עינת ויצמן מדברת על תקופת הלימודים בתיאטרון החדר: "תיאטרון החדר בשבילי הוא ארגז הכלים לחיים ולמקצוע". בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

1. ואם מבקשים לדעת מהי האמת...

א': אז תגיד לי, איך הייתי?
ב': מצוין!

א': תודה, לא, באמת (!), איך הייתי?

ב': אמרתי לך היית מצוין, ריגשת אותי מאד.

א': ביקורת, אין לך ביקורת?

ב': לא, אין לי.

ג': אני לא מאמין לך. מוכרח להיות משהו... תגיד את האמת (!)...  

שיחה שתחילתה בחטא וסופה, בלי ספק, במפח נפש.

במקרה זה החטא טמון בדרישה הנרקיסיסטית של א' לקבל משוב על מעשה היצירה שלו. לכאורה, מה פשוט יותר מזה? אבל יוצרים ותיקים יודעים, גם מניסיונם המר, שהפעלת לחץ על זולתם לקבלת משוב עלולה ליצור מצב לא נעים. בכל מקרה, ב', הצופה, נמצא בדרך כלל במבוכה מלכתחילה. אם לא אהב את היצירה ויאמר זאת, הוא עלול לפגוע ביוצר, פגיעה שיום אחד עלולה לחזור אליו כבומרנג. אם אהב את היצירה, לא תמיד הוא יודע להביע זאת במילים.

וכי מה מבקש הבן אדם היוצר (שהוא משל לכל אדם), אם לא מעט חסד. אבל משאלה זו היא בור ללא תחתית. היא עלולה להעמיד את הזולת בניסיון ולהוסיף על המתח המסוים המתקיים בין יוצר לצופה הנפגשים לאחר הופעה.

לחילופין, ישנם אנשים שיש להם נטייה בלתי ניתנת לריסון, לבקר את זולתם: הם מכנים זאת "ביקורת קונסטרוקטיבית", או "ביקורת בונה". מצידי שיכנו זאת "אגרטל סיני עתיק". הנטייה להצהיר על מחדלים ופגמים או "מה לא בסדר כאן" בזולת, אם היא לא באה במסגרת ציבורית של ביקורת תרבות או מדינה, היא הרסנית יותר ממה שהיא מתיימרת לבנות. היא גובה מחיר נפשי מכול השותפים למעשה הביקורת.

כיצד נעשתה נטייה זו ללגיטימית במסגרות יצירה? כאן יש להבחין בין יצירה קואליציונית, תעשייתית ומסחרית, לבין יצירה אופוזיציונית.

את תרבות הביקורת נמצא במובהק ביחס ליצירה הקואליציונית. כאן חשוב פחות מה רוצה היוצר להביע, וחשוב יותר מה הקהל מבקש לצרוך. לדוגמא: אם היוצר מבקש לבקר את החברה שבה הוא חי - פעולה לגיטימית לכל דבר - אזי במסגרת היצירה הקואליציונית הוא חייב להיזהר שלא ידחה את קהלו. עליו לחשב את צעדיו ולהגיע למצב שבו הקהל מזדהה עם מעשה היצירה ואינו חולק עליה. על כן, התפתחה כאן תרבות הביקורת והבדיקה החוזרת והמשוב. בתרבות האמריקאית שהיא המסמן המובהק ביותר של מגמה זו, לא מוציאים יצירה קואליציונית יקרה לשוק, כל עוד לא נעשו ביחס אליה מחקרי שוק, כולל קבוצות בדיקה וקבוצת ביקורת. שהרי המדד היחיד הקובע כאן לתקפותה של יצירה הוא יכולת המכירה שלה והיא מראש מוגדרת כמוצר תעשייתי. הגדרה זו מפקיעה אותה מתחום "היצירה" והופכת אותה ל"מוצר מסחרי". ועדיין לא אמרנו דבר על הצנזורה הפוליטית למיניה, כמו למשל חוקים שונים כנגד "הסתה", הקיימים במקומותינו ומגבילים מראש את חופש הביטוי של יוצרים. על כן, כאן "האמת" נמצאת בדרישות קהל ורשויות.

