות עד כי נאמר שם כי "הפייסבוק הרג אותו". גורלו של שי הוא אות אזהרה לכל יוצר רדיקלי.

 

אם יצירתך הולמת את "הסדר המרכזי הקיים", היא קואליציונית ואפילו אם היא חתרנית אבל לא אופוזיציונית, עדיין יהיה עליך להתמודד עם הקשיים שמציבה בפניך חרושת התרבות המנוכרת, אבל לפחות אתה יודע שאתה נמצא בחיק הקונסנזוס. איש לא ינדה אותך בגלל התכנים של יצירתך. חלק מהקשיים ינבעו מהצורך להתאים את עצמך באופן קבוע לדרישות השוק.

 

אם יצירתך היא אופוזיציונית, יהיה עליך להתמודד אל מול תגובות קהל על התכנים והצורות של יצירתך וגם להתמודד עם התקפות אישיות. בהנחה שמרכיב נרקיסיסטי קיים בכל אדם-יוצר הרי שיש להניח שאדם-יוצר אופוזיציוני, חשוף לפגיעות רגשיות מגוונות יותר מזה הקואליציוני. אדם כזה זקוק למנגנונים אישים חזקים מאד, לאמון מוגבר ביכולת היצירתית שלו ומעל לכול לאמונה בלתי מסויגת בצדקת הדרך האידיאולוגית שבחר בה.

 

אם נבחן לאורך זמן תגובות קהל ליצירה נתונה, יש להניח שנגיע למסקנה שבשורשי כל תגובה נמצא את הסיבה האידיאולוגית האישית ו/או החברתית שבגללה קהל מקבל או דוחה יצירה. רק לאחר שהקהל קלט את המסר האידיאולוגי של היצירה הוא מגיב בהתאם, גם ברמה של תכנים וצורות. לדוגמא: קהל קואליציוני החשוף ליצירה אופוזיציונית, יטה לדחות את המסר האופוזיציוני, או את הצורה שבה מוגשת היצירה, או את תכני הסיפור, או את כל אלו יחד.

 

מעל לכל, חייב כל יוצר, קואליציוני או אופוזיציוני, למצוא לעצמו מקום שבו הוא ויצירתו יהיו מקובלים ומתקבלים בהבנה. יש המוצאים זאת בחוג המשפחה, אצל חבר או חברים, יש המוצאים זאת בחוג חברתי המזדהה עם דרכו. כי כל אדם זקוק למעט חסד.

(א)

--------------

 

2. הספק והאמון (17).

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 17

 

ההוראה לזולת והחינוך העצמי (המשך)

 

...שני הצדדים, הילד וההורה, חווים במקביל את חווית הפירוד והניתוק הנוצרת עם גידולו של הילד והרחבת אופקיו. כדי לממש איחוד נמשך ויוצר אמון, בין הורה לילד, פועל ההורה להקנות לילדו מערכות חדשות של חוקי התנהגות. אלו מוצגות בפני הילד כמערכות מושלמות, קובעות ומחייבות, חסינות מפני שחיקה, ובעלות תוקף אובייקטיבי שמעל ומעבר להורה. בהצגת החוקים האלה כנובעים מכוח עליון, מקווה ההורה לשחזר את חווית האיחוד הראשוני המספק ויוצר האמון. ההורה שתחילה נתפס על ידי הילד ככוח עליון, נתפס עתה כשליחו של כוח עליון חיצוני. ההורה יכול להציג בפני הילד את מערכות החוקים האלה כתופעות שנתפסות בחושים - בדמות אלים מוגשמים בפסל ובמסכה, או בדמות אלים מוגשמים בתופעות טבע, או כאלוהות נסתרת, מופשטת, הצופה כל דרכיו, גם אם אין אפשרות לממש את המגע עימה באופן פיזי, או בדמות מערכת חוקים המוצגת כחוק מוחלט ומחייב של הקיום האנושי.

 

בכל תרבות נמצא אותה תבנית התנהגות: הורה מלמד הרגלי חיברות, חוקי מותר ואסור בסיסיים, נכון ולא נכון, כחוקים שהם מעבר לכל ספק, לרוב באמצעות ציון מקור התוקף לחוק בדמותו של אל פיגורטיבי, פיזי (פסל ומסכה), באמצעות אל מופשט, או בציון מערכת חוקים אחרת, המתפקדת עבור הילד כמערכת מחייבת לכל דבר.

 

החינוך, אם כן, מבוסס על משאלת ההורה לשחזר את חווית האיחוד ההורי הקדמון יוצר הסיפוק והאמון. בדיעבד, משמר ההורה גם את שליטתו הנמשכת בילד, כביטוי של איחוד עימו. הילד מצידו עשוי לחוות את לימוד החוקים החדשים כהגשמת משאלה לאיחוד עם כוח עליון. לימוד החוקים והציות להם עשוי לשחזר את חווית התלות הרחמית המספקת. ההורה הופך מישות עליונה כל יכולה, לשליחה של ישות עליונה חיצונית לו. ההשפעה המוחלטת של ההורה, או שליחו (מטפלים חלופיים) מן העבר, מתחלפת בכוח עליון שמחוץ למערכת המשפחתית הגרעינית, והוא קובע את אורח חייה.

