1. ואם מבקשים לדעת מהי האמת...

א': אז תגיד לי, איך הייתי?
ב': מצוין!

א': תודה, לא, באמת (!), איך הייתי?

ב': אמרתי לך היית מצוין, ריגשת אותי מאד.

א': ביקורת, אין לך ביקורת?

ב': לא, אין לי.

ג': אני לא מאמין לך. מוכרח להיות משהו... תגיד את האמת (!)...  

שיחה שתחילתה בחטא וסופה, בלי ספק, במפח נפש.

במקרה זה החטא טמון בדרישה הנרקיסיסטית של א' לקבל משוב על מעשה היצירה שלו. לכאורה, מה פשוט יותר מזה? אבל יוצרים ותיקים יודעים, גם מניסיונם המר, שהפעלת לחץ על זולתם לקבלת משוב עלולה ליצור מצב לא נעים. בכל מקרה, ב', הצופה, נמצא בדרך כלל במבוכה מלכתחילה. אם לא אהב את היצירה ויאמר זאת, הוא עלול לפגוע ביוצר, פגיעה שיום אחד עלולה לחזור אליו כבומרנג. אם אהב את היצירה, לא תמיד הוא יודע להביע זאת במילים.

וכי מה מבקש הבן אדם היוצר (שהוא משל לכל אדם), אם לא מעט חסד. אבל משאלה זו היא בור ללא תחתית. היא עלולה להעמיד את הזולת בניסיון ולהוסיף על המתח המסוים המתקיים בין יוצר לצופה הנפגשים לאחר הופעה.

לחילופין, ישנם אנשים שיש להם נטייה בלתי ניתנת לריסון, לבקר את זולתם: הם מכנים זאת "ביקורת קונסטרוקטיבית", או "ביקורת בונה". מצידי שיכנו זאת "אגרטל סיני עתיק". הנטייה להצהיר על מחדלים ופגמים או "מה לא בסדר כאן" בזולת, אם היא לא באה במסגרת ציבורית של ביקורת תרבות או מדינה, היא הרסנית יותר ממה שהיא מתיימרת לבנות. היא גובה מחיר נפשי מכול השותפים למעשה הביקורת.

כיצד נעשתה נטייה זו ללגיטימית במסגרות יצירה? כאן יש להבחין בין יצירה קואליציונית, תעשייתית ומסחרית, לבין יצירה אופוזיציונית.

את תרבות הביקורת נמצא במובהק ביחס ליצירה הקואליציונית. כאן חשוב פחות מה רוצה היוצר להביע, וחשוב יותר מה הקהל מבקש לצרוך. לדוגמא: אם היוצר מבקש לבקר את החברה שבה הוא חי - פעולה לגיטימית לכל דבר - אזי במסגרת היצירה הקואליציונית הוא חייב להיזהר שלא ידחה את קהלו. עליו לחשב את צעדיו ולהגיע למצב שבו הקהל מזדהה עם מעשה היצירה ואינו חולק עליה. על כן, התפתחה כאן תרבות הביקורת והבדיקה החוזרת והמשוב. בתרבות האמריקאית שהיא המסמן המובהק ביותר של מגמה זו, לא מוציאים יצירה קואליציונית יקרה לשוק, כל עוד לא נעשו ביחס אליה מחקרי שוק, כולל קבוצות בדיקה וקבוצת ביקורת. שהרי המדד היחיד הקובע כאן לתקפותה של יצירה הוא יכולת המכירה שלה והיא מראש מוגדרת כמוצר תעשייתי. הגדרה זו מפקיעה אותה מתחום "היצירה" והופכת אותה ל"מוצר מסחרי". ועדיין לא אמרנו דבר על הצנזורה הפוליטית למיניה, כמו למשל חוקים שונים כנגד "הסתה", הקיימים במקומותינו ומגבילים מראש את חופש הביטוי של יוצרים. על כן, כאן "האמת" נמצאת בדרישות קהל ורשויות.