במסגרות אופוזיציוניות מוותרים מראש על יכולת המכירה של מוצר. כאן יצירה יכולה לבקר ולתקוף כל מבנה חברתי קיים, כולל את אלו של הקהל המיידי שלה. כאן חשוב יותר מה היוצר מבקש להביע ופחות חשוב מה הקהל מבקש לקבל. על כן כאן הביקורת של צופה זה או אחר, ולפעמים גם הביקורת הציבורית של בעלי המקצוע, היא פחות רלוונטית ובמקרה הטוב יכולה לשמש כאמצעי לקיום דיון במעשה היצירה והיצירה עצמה אינה מבקשת את הזדהותו של היוצר אלא את הדיון הציבורי בעניינה.

"ואם מבקשים לדעת מהי האמת?!... האמת!!!, הרי שמבחינה מדעית או אפילו מוסרית, האמת אינה קיימת כלל!" - אמירה מאתגרת, שקרית, המובאת כאן רק כתגובה פרדוכסאלית לכל מה שנאמר קודם לכן. זהו קטע מתוך המחזה "היטלר - הוידוי האחרון".

היא לא פחות שקרית מאותה אמירה פופולארית המופיעה בפתיח לפרקי הסדרה הבדיונית "תיקים באפלה": "האמת נמצאת אי שם".

נראה שהיא אכן קיימת אבל: "האמת לעולם אינה טהורה ואף-פעם לא פשוטה, החיים המודרניים היו משעממים להחריד, אילו הייתה כזאת. והספרות המודרנית הייתה בלתי-אפשרית לחלוטין" - אוסקר ווילד, מתוך "חשיבותה של רצינות".

(א)

--------------

2. הספק והאמון (18)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 18

אלוהאבא ואלהאמא

עד כה הגדרנו את דמות האל, הישות הכול יכולה, בלשון זכר. זהו הרגל שמקורו, כידוע, בתרבות המערבית לאורך שלושת אלפי השנים האחרונות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשלוש הדתות הקלאסיות. ביהדות האל מוגדר בלשון זכר וסימנו יהוה. בנצרות מדובר על השילוש ההיררכי המקודש של אב, בן ורוח הקודש. הישות הנקבית בהקשר לשילוש זה היא מריה בת האדם שהרתה מרוח הקודש, רוח שהיא שלוחתו של האב. באסלם מדובר באל הזכרי אללה. אולם אם נרחיק אל מה שקדם לתקופה זו, נגלה את מרכזיותה של האלה, האם הגדולה, לפני שהתרבות הפטריארכאלית ערערה את מעמדה לטובת האל, האב הגדול. ביוון היו אלה, בין השאר, גאיה אימא אדמה, וארטמיס אלת השמים והירח. אתנה הייתה אלת החכמה, לפני שסומנה כאלת המלחמה. המחזאים היוונים במאה החמישית לפני הספירה תארו ביצירותיהם היררכיה בעלת תוקף מוסרי מחייב, שבו האל הזכר היה ראשון במעלה על פני אלות נקבות: זאוס הוא אבי האלים, ששגל את הרה, אכל את עוברה והוליד את אתנה מתוך מצחו. רמז להשתלטות הזכר על הנקבה נמצא גם במיתוס התנכי שבו האל הזכר, יוצר מעפר, אדם זכר בצלמו ולוקח מצלעו של האדם ליצירת האישה. באגן הים התיכון, באזורי ארץ כנען, הייתה אשתורת אלת הפריון, בעלת חשיבות מרכזית לא פחותה מחשיבותם של האלים הזכריים, בעל ושלחין אלי החקלאות, או יהוה אל המלחמה. חכמה הייתה אלה קדומה ששמה העיד על יעודה, לפני שנתכנסה אל עולם הספירות הקבלי היהודי, מתחת למיקומו של האל העליון הזכרי. אלה מעניינת ביותר היא קואטליקו במקסיקו, שהוגדרה כ"אוכלת הלכלוך", כלומר אלה שמנקה את האדם החולה ממעשיו הרעים למען יחלים. כאן אפשר לרמז בבירור על התפתחות תרבותית שמקורה באחת החוויות הראשונות של התינוק: ניקוז הפרשותיו של העובר בגופה של האם, והטיפול האימהי בתינוק לאחר שנולד, שיוצר אצלו תחושת רווחה וניקיון.