 

הערה בעניין תורות הגלגולים: תורות אלו יוצרות מכלול נפרד של מושגים ודרכי התנהגות במסגרת תורות האלוהות. מושג האלוהות מתייחס בעיקר להשפעת העבר על האדם. תורות הגלגולים נובעות מתפיסת העבר אבל מתייחסות בעיקר לעתיד, ומקורן בפחד מפני העתיד הלא ידוע ובמיוחד בפחד מפני המוות. המשותף לשתי צורות אמון אלו הוא חווית הניתוק שיוצרת חסר, המוליד את הצורך בחוויית חיבור מספקת שתשיב את האמון...

 

(המשך יבוא. "המעגל הפתוח", עמ' 109-110)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

4. וירא: בראשית י"ח - כ"ב

הנושא המרכזי - העקדה

עקדת יצחק - בראשית כ"ב - שלוש גישות:

א. דת - האמונה באל מעל לכל ספק.

ב. יחסי אנוש - קונפליקט בין אב לבן.

ג. יצירה - השהיית הספק ויצירת האמון.

 

 

א. דת - האמונה באל מעל לכל ספק

 

הרעיון המרכזי בסיפור העקדה הוא שהאמונה השלמה באל היא ערך עליון בחייו של המאמין. על המאמין לפעול על פי צו האל, אפילו אם הוא נוגד את ההיגיון האנושי הפרטי. אם האל מצווה על האדם להקריב את בנו, את יחידו, אשר אהב, לעולה - על האדם המאמין לבצע זאת. האמונה היא מעל לכל ספק אנושי. זוהי אמונה הנתמכת, בין השאר, גם על ידי הציווי: "במופלא ממך אל תדרוש!". ישנם דברים שהאדם, המוגדר מראש כקצר-השגה, אינו יכול להבין. רק האל יודע, בידיעה מושלמת ונסתרת, את סיבת הדברים ותכליתם.

ידיעה פירושה אחדות בין האדם, השואף לידע, לבין הידע עצמו. האמונה הדתית גורסת שידיעה מושלמת היא אלוהית ובלתי אפשרית לאדם. ידיעה במובן האלוהי פירושה להיות אלוהים. בגן העדן הידיעה פירושה היה ידיעה אלוהית - להיות כמו האל, כדבר הנחש:

"והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בראשית: בראשית ג' 5),

כלומר, הידע הוא תכונה אלוהית. היודע הוא כמו אל, אבל אינו אל. זה נאמר לפני שהידע התעורר באדם. ברגע שבו הידע קיים באדם, הוא הופך לחלק ממנו והאדם הופך להיות בעל תכונה אלוהית. הידיעה המרכזית בתוך ידע זה היא ידיעת עקרון המוסריות האוניברסלית. בגן העדן נידון האדם על ידי אלוהיו לא לדעת ידיעה אלוהית, וגם לא לדעת שהוא לא יודע. לאחר הגירוש מגן-עדן, נושא עימו האדם את הידע, שהוא הלקח מפרשת גן-עדן. רעיון מרכזי בידע זה הוא האפשרות לבחור בין טוב לרע. לדעת פירושו לחבר תופעות שונות וליצור משמעות מוסרית חדשה והרי זהו מעשה יצירה, כלומר, מעשה אלוהי. האמונה הדתית תעדיף לגרוס שהגירוש מגן-עדן מגביל את האדם לידע האנושי, שפירושו להיות מוגבל לידע שאיננו כולל ידע אלוהי.

 

"והאדם ידע את חווה אשתו" (שם: ד' 1),

פירושו שאדם הזדווג לחווה, כלומר, התאחד איתה, וגם זאת רק לאחר שגורש מגן העדן. יומרתו של האדם להיות כאלוהים נחשבת לחטא - בעיני האל. האל גורס שידיעה אלוהית היא מעבר להשגתו של אדם. זהו רעיון שיש לו מקבילות גם במיתוסים אחרים.

 

"והאלוהים ניסה את אברהם" (וירא: בראשית כ"ב 1):

כמובן שיש כאן קושי מסוים, בעצם הגדרת הסיפור כניסיון. בהקשר לעקדת יצחק הפירוש המקובל של ניסיון הוא מסה, תפקיד קשה שמוטל על מישהו כדי לבחון אותו אם יעמוד בו ויבצע אותו. אלוהים בודק את נאמנותו של אברהם. אפשר שלא רק את נאמנותו של אברהם בודק האל, אלא גם את כישוריו כאב ליצחק, ואת נאמנותו של יצחק לאביו, ומכאן גם לאלוהי אביו. במדרש תנחומא (ורשא) לפרשת שמות, שמות א' 1, נאמר על הפסוק "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר" (משלי ג' 24):

 

"זה אברהם שייסר את יצחק ולימדו את התורה, והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם (בראשית כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי וגו', וכתיב (שם: בראשית כ"ה) ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק. ללמדך שהיה דומה לאביו בכל דבר, בנוי בחכמה ובכוח ובעושר ובמעשים טובים. תדע לך שבשעת עקידתו, בן ל"ז שנים היה (יצחק), ואברהם זקן, ועקדו (אברהם) וכפתו כשה ולא נמנע. ולפיכך: ויתן אברהם את כל וגו', ולבני הפילגשים נתן אברהם וגו', הרחיקם מיצחק (שלא ייצא לתרבות רעה) הוי ואוהבו שחרו מוסר".