במסגרות אופוזיציוניות מוותרים מראש על יכולת המכירה של מוצר. כאן יצירה יכולה לבקר ולתקוף כל מבנה חברתי קיים, כולל את אלו של הקהל המיידי שלה. כאן חשוב יותר מה היוצר מבקש להביע ופחות חשוב מה הקהל מבקש לקבל. על כן כאן הביקורת של צופה זה או אחר, ולפעמים גם הביקורת הציבורית של בעלי המקצוע, היא פחות רלוונטית ובמקרה הטוב יכולה לשמש כאמצעי לקיום דיון במעשה היצירה והיצירה עצמה אינה מבקשת את הזדהותו של היוצר אלא את הדיון הציבורי בעניינה.

"ואם מבקשים לדעת מהי האמת?!... האמת!!!, הרי שמבחינה מדעית או אפילו מוסרית, האמת אינה קיימת כלל!" - אמירה מאתגרת, שקרית, המובאת כאן רק כתגובה פרדוכסאלית לכל מה שנאמר קודם לכן. זהו קטע מתוך המחזה "היטלר - הוידוי האחרון".

היא לא פחות שקרית מאותה אמירה פופולארית המופיעה בפתיח לפרקי הסדרה הבדיונית "תיקים באפלה": "האמת נמצאת אי שם".

נראה שהיא אכן קיימת אבל: "האמת לעולם אינה טהורה ואף-פעם לא פשוטה, החיים המודרניים היו משעממים להחריד, אילו הייתה כזאת. והספרות המודרנית הייתה בלתי-אפשרית לחלוטין" - אוסקר ווילד, מתוך "חשיבותה של רצינות".

(א)

--------------

2. הספק והאמון (18)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 18

אלוהאבא ואלהאמא

עד כה הגדרנו את דמות האל, הישות הכול יכולה, בלשון זכר. זהו הרגל שמקורו, כידוע, בתרבות המערבית לאורך שלושת אלפי השנים האחרונות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשלוש הדתות הקלאסיות. ביהדות האל מוגדר בלשון זכר וסימנו יהוה. בנצרות מדובר על השילוש ההיררכי המקודש של אב, בן ורוח הקודש. הישות הנקבית בהקשר לשילוש זה היא מריה בת האדם שהרתה מרוח הקודש, רוח שהיא שלוחתו של האב. באסלם מדובר באל הזכרי אללה. אולם אם נרחיק אל מה שקדם לתקופה זו, נגלה את מרכזיותה של האלה, האם הגדולה, לפני שהתרבות הפטריארכאלית ערערה את מעמדה לטובת האל, האב הגדול. ביוון היו אלה, בין השאר, גאיה אימא אדמה, וארטמיס אלת השמים והירח. אתנה הייתה אלת החכמה, לפני שסומנה כאלת המלחמה. המחזאים היוונים במאה החמישית לפני הספירה תארו ביצירותיהם היררכיה בעלת תוקף מוסרי מחייב, שבו האל הזכר היה ראשון במעלה על פני אלות נקבות: זאוס הוא אבי האלים, ששגל את הרה, אכל את עוברה והוליד את אתנה מתוך מצחו. רמז להשתלטות הזכר על הנקבה נמצא גם במיתוס התנכי שבו האל הזכר, יוצר מעפר, אדם זכר בצלמו ולוקח מצלעו של האדם ליצירת האישה. באגן הים התיכון, באזורי ארץ כנען, הייתה אשתורת אלת הפריון, בעלת חשיבות מרכזית לא פחותה מחשיבותם של האלים הזכריים, בעל ושלחין אלי החקלאות, או יהוה אל המלחמה. חכמה הייתה אלה קדומה ששמה העיד על יעודה, לפני שנתכנסה אל עולם הספירות הקבלי היהודי, מתחת למיקומו של האל העליון הזכרי. אלה מעניינת ביותר היא קואטליקו במקסיקו, שהוגדרה כ"אוכלת הלכלוך", כלומר אלה שמנקה את האדם החולה ממעשיו הרעים למען יחלים. כאן אפשר לרמז בבירור על התפתחות תרבותית שמקורה באחת החוויות הראשונות של התינוק: ניקוז הפרשותיו של העובר בגופה של האם, והטיפול האימהי בתינוק לאחר שנולד, שיוצר אצלו תחושת רווחה וניקיון.

("המעגל הפתוח", עמ' 110-111. המשך יבוא)