("המעגל הפתוח", עמ' 110-111. המשך יבוא)

5. חיי שרה: בראשית כ"ג - כ"ה 18

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (חיי שרה: בראשית כ"ג 1).

שרה הלכה לעולמה בקרית ארבע, היא חברון המקראית, בארץ כנען. אברהם מבקש לקבור את שרה ופונה אל בני חֵת שיקצו לו אחוזת קבר. הם רואים בו אישיות מקומית מכובדת:

"נשיא אלוהים אתה בתוכנו", (שם: כ"ג 6)

ומציעים לו לקבור את שרה באחוזת הקברים שלהם. אבל אברהם מבקש לקנות "בכסף מלא" (שם: כ"ג 9). את אחוזת הקבר שבמערת המכפלה, השייכת לעפרון בן צוחר החיתי. יש ארכיאולוגים הטוענים כי מערת המכפלה אינה בחברון, אלא בממרא. מה שנחשב היום כמערת המכפלה בחברון, הוא, ככל הידוע, מבנה מהתקופה ההרודיאנית, מאות שנים לאחר התקופה המשוערת של אבות האומה, אבל המבנה הקיים מקודש אצל יהודים ומוסלמים כאחוזת הקבר של אברהם. בעניין מיקומה המדויק של ממרא יש לפחות שתי גרסאות סותרות. רק מיקומה של חברון מקובל על המאמינים ועל חוקרים כאחת.

מצד אחד, אברהם אינו מבקש חסד או נדבה. הוא אינו נסמך על הכבוד שרוחשים לו בני המקום, או על מערכת היחסים הטובה איתם. הוא מגדיר את עצמו כ"גר ותושב" (שם: כ"ג 4).

משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ד: "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה - שתי מצוות עשה. אחת מפני שהוא בכלל ריעים, ואחת מפני שהוא גר. והתורה אמרה ואהבתם את הגר. צווה על אהבת הגר כמו שצווה על אהבת עצמו, שנאמר, ואהבת את ה' אלוהיך. הקב"ה עצמו אוהב גרים, שנאמר, ואוהב גר".

לא רק במצרים היו בני ישראל גרים. גם אברהם, במקום מושבו הקבוע בארץ כנען, רואה עצמו כגר, כמי שמצווה על סובלנות וענווה ביחסיו עם בני המקום. הרעיון "כי גרים הייתם בארץ מצרים" חוזר ומופיע לרוב כאשר מדובר במערכת יחסים טובה עם הזולת, שאינו בהכרח יהודי. להיות גר בארצך פירושו לא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. פירושו דריכות למה שמתרחש בתוך עצמך ומחוצה לעצמך. לפקוח עיניים ולהטות אוזן. לדחות עוולה ולעשות צדק ולנהוג בסובלנות עם הזולת. פירושו לראות את עצמך כאורח במקומך. הצייר הונדרטוואסר שיצירותיו הסביבתיות היו פופולאריות בשנות השישים, מצייר נוף של הרים ועצים ומוסיף את הכותרת: "אתה אורח של הטבע - נהג בהתאם".