 

האם האל אינו בטוח בנאמנותו של אברהם ובכישוריו כאדם וכאב? שאם לא כן, מדוע לנסותו? התשובה המקובלת היא שבאמצעות הסיפור הקיצוני הזה מבקש האל להדגיש את עקרון האמונה השלמה.

 

השאלה כשלעצמה עלולה להיחשב בעיני איש הדת כרטורית בלבד, או כפתח לעיסוק בנושאים שאינם מעניינה של הדת. עשוי איש הדת לומר שהניסיון הוא לב ליבה של החוויה הדתית. יהודים דתיים רבים שחוו את הטראומה של השואה, מצאו עצמם כופרים בקיומו של האל. הם לא היו מוכנים לקבל את חווית השואה כתופעה שבה האלוהים מנסה את האדם. לשיטתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, כפי שהובעה בכתביו, ובמקומות שונים, הם לא האמינו בשם, אלא האמינו בעזרת-השם, כלומר, הם לא פעלו על פי עיקרון עבודת השם לשמה, אלא לשם התגמול שציפו לקבל על עבודה השם.

 

סיפור העקדה מלמד שעל האדם מוטלת חובת האמונה באל לשמה, ואין לצפות שהאל יעזור בפתרון בעיות אישיות, קטנות או גדולות. ודאי שאין המאמין אמור לצפות לנס או לתגמול פיזי כלשהו. העקדה הוא סיפור מוסר שמסקנתו כוללת וגורפת, וזו עלולה לאיים על הפרט. מסקנה כזאת עלולה ליצור קונפליקט-אמונה קשה, בין צרכיו של אדם חסר-אונים המצוי במצוקה, ומבקש את עזרתו של כוח עליון חיצוני, לבין עקרון עבודת השם לשמה. פירושו של דבר שגם ברגעים קשים, אין מובטח לו למאמין שהאל יעשה לו נס. מאמין המצוי במצוקה, עשוי לגלגל במוחו תרגיל מחשבתי כזה: "האל הוא כל-יכול ועוזר למאמיניו. אני מקבל עלי את עבודת האל באמונה שלמה ולשמה. אני לא צריך לצפות שהאל ישגיח עלי השגחה פרטית וימלא את מחסורי. אני זקוק לחסדו של האל באופן מיידי ופרטי. אני שם את מבטחי באל. אם אעבוד את האל באמונה שלמה ולשמה, האל יעזור לי באופן פרטי". למה הדבר דומה? לאדם שבורח מן הכבוד, אבל בבריחתו זו הוא מציץ, מדי פעם, לאחור לראות האם הכבוד רודף אחריו.

 

ביהדות נתפס אברהם כצדיק, אדם המאמין באמונה שלמה ולשמה. בקבלה היהודית הוא מי שהגשים לראשונה את רעיון הקשר הישיר עם האלוהים. אדם שהאלוהים בלבו. בנצרות הוא נתפס כמונותיאיסט המעשי הראשון. בדומה לזה, באסלם, נתפס אברהם כמאמין הצייתן, ובסיפור העקדה המוסלמי הוא מקריב את ישמעאל. במיסטיקה האסלאמית סיפור העקדה הוא שלב בדרך אל האל. הויתור על הבן, הוא ויתור על אני פרטי, לטובת האל.

 

בבראשית רבה (בראשית רבה, פרשה ל"ט, ד"ה: לך לך) מסופר שכאשר ציווה אלוהים על אברהם לעקוד את בנו, שאל אברהם: "איזה בן? יש לי שנים, יצחק וישמעאל!". אמר אלוהים: "את-יחידך!". אמר אברהם: "כל אחד מהם יחיד לאמו". "אשר אהבת!" אמר אלוהים. "אני אוהב את שניהם!" אמר אברהם. "את יצחק!" אמר אלוהים. על פי גרסת האסלאם, אמר האל: "את ישמעאל!".

 

זו הפעם הראשונה במקרא שבה מוזכר המושג אהבה (וירא: בראשית כ"ב 2), וההקשר הוא אהבת אב לבנו, שהיא משל לאהבת האל את מאמיניו.

 

הסיפור התנכי אינו מסתיים בהקרבת הבן, אלא בהופעת האייל שנתפס בסבך ובהקרבתו לאל. רק האל יודע מה יקרה בסופו של הסיפור הזה, ואברהם שם את מבטחו באל, שיוליך אותו כרצונו, בין אם הסוף הוא הקרבת הבן, או הקרבת תחליף הבן - האיל.

 

היהודים מזכירים את סיפור העקדה בתפילות ראש השנה. המוסלמים חוגגים שלושה ימים את עיד-אל-אדחה, חג הקורבן, שבסיומו הם מקריבים בעל-חיים. אצל היהודים מתקיימים טקסים של תחליף-קרבן, בטקס הכפרות בערב יום הכיפורים, ובפדיון-הבן, שהם צורה מעודנת של הטקסים הפגאניים הקדומים בכנען, שבהם הוקרבו בני אדם לאלים. עקדת יצחק מסמנת את המעבר מהקרבת בני אדם לאל, להקרבת בעלי-חיים.

 

השה לעולה, הקורבן התמים העולה על מזבח משאלותיהם של בני-אדם, הוא אחד הרעיונות המרכזיים בשלוש הדתות המונותיאיסטיות. בסיפור העקדה התנ"כי, בא האיל שבסבך במקום הבן. אבל בתפיסות מאוחרות יותר, גורסים אישים בשלוש הדתות, שההקרבה אכן התקיימה, או מתקיימת. אבות אכן הקריבו את בניהם על מזבח האל, השבט, החברה, המדינה, ובמלחמות הבין-שבטיות. ביהדות נובע מתוכו רעיון קידוש-השם. בנצרות סיפור העקדה הוא הגרסה המוקדמת לסיפור הקרבת הבן ישוע. אברהם הוא האב ויצחק הוא ישוע. יש המחייבים את מעשה ההקרבה, כל עוד היא שווה לתועלת הצומחת ממנה. הקרבת הבנים במלחמות מתקבלת בהבנה כל עוד המלחמה נתפסת כהכרחית להישרדותו של השבט.

 

על פי הגרסה היהודית האל מצווה על אברהם להקריב את בנו על אחד ההרים בארץ המוריה (וירא: בראשית כ"ב 2). זהו שם סמלי שמגלם בתוכו את משמעויות ההוראה והיראה. על כן, לאחר שסיפור העקדה מסתיים, קורא אברהם למקום בשם: יהוה יראה (שם: כ"ב 14: "ויקרא אברהם שם-המקום ההוא יהוה יִרְאֶה אשר יאמר היום בהר יהוה יֵרָאֶה"). על פי המסורת היהודית בנה שלמה את המקדש על הר המוריה - מקום העקדה. על פי האמונה נבנה מסגד-אל-אקצה במקום הזה. בנצרות מקום צליבתו של ישוע הוא בהר המוריה. המוסלמים מאמינים שהעקדה התרחשה על האבן הקדושה במכה.

 

כידוע, בתפילת השחרית אומרים בכל יום את סיפור העקדה (שם: כ"ב 1-19), ועל כך נמסרו מספר טעמים:


א. לעודד את המתפלל לאותה נכונות להקרבה עצמית על קידוש השם, כמו זו שגילה אברהם.


ב. לעורר רחמי שמים בזכות אבות. כי כשם שאברהם כבש את רחמיו והלך להקריב את בנו כדי לעשות רצון האל, כן יכבשו רחמי האל את כעסו וינהג בעמו במידת החסד ובמידת הרחמים.


ג. להנציח בכל יום את קריאתו של המלאך אל אברהם: "אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה" (שם: כ"ב 12). כלומר, שאין האל מבקש קורבנות אדם, אלא שיחייה האדם למען האל ותורתו.

 

הפילוסוף הגרמני בן המאה השמונה-עשרה, עמנואל קנט, אבי האידיאליזם המודרני, טוען שלא יתכן שאלוהים אמר לאברהם להקריב את בנו. הגדרת האל כמייצגת את עקרון המוסר, סותרת את האפשרות שיצווה על הקרבה כזאת. אם היה שם מישהו שהורה לאברהם להקריב את בנו, הרי לא היה זה האל, אלא השטן. לעומתו, הפילוסוף הדני, בן המאה התשע-עשרה, סרן קירקגור, שנחשב לאבי האקזיסטנציאליזם, טוען שרק האל יכול לצוות על עקדת הבן. מעשהו של אברהם מלמד על קפיצתו אל שלב האמונה הטהורה, שהוא השלב השלישי, אחרי השלב ההדוניסטי - הנהנתני האישי, והשלב האתי - המוסרי. קירקגור טוען שרק אמונה שלמה יכולה לקבל מעשה לא מוסרי ולא הגיוני כזה.

 

שתי גישות אלו מייצגות את קטבי הדיון הנרחב בסיפור העקדה: החשיבה הדתית בעיקרה, מחייבת את העקדה, כגילוי מושלם של צייתנות לאל. החשיבה ההומניסטית שוללת אותה כצורה של קנאות הרסנית.

 

עקדת יצחק, קאראוואג'ו
 

ב. יחסי אנוש - קונפליקט בין אב לבן

 

כאמור, סיפור העקדה הוא מיתוס אוניברסאלי. הוא מופיע בגרסאות שונות בתרבויות שונות. מבחינה פסיכולוגית, בעקבות פרויד, הוא ניתן להגדרה כתסביך שמקורו במערכת היחסים הפנים-משפחתית בין אב לבנו (זיגמונד פרויד, טוטם וטאבו, כתבי זיגמונד פרויד, כרך שלישי, דביר, תש"ל, עמ' 7-143). תסביך העקדה מקביל לתסביך האדיפאלי. פרויד נטל את המונח מסיפורו של אדיפוס: על לאיוס מלך תבי רובצת הקללה, שבנו עתיד לרצוח אותו ולרשת את מקומו. כשנולד ללאיוס בן, משליך אותו המלך למקום שומם. לאחר שנים פוגש בן זה, ששמו אדיפוס, את אביו לאיוס. הם אינם מכירים זה את זה. בקטטה שפורצת ביניהם הורג הבן את האב. אדיפוס מציל את העיר תבי מאסון כבד ובתמורה הוא מקבל את כסא המלכות של אביו המת ומתחתן עם המלכה, מבלי לדעת שזאת אמו. מגפה פוקדת את תבי, והנביא העיוור תרזיאס, מגלה לאדיפוס שהסיבה למגפה היא שאדיפוס הרג את אביו והתחתן עם אמו. המלכה-האם מתאבדת ואדיפוס מנקר לעצמו את עיניו. על פי סיפור זה, רצח האב וגילוי העריות נעשים על ידי הבן באופן לא-מודע. הם נותנים את אותותיהם באמצעות דימוי המגפה.