מהו אותו טבע היום? בעבר היה האדם אורח של הטבע, יצור אחד מיני רבים, שמתבונן ביקום במבט סקרני נדהם, והחוויה האישית המיידית שלו מבקשת להגדיר את איתני הטבע, המופלאים ממנו, כסדרה של דמויות אלים מאיימות, שמקום מושבם עשוי להיות, למשל, באולימפוס לא מושג. אחר-כך עוגנה החוויה האישית המיידית בהיסטוריה של אורח חיים דתי. אחר-כך באה התפתחות מדעית וטכנולוגית, שקראה תיגר על תוקף ההגדרות הדתיות. אחר-כך באה התפוצצות האוכלוסייה ויצרה איזון עדין ורעוע, בין האמונה במסורות הדתיות לבין האמון בשיטה המדעית. שתי מערכות מידע אלו העניקו לאדם את האשליה שהוא מיוחד ונעלה על הכול. מצד אחד, הוא ניכס לעצמו את ההשגחה האלוהית ומצד שני ניכס לעצמו את התבונה המדעית. האינטרנט חיבר את תושבי הפלנטה לרשת סבוכה של דבר והיפוכו, והמבוכה האנושית בקשה לה מפלט בהתארגנויות מקומיות סגורות או באדישות ובניכור אישי. האדם הפך מנשלט על ידי הטבע לשולט חלקי בו. עדיין הוא מביט אל העולם במבט מלמטה למעלה או מלמעלה למטה. עדיין הוא, כמו ילד סקרן, מתאמן ביכולת להביט אל היקום בגובה העיניים, ללא מורא וללא משוא-פנים. עכשיו מוטלת עליו החובה האנושית לשתף פעולה עם הסביבה, להתבונן בה במבט יוצר, ולראות, בכל בוקר, את חייו, כאילו התחילו ברגע זה.

אברהם מבקש להתבדל מבני המקום ולייחד לעצמו אחוזת קבר משפחתית נפרדת. כאן מופיע שוב מוטיב ההתבדלות של שבטי העברים מסביבתם הקרובה. מוטיב זה יחזור ויופיע בהמשך הפרשה, כשאברהם מבקש אישה לבנו יצחק, ושולח את עבדו לארץ מולדתו בארם נהריים, אל בית נחור, למצוא שם את האישה המתאימה. התנהגות מתבדלת זו מחשידה את שבטי העברים בהסתגרות ובהתנכרות לזולת שאינו בן עמם.

מתוך הסיפור הזה מתבקשת המסקנה שהבטחת האל לאברהם, שצאצאיו יירשו את הארץ, אין בה תנאי מספיק עבורו אפילו כדי לקנות אחוזת קבר אחת. הבטחת האל היא בתחום הרוח האמונית והמיתוס הדתי. אלה מספיקים כדי לראות מקום כלשהו כאחוזה רוחנית של המאמין, אבל לא כאחוזה פיזית בעלת תוקף מדיני.

לדוגמא: מאמיניו של רבי נחמן מברצלב, רואים באחוזת הקבר שלו באוקראינה, מקום דתי בעל השפעה רוחנית. מדי שנה הם באים לשם להשתטח על קברו. אבל, ככל הידוע, הם אינם מבקשים לנכס לעצמם את אחוזת הקבר הזאת כרכושם הפיזי של המאמינים. אכן, אדמת אוקראינה אינה מוגדרת כאדמת קודש, אבל מובלעת הקבר הזאת נחשבת בעיניהם כמקום קדוש. הממשלה האוקראינית, היא זו שתרמה את השטח סביב, וסייעה בהקמת שירותים למאמינים, ויש להניח כי הסיבה לנדיבות לבה היא בציפייה להפקת רווחים מהתיירות היהודית המתגברת במקום.