 

לעומת זאת, סיפור העקדה הוא תיאור תסביך האב, המבקש לסלק את בנו. במקורות יווניים מצויים מקרים אחדים של רצח הבן. בטרגדיה "פלייסתנס" מאת אויריפידס, יש היפוך לסיפור של אדיפוס. פלייסתנס נשלח להרוג את אביו אטראוס. שניהם אינם מכירים זה את זה. במפגש ביניהם אטראוס האב הורג את בנו. ככלל, הפרקים הראשונים במיתולוגיה היוונית דחוסים בסיפורים על מאבק אבות ובנים: כאמור, מתוך הכאוס הקדמון הופיעו אורנוס השמיים וגאיה האדמה. אוּרנוֹס מזדווג לגאיה ונולד גזע הטיטנים. לפי מקורות אחדים, לא הניח אורנוס לבניו לצאת מרחם האם. לפי מקורות אחרים הוא מצא את צאצאיו כל כך מכוערים ואכזרים, שהטיל אותם אל תהומות הטארטרוֹס - השאול. היחיד שנמלט מגורל זה הוא כרונוס, הצעיר מבין הטיטנים. אמא גאיה קושרת קשר עם כרונוס וזה פוגע באביו אורנוס ומורידו מכס מלכות השמים. אורנוס האב מקלל את בנו כרונוס שגם בנו יגזול ממנו את השלטון. כרונוס מזדווג לראיה, ומתוך שהוא זוכר את קללת אביו, בכל פעם שנולד לו בן, הוא אוכל אותו. כך הוא בולע לתיאבון את חמשת ילדיו הראשונים. אשתו ראיה מתחילה להתעצבן. היא יולדת והוא אוכל אותם. כשנולד להם הבן השישי, מגישה לו אשתו אבן עטופה בחיתולים. הוא חושב שזהו בנו ובולע את האבן. הבן השישי שניצל מאכילה הוא זאוס, הראשון במעלה בין האלים. אחר כך הוא נלחם באביו כרונוס ומביס אותו.

 

סיפורו של טאנטאלוּס מעניין כי הוא מרמז למנהג הפגאני של הקרבת הבן הבכור לאלים. טאנטאלוס הוא בנו של מלך האלים זאוס. הוא מזמין את האלים למשתה ומגיש להם כמנה עיקרית את בשר בנו היחיד פלופס. במעשהו זה הוא מבקש להוכיח לבני האדם באיזו קלות ניתן לרמות את האלים המקודשים הללו. האלים זועמים ומטילים עונש על טאטנטאלוס. הם מעמידים אותו בבריכת מים שעל שפתה צומחים עצים עמוסי-פרי. כשהוא צמא, המים בבריכה נעלמים באדמה. כשהוא רעב ומושיט יד לקטוף פרי, הרוח משיאה את הענפים ממנו והלאה. משוררי יוון תיעבו את מעשהו של טאנטאלוס והגדירו אותו כסיפור שקרי. הם התקיפו את טאנטאלוס בשיריהם והאשימו אותו בשנאת-אלים. זהו סיפור המתאר בצורה אכזרית, אך גם אירונית, פעולת התרסה קיצונית כנגד האלים, שנובעת מזעם אין-אונים. כלומר, אילו היוזמה להקרבת האדם לאל הייתה באה מהאל עצמו או מנציגיו עלי אדמות, היה הדבר נחשב לרצוי ומקובל. אבל אותה פעולת הקרבה עצמה, המגלמת בתוכה את ההתרסה כנגד מעשי הקרבה אלו, מתקבלת בשלילה וגוררת עונש נורא. מנקודת מבט הומניסטית הקרבת אדם לאלים היא רצח ככל מעשה רצח אחר. אבל בעיני האלים היא אינה נבחנת באמות מידה של מוסר אנושי, אלא על פי כוונתו של המקריב. פולחנים של הקרבת בני אדם לאלים, היו מקובלים בעולם העתיק, ומצאו ביטוי ביצירות מאוחרות. בטרגדיה "איפיגניה באאוליס" מאת אויריפידס, אגממנון מבקש להקריב את בתו איפיגניה כדי לרצות את האלה ארטמיס. אחר כך הוא מתחרט ומבקש לבטל את מעשה ההקרבה, אבל לאחר התפתחות עלילתית מורכבת מחליטה איפיגניה להקריב את עצמה לטובת הכלל. במעמד ההקרבה מתרחש נס. ארטמיס מופיעה, נושאת את איפיגניה אל על, איפיגניה נעלמת ובמקומה מקריבה האלה על המזבח איילה. המיתוס הישן תיאר את הקרבתה של איפיגניה כמעשה כפייה. אויריפידס היה הראשון שתיאר אותו כמעשה של הקרבה מרצון. בספר שופטים מובא סיפורו של יפתח שהקריב את בתו:

"וידר יפתח נדר ליהוה ויאמר אם-נתון תתן את-בני עמון בידי. והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה ליהוה והעליתיהו עולה" (שופטים י"א 30 – 31).

 

יפתח מכה את בני עמון ובשובו הביתה יוצאת לקראתו בתו היחידה בתופים ובמחולות. הוא מתחרט על שנדר את נדרו, אבל היא מקבלת על עצמה את תפקיד הקורבן, ומבקשת שיניח לה להתבודד על ההרים במשך חודשיים.

 

"ויהי מקץ שניים חודשים ותשב אל-אביה, ויעש לה את-נדרו אשר נדר, והיא לא-ידעה איש, ותהי חוק-בישראל. מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת-יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה" (שם: י"א 39 - 40). המקרא מדגיש שלוש פעמים שבת יפתח הייתה בתולה במותה.

 

במיתולוגיה היוונית סיבת המעשים ותולדותיהם תלויה בגורל העיוור ולא תמיד מודע ההורה למעשיו. התפיסה היהודית תולה את הסיבה ברצון האל. אברהם מחליט לקחת את בנו למסע בן שלושה ימים במדבר בדרך לעקדה. הוא יודע את מטרת המסע, ותולה את הסיבה בציווי האלוהי. מעניין לציין כי על פי המקור המוסלמי בקוראן, סיפור עקדת ישמעאל מתרחש כחלום. זוהי התרחשות פנים-תודעתית של האב. כלומר, ניתן להגדיר את התופעה כדיאלוג בין דמיונו של אברהם, לבין המציאות המסוימת של היותו אב. כיוון שהגשמת הדמיון הזה במציאות עלולה להיות הרת-אסון, מכאן שדמיון זה הוא הפרעה רגשית, ויש למצוא לה מרפא בחיזוק עקרון המציאות.

 

המערכת המשפחתית היא תא מרובה לחצים ולחצים נגדיים. מערכת היחסים שבין הורים לילדים מורכבת מרגשות מעורבים של אהבה, שנאה, קנאה, ידידות, קירבה, ריחוק, ניכור, וכו'. באופן כללי ניתן לומר שבדרך להתבגרות עוברים הילד והילדה את השלב האדיפלי. הבן רוצה לסלק את אביו ולהתחתן עם אמו. הילדה רוצה לסלק את האם ולהתחתן עם האב. אצל ההורים קיים שלב מקביל המכונה עקדה: האב רוצה לסלק את הבן, המאיים על שלטונו הפטריארכאלי. האם רוצה לסלק את הבת, המאיימת על שלטונה המטריארכלי, או: האב רוצה להתחתן עם הבת ולסלק את האם. האם רוצה להתחתן עם הבן ולסלק את האב. בדרך כלל, קונפליקטים הפנים-משפחתיים אלו באים על פתרונם עם התפתחותם התקינה של הבנים והבנות, ועזיבתם את הקן המשפחתי.

 

בסופו של סיפור העקדה האב נותן ביטוי למשאלה של סילוק הבן באמצעות הפולחן הדתי. התחליף לרצח הבן נמצא בהקרבת האייל שנתגלה בתוך הסבך. הסבך הוא דימוי ליצר ולתהומות הנפש, שם שורר תוהו ובוהו קדום. מתוך הסבך הכאוטי הזה יוצר האב את דמות האייל, שהיא תחליף לבן. כאמור, בתקופה הפגאנית שקדמה להתפתחות המונותיאיזם בארץ כנען, היה נפוץ מנהג של הקרבת הבן הבכור לאל או למולך. רמזים לכך נמצאים גם בתנ"ך. במהלך הזמן התעדן המנהג אבל שורשיו ניכרים במנהג היהודי של פדיון-הבן הבכור.

 

 

ג. יצירה - השהיית הספק ויצירת האמון

 

הגישה היצירתית לסיפור העקדה מתייחסת לסיפור כאל דרמה נתונה, על בסיס המיתוס המקובל. גישה זו מקבלת את הרעיון המרכזי של המשל הדתי בדבר נאמנותו של אברהם לאלוהיו, אבל אינה יכולה לקבל את רעיון הנאמנות המוחלטת, שפירושה מעגל סגור של פעולה או התנהגות חד-ממדית. יחד עם זאת, היא מקבלת את התפיסה הפסיכולוגית של קונפליקט ביחסי אב ובן. הגישה היצירתית היא מטריה רחבת היקף, שיכולה להכיל את שתי הגישות האחרות. על אברהם כאדם-יוצר לדעת את תחילתו של הסיפור ואת סופו, את מניעיו הפסיכולוגיים-האישיים, ואת היכולת לתת לעצמו ביטוי לא-הרסני ויצירתי, שאם לא כן, הוא אינו יכול להתחיל בביצוע הפולחן הדתי.

 