אברהם, המבקש להתיישב במקום כלשהו בארצו, ולקבור את מתיו קבורה פיזית ממש, עליו לבצע עסקה ארצית בהחלט. עסקה שבה ייחתם ההסכם ויועבר שכר הקניין, בסך "ארבע מאות שקל-כסף" (חיי שרה: בראשית כ"ג 15). יש המבקשים לראות בעסקה זו, חיזוק להבטחות האל לעמו העברי, כפי שהן רשומות במקרא. כביכול, מדובר כאן במין שטר-מכר כפול, אמוני ומדיני, המאשר את זכותו של העם העברי לדורותיו על מערת המכפלה בפרט, ועל ארץ ישראל בכלל. המקרא יכול לשמש חוזה אמוני בין העם העברי לבין אלוהיו, אבל הוא אינו יכול לשמש חוזה משפטי בעל תוקף מדיני, קל-וחומר שאין הוא חוזה בין העם העברי לבין העמים האחרים. גם הבטחת האל למאמיניו, אין לה תוקף היסטורי. יש בה תוקף אמוני למאמינים, והיא יכולה לשמש כמרכיב בטקסט של פולחן דתי, אבל אינה יכולה לשמש עילה לפעולה פוליטית רכושנית. המקרא אינו ספר היסטוריה. הוא מיתוס עברי, שמתוכו ניתן להבין את ההתנהגות האנושית, כדי להפיק ממנו לקחים להטבת את מצבו של האדם, אבל אין לו תוקף פוליטי והוא לא יכול לשמש עדות לזכויותיו של מישהו על מקום כלשהו.

"מונודיא 2012" - ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר ולאחר מכן בתיאטרון יפו.

בכל שבוע, אנו מביאים, קטע מתוך המופע.

13. חבל שלא הייתם

כתב וביים: רן בן עזרא.

שחקנים:

א', אישה נלהבת - מיכל שמש. ב', אישה ממורמרת - נטעלי דוננפלד. הבעל הישן - ירון ליבוביץ'.

(שתי נשים יושבות אחת ליד השנייה במטוס. בעלה של א' רדום)

א': תגידי, כמה זמן זה הטיסה לארץ?

ב': נדמה לי שארבע שעות.

א': ארבע שעות? בכרטיס טיסה היה כתוב שלוש.

ב': לא! את טועה! הדרך חזרה ארוכה יותר, זה נגד כיוון כדור הארץ.

א': אההה... הטיסה הלוך הייתה ממש קצרה. הלחיצו אותנו לעלות למטוס.

ב': אנחנו דווקא הגענו בזמן, אפילו הספקנו לעשות סיבוב בכל הדיוטי-פרי.

א': אנחנו היינו רק קצת, אבל קנינו דברים ממש בזול.

ב: מה קניתם?

א': בושם של דולצ'ה אנד גבאנה בשלושים דולר.

ב': כבר קניתי אחד כזה בארץ בשבוע שעבר. בשלושים שקל. חבל שקנית פה.

א': אבל זה דולצ'ה אנד גבאנה החדש. עוד לא יצא בארץ.

ב': הריח בטח אותו ריח. כל הבשמים שלהם דומים.

א': תגידי, איך היה המלון?

ב': בסדר. קירות משיש. ריצוף מעץ. נקי.

א'. ואיך היה האוכל?

ב': גרנולה בארוחת בוקר. עוגות פאי.

א': גם אצלנו הייתה גרנולה, ואפילו בלי גלוטן. הייתם בקולוסאום?

ב': כן.

א': הכול כל כך עתיק...

ב': כן.

א': ומרשים...

ב': התעקשנו לעמוד שעה בתור.

א': אנחנו החלטנו לא להיכנס.

ב': אתם לא יודעים מה הפסדתם.

א': מה את מדברת? זה הרבה יותר יפה מבחוץ.

ב': אנחנו הספקנו לראות כל כך הרבה דברים. שכרנו כרכרה, כמו מלכים.

א': גם אני רציתי, אבל משה מפחד מסוסים. וגם חבל על הכסף.

ב': היינו בזארה וגם ב M&H.

א': בשביל מה? יש הכול בארץ.