על פי גישה זו על אברהם להיות מודע לכוחו של היצר הדוחף אותו לרצוח את בנו, אפילו אם הדחף לרצח מקבל גיבוי של דבר אלוהים. הוא אינו מכחיש את הדחף, ונותן לו ביטוי באמצעות הטקס האמנותי או הדתי. יש להניח שהגישה הפאגאנית הייתה מקבלת כמובן מאליו את טקס הקרבת הבן. הגישה המונותיאיסטית דוחה הקרבה כזאת, במסגרת הפולחן הדתי. בהיות האל המונותיאיסטי ישות אמונית העומדת מעל למקריות החיים, היא יכולה לטעון להיותה מוסרית, כלומר, קובעת טוב ורע. הפולחן המונותיאיסטי שהוא ביטוי מעודן לקשת רחבה של רגשות, מגלם את עקרון המוסר האלוהי, בדיוק באותו האופן שבו היצירה האנושית הלגיטימית, מגלמת את עקרון המוסר האנושי. הרעיון המרכזי של טקס זה הוא שהאמונה באל חייבת להיות מאוזנת על ידי עקרון שלומו ורווחתו של האדם, במשמעות הרחבה של מושג זה בכל זמן נתון. נאמנותו של אברהם לאל אין פירושה אמונה עיוורת ונטולת ספק באל. אברהם חייב לבחור בעבודת האל, מתוך ידיעת האחריות האישית הנובעת מכך. אולם אם עבודה זו פירושה יראת האל לשם היראה, ועבודת האל לשם הטלת היראה על בניו ועל האחרים, יש להטיל ספק בעבודה זו. עבודת האל לשמה, אינה סותרת קיום מערכת אמונות ודעות אחרת, שהמוסר האנושי בבסיסה. אבל האדם-היוצר זקוק לשיח הדיאלקטי שבין המערכות, כדי לקיים את הדרמה של חייו. הוא חייב לקיים בתוכו תנועה נמשכת בין אמון לבין ספק. תנועה זו מלווה את התנועה המרכזית הנמשכת שבין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המיידית, ומעורבת בכל מהלכיה. המודעות היצירתית של אברהם כוללת את הגדרתם המדויקת של הדחפים התוקפניים, ויחד עם זאת, עליה לדעת לאזן דחפים אלו באמצעות הביטוי הבימתי-הדרמטי. הנחת הבן על מזבח הפולחן מטרתה לרמז על האפשרות המאיימת של רצח הבן, שהיא פועל יוצא לדחפי היצר. זוהי אפשרות תודעתית-דמיונית, שאם תצא אל הפועל, פירושה יהיה רצח. אצל האדם-היוצר הערך העליון הוא חיי אדם, ועל כן אין הקרבת הבן יכולה לצאת אל הפועל. האייל, המופיע מתוך סבכי היצר, הוא תחליף-דמות שמפסל האני-היוצר, עשוי באמצעות האנרגיה הטמונה בכוחות ההרס של היצר, כדי להופכם ליצירה. אלוהים, שהוא פוטנציאל היצירה שבאדם, מתגלה כאן בשתי פניו הסותרות. הוא מתפרץ מתוך היצר, כאל קנא ונוקם, הדורש אמונה עיוורת בדחפיו-מצוותיו, והוא מופיע כאל רחום וחנון, המבקש לקיים את הערך העליון של חיי אדם. בין שני הקטבים הללו ניצב האדם-היוצר, ומוטל עליו, כתפקיד וכייעוד, להביא את שני הקטבים הללו לאיזון הרמוני באמצעות היצירה.

 

האייל מסמל את אותו חלק בטקסט האמנותי, שהוא הכלי שבאמצעותו משתחרר אברהם ממועקתו של היצר. סופו של הסיפור, בהצגת הקרבת האייל, מלמד על השתחררותו של אברהם ממועקת הקונפליקט הדרמטי, ועל היטהרותו מתוקפנות ומסבל.

קישור קבוע

"מונודיא 2012" - ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר ולאחר מכן בתיאטרון יפו.

בכל שבוע, אנו מביאים, קטע מתוך המופע.

 

12. יונתן

כתב וביים: אריק אלון: משחק: איתמר ברקאי

 

אני יונתן. יונתן הקטן. כן, זה שרץ בבוקר אל הגן וטיפס על העץ אפרוחים חיפש. השובב. העבריין. זה שבסוף נקרעו לו המכנסיים, והתגלגל מן העץ, וקיבל עונש. אתם יודעים שגם קיבלתי מכה, שכאב לי. לא הלכתי לגן. ישבתי עם גבס חודש. את זה לא סיפרו לכם. לא סיפרו לכם איך ההורים שלי ניסו לסחוט כסף מחברת-הביטוח עד שתפסו אותם וזרקו את אבא שלי לכלא. לא סיפרו לכם איך שנים אחרי זה כולם היו צוחקים עליי. היו קוראים לי פריק. היו קוראים לי הזוי.

 

מה בסך הכול רציתי? מה? לטפס על עצים. להסתכל על ציפורים מקרוב. ללמוד מהן קצת. מתי בפעם האחרונה מישהו מכם טיפס על עץ? יש פה מישהו כזה? מתי פעם אחרונה ישבתם והסתכלתם על ציפורים או התבוננתם על קן נמלים ולמדתם מהן משהו על שלווה והרמוניה.

 

והם בכלל היו גוזלים. הרי אפרוחים לא גדלים על עצים.

אולי זה המקום לומר שדברי לחלוטין הוצאו מהקשרם באותו היום. מה שקרה הוא, כשהגננת תפסה אותי, אני אמרתי לה שאני אפרוח. היא בכלל לא הקשיבה לי, היא שמעה את המילה אפרוח ובפשטות קלה פרשה את זה כאילו אני הלכתי לחפש אפרוחים על העץ, דבר שהוציא אותי מאוד לא יפה מכל התקרית הזו ואת ההמשך אתם כבר מכירים...

 

אבל אני באמת הרגשתי אפרוח. אני לא כמו הגוזלים שיושבים כל היום בקן ומחכים שיאכילו אותם ויאכלו כל מה שיתנו להם. אפרוחים הם עצמאיים. הם חושבים קצת מחוץ לקן.

תמיד היה לי קשה בתוך המסגרת. תקום בבוקר, תלבש את זה, לך לזה, תחזור לפה, תעשה מה שאומרים, תלמד באוניברסיטה, תבחר מקצוע, תקנה דירה, ואם לא תעשה... ואם לא תעשה... תקבל עונש. ולא רק להיענש אתה הולך... אתה הולך להתגלגל מטה מטה אל תחתית החברה. אלו החיים חברים, זוהי המציאות אותה אנחנו מזמרים לילדינו. כי אנחנו מפחדים מהעצים. מפחדים מהגבהים אליהם אנחנו יכולים להגיע. אנחנו גם טיפסנו פעם ונפלנו, כל מי שניסה לטפס אי פעם נפל, אולי עדיף שתטפסו רק על המתקנים שבגן. וכל הלחץ הזה, וכל המרוץ הזה, וכל העתיד הזה, וכל הדברים שאתם רוצים שאהיה, ובאמצע אני... אני נשארתי אפרוח.

 

... אני יונתן. יונתן הקטן. כן, זה שרץ בבוקר אל הגן וטיפס על העץ אפרוחים חיפש...

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר - הוידוי האחרון 

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

 

מוצ"ש, 17.11.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

 

העלמה והמוות

 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה. באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ה', 22.11.2012, בשעה 20:30

יום ג', 27.11.2012, בשעה 20:30

יום ה', 29.11.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 2.11.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

מפגשים ספרותיים-תיאטרליים רב תחומיים: יום הולדת 110 לבשביס זינגר

בהשתתפות: שילה פרבר.

מנחה: שהרה בלאו.

עריכה ובימוי: אבי גיבסון בר-אל.

קבוצת התיאטרון "אורתו-דה", בניהול ינון צפריר, מקיימת סדרת מפגשים ספרותיים-תיאטרליים רב תחומיים המתכתבים עם אירועים ומאורעות חשובים בלוח השנה העברי. הפעם מתקיים הערב בהקשר ליום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל.

יום רביעי, 21.11.2012, בשעה 20:00, "הנסיך הקטן",

במדרחוב נחלת בנימין 18 (על הגג) בתל-אביב. מחיר כרטיס: 20 ₪

03-7511136. 050-8497715

 

אורתו-דה: אבנים, מונקי ביזנס

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

יום ראשון , 18.11.2012, בשעה 20:30
יום רביעי, 5.12.2012, בשעה 20:30
אולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

בית יד לבנים, רמת השרון, יום חמישי, 13.12.2012, בשעה 20:30

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

 
הגיבור העייף

סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי.
מחזה: אלדר גלאור.
בימוי: אבי גיבסון בר-אל.

בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.

יום ה', 27.12.2012 בשעה 20:00
יום א', 30.12.2012 בשעה 20:00

ימים ד' ו-ה'
2-3.1.2013, בשעה 20:00

במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו. טל':
04-9913834,
04-9919634

 

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש , 24.11.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב עלות כרטיס: 20 ש"ח.

057-7827000. 052-528-4234 / 054-533-5135 

 

 




















יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, עד לרגעי השיא של הלידה.

יום שלישי, 13.11 בשעה 21:00

יום שלישי, 20.11, בשעה 21:00

יום חמישי, 13.12, בשעה 21:00

יום חמישי, 20.12,  בשעה 21:00, תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

ראיון מצחיק עם הילה - כאן: "לחיות טוב"


תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".

אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.

ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

יום חמישי, 8.11.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר

יום חמישי, 6.12.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר

60 ש"ח. לחברי החדר 40 ש"ח.

טלפון להזמנות, ירון, 050-657-7027 





















 

"מנחה בשישי" בתיאטרון החדר: אחותך והליצן המשתומם

רבי מאיר בעל הטקסט, בוצינא זצוק"ל מתגלה לאלוהימה האדמו"ר ואחותך ירושלמי בשירי התחדשות היהדות תיקון המידות בשפת העברים הכנה לבחירות, מבוא לחירות, ישראלייך ואמת משחררת במסורת המטריקס. מדרש השש וקדוש - בננות - יהודי טוב - כפתור -שניצלים וברווזים.

עופר גולני: האדמו"ר גיטרות.

כרמיאלה ברנשטיין: צ'לו. סיוון בן-ישעיה: אחותך ירושלמי. ורד פולצ'וק: אלוהימה.

יום שישי, 7.12.2012, בשעה 14:00, בתיאטרון החדר.

 

מרי סטיוארט

ביום שישי 9 בנובמבר, ב-13:00 בצהריים וב-20:30 בערב, יתקיימו בתיאטרון תמונע ההצגות הבאות של "מרי סטיוארט", עיבוד חדש למחזהו הידוע של פרידריך שילר.

להזמנת כרטיסים - קופת תיאטרון תמונע:  03-5611211

נשמח לראותכם!

אלחי לויט, 052-2465396

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

נטלי של יסמין וגנר
יסמין מקדישה את הקטע הבא לחברה שלה נטלי כהן וקסברג, שלאחרונה הפכה ל"שנואת העם" וזו הגדרה רשמית של "צינור לילה".




















-------------- -------------- --------------

"הרי אתה מיוחד, אם כך מדוע אתה

מתאמץ כל כך להוכיח שאתה הכי טוב?"

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר בהצגה "היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה בהצגה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il