ב': הסחורה בחו"ל הרבה יותר איכותית. בארץ הסגנון מותאם לישראלים. מכוער.

א': ואנחנו מצאנו קניון מהמם מחוץ לעיר, קנינו המון ובזול.

ב': אז מה? ואני קניתי לעצמי בזיל הזול. מגפיים מעור, למשל! וחליפה מעור מלא, למשל! משהו מדהים, ורק בשלוש מאות שקלים, למשל! ממש זול שם.

א': הכול יקר שם. גם האוכל.

ב': איפה אכלתם?

א: מה זאת אומרת?! בגטו היהודי!

ב': חבל, אנחנו הלכנו רק למסעדות לא לתיירים. הן הרבה יותר אותנטיות.

א': הפסדתם. בגטו יש חוויה אחרת. ממש התחברנו לשורשים.

ב': אנחנו אכלנו במסעדה איטלקית מדהימה. אותנטית. שכונה של פועלים זרים. הזמנתי פיצה עם עגבניות מיובשות וארטישוק.

א': אין סיכוי שהייתי מסתובבת שם. אנחנו העדפנו לאכול כשר ובמקום מרכזי.

ב': חבל, אני תמיד אומרת שבחו"ל כדאי לאכול אותנטי.

א': אכלנו רביולי. זה הרגיש מאד אותנטי.

ב': אין כמו בארץ.

א': הייתי מעדיפה לחיות בחו"ל.

ב': אני לא! אני לא הייתי מסוגלת, להיות יותר מדי זמן, במדינה שאני יודעת, שהעלו בה יהודים לקרונות בקר.

א': זה היה מזמן. היום בכלל לא מרגישים שם אנטישמיות.

ב': ראינו צלב קרס על קיר של בית. ממש נבהלנו. (סוגרת את החוברת)

רוצה טובלרון? קניתי מהדיוטי.

א': לא, תודה, אני הולכת לעשות פיפי לפני הנחיתה... נוחתים!

ב': נוחתים!

(נצמדות לכיסאות. נשענות אחורה. עיניים עצומות. נפחדות. מוחאות כפיים ופורצות בשיר: "הבאנו שלום עליכם". השחקנים האחרים מצטרפים בשירה. בעוד השירה נמשכת. הן קמות. א', מושכת את בעלה הישן. מצטופפות ליציאה. השירה נמשכת עד שהן יורדות מהבמה)

אשתי ואני הקמנו קואליציה ואנחנו בעד ״משילות״ ו״יציבות״.
חילקנו בינינו את התיקים בצורה הוגנת. היא שרת החוץ והפנים, אחראית על קשרי חוץ, אירועים, והבית. אני סגן שרת הפנים (סגן די גרוע לטענת השרה) אני שר האוצר (״אוצר״?...יענקל׳ה מהבנק צוחק עכשיו), נכון יותר לקרוא לתיק הזה ״מנהל התקציב המוגבל״. וכמו כן אני שר הבינוי והשיכון (בעיקר גינון, תיקוני גבס וקשרים עם בעלי מקצוע), תיק החינוך והספורט הוא תיק ברוטציה. אשתי רצה בעיקר מחוג לחוג ומחזיקה אצבעות שהילדים יתנהגו יפה ואני אחראי על כל התשובות לשאלה ״למה?..." ופעמים רבות אני מלמד אותם להיות ריאלים בתשובה: ״ככה״. בשורה התחתונה, אם אני עושה מה ש״היא״ מבקשת, ״היא״ מניחה לי להרגיש ״ראש הממשלה״.

אין אצלנו שר בלי תיק. זה מגוחך! יש לנו (בלי עין רעה) הרבה ילדים ואנחנו אוהבים את כולם. לא יעלה בדעתנו שלילד אחד יזרום ביוב בחדר ולאחר יהיו כל הפינוקים. לא נסכים שאחד יקרא וילמד כל היום ולא יעזור בעבודות הבית על חשבון האחרים, ושלא יתפוס כל היום את פינת ״הישיבה״ הכי נוחה בבית. לא מקובל בכלל שאחד יקבל יותר דמי כיס מאחרים. לא נראה לנו שלילד אחד יהיו מחויביות שאין לאחר. זה לא הוגן בעינינו אם בת שגרה קרוב תקבל יותר מזאת הרחוקה. או שזאת הבהירה תקבל יותר מהכהה. אנחנו לא מרשים לבננו השובב ״ברוך״ להשתלט על החצר של השכנים עם כל צעצועי הטנקים שלו, למרות שכבר לא כל כך ברור איפה החצר שלהם מתחילה ואיפה שלנו נגמרת. השרה הבכירה ושליח הציבור הצנוע (בשבילכם: ראש הממשלה הרם והנישא) החלטנו שצריך לשבת מולם, מול השכנים. ייקח כמה שייקח עד שבסוף נסמן את הגבול בינינו. כי שכנות טובה זה חשוב ואפילו שכבר לא נהיה חברים, העיקר שכל אחד יידע את המקום שלו, ויכבד את האחר.

אצלנו מדברים עם השכנים, גם אם הם שונים מאיתנו. אנחנו מחפשים את המכנה המשותף וגם סתם לומדים להכיר את השונה. לפעמים זה סתם שלום שלום. אפילו אם זה ״קר״, זה עדיין שלום. אנחנו לא צועקים כל היום זאב זאב או איראן איראן. כי קודם לכל אנחנו יודעים להגן על עצמנו! וגם, יש לנו דוד חזק מאמריקה שייתן לנו גב אם צריך. אבל חוצמזה יש לנו כל כך הרבה דברים חשובים אחרים שאנחנו עסוקים בהם, החיים האמיתיים, עבודה, לימודים, תרבות, ספורט, קשרים עם משפחה וחברים, תזונה (בעיקר איך לא להשמין), אינטרנט. וגם שלא יעשקו אותנו בסופר או בתחנת הדלק, שנוכל לדאוג למגורים שלנו ושל ילדינו. שנוכל לעזור לילדינו להתפתח בלימודים, באמנות, בספורט או בקריירה. או שסתם יהיו מאושרים, לא משנה ממה ושנחיה כולנו באושר ובשלום מעצם היום הזה.

אנחנו מאמינים שכולם צריכים לקבל יחס והזדמנות שווה ושעל כולם לתרום ולעזור בבית. אנחנו לא מטילים עליהם כל היום גזירות ומסים שלא משאירים בידם רק מעט מדמי הכיס שלהם. אנחנו לא מאמינים בלגזול מילדינו את כל מה שיש להם כדי שלנו יהיה הרבה. או שנוכל רק להזדיין בשקט. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יוכלו לחסוך, ללמוד ולהתפתח. כל אחד בכיוון ובדרך שלו. אנחנו מדגישים את ערך הנתינה והשיתוף כערכים עליונים כי זה מה שמגדיר אותנו כמשפחה וכבני אדם. אנחנו לא מרשים לימניים לצחוק או לצעוק על השמאליים וגם לא להיפך, בבית שלנו מותר לכל אחד לבטא את עצמו לפי דרכו ואמונתו. בבית שלנו מותר להאמין ולאכול לפי בחירה. כל אחד מאמין במשהו, ילד אחד קורא לזה אלוהים ואחר טבע או אהבה, מנצ'סטר יונייטד או מסי וזה בסדר. כל עוד זה לא פוגע בשלומו ורווחתו של האחר. אנחנו יודעים שיש סכנות ומשתדלים להיזהר, יודעים שיש אנשים רעים ושצריך לשים לב. אבל  בסופו של יום, מה בסך הכול אנחנו רוצים? ״משילות״, ״יציבות״,  וגם ליהנות קצת מהחיים.

(רונן פרידמן, בוגר תיאטרון החדר)

האיש על הבמה

יצא הלילה שוב

מתוך החושך אל האור

הוא היה קצת  נרגש

ואפילו נפחד -

אומרים שפעם

כבר נתלש לו מהנפש

פה ושם כפתור

והיא, הנפש,

הייתה קצת מנוקבת

פה טלאי

שם חור

הוא היה מפורסם

אבל אז נכנס אליו סם

ומאז הוא שם

כל לילה את נפשו בכפו

וכשאמו הלכה לעולמה

חשך עליו עולמו

אבל הערב בקהל מולו

ישבה אישה יפה עם סל -

היא זאת שתחליט

אם המופע שלו ראוי

או שחלילה שוד ושבר

הוא שוב

מחוסל

וכשהוא פסע ככה פתאום

בין חושך ותהום 

שנייה וחצי לפני הפירוק

היא פתחה מולו פה גדול

שמתוכו זרח

ספק חיוך

ספק פיהוק

ופתאום האיש על הבמה מצא את עצמו

עמוק בתוך הפה שלה

הוא ידע שכבר חסר לו בורג או שניים

אבל הוא לא האמין שתוך דקה

הוא יהיה אצלה עמוק בתוך המעיים

ושם הוא ישחה בחברת דג מלוח

ופרוסת לחם

האמת –

לא ככה הוא תכנן לחזור

הלילה אל הרחם

ועכשיו מה ?

אלוהים גדול

אבל האיש על הבמה

היה תקוע במעיים

היה שם תור ענק

והועדה הייתה אמורה להתכנס

רק בעוד שבועיים

אז מי יציל

את האמן האציל?

נשיא המדינה?

ראש העיר של גבעתיים?

מזל שהאישה היפה עם הסל

הייתה עוד קצת רעבה

לא הספיק לה כל מה

שהיא ראתה הערב על הבמה

וככה לפני שהיא  חזרה הביתה

היא מצאה עוד מקום שבו גרים

חתול עם  כבש ושווארמה במלרע

ומפה לשם התחילה לה בתוך הבטן מהומה גדולה

מה אני אומר מהומה -

ממש קרבות במה!

צלצול ועוד צלצול

ואז רעם ואהוד ברק

ואחריו שלשול!

מונולוג שלם יצא לה מאחור

לפני כל הועדה

תרועה אדירה

ונאום מלא תוכחה ואימה

אבל בסופו של לילה די סוער

האיש המסכן

מצא את עצמו

שוב בחזרה על הבמה

הוא עמד שם עוד רגע מבוהל

קצת מטונף רטוב ומבולבל

אבל אז הוא חזר

כמו תמיד עם חיוך גדול

ושב וקד ארוכות

לפני הקהל...

(אודי בן סעדיה, במאי ומרצה)

דודיק סמדר, שחקן מצוין ואדם נפלא. ביום שלישי השבוע הלך לעולמו ממחלה קשה בגיל 81. הלווייתו נערכה אתמול בקרית שאול.

נולד ב-1931 בחיפה ולאחר שירותו הצבאי עבר לתל אביב. בשנות השישים הופיע בהצגות בתיאטרון ובקולנוע ובתחילת שנות השבעים השתתף בסדרה "חדווה ושלומיק". ב-1975 הופיע בסדרת הטלוויזיה "עברית בסימן טוב", שם גילם את מדריך הטיולים המשופם שמטייל בארץ, ועל הדרך גם מלמד עברית.

דודיק היה שחקן ששחקנים אהבו לשחק לצידו. אדם מרשים בהופעתו, צנוע, חבר טוב שנחלץ לסייע לזולתו בכל פעם שהדבר נדרש. יהי זכרו ברוך.

קטע מהסדרה "עברית בסימן טוב", הסמובר. דודיק הוא הבן של גברת סימנטוב:

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר - ההצגה

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

מוצ"ש, 17.11.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה. באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ה', 22.11.2012, בשעה 20:30

יום ג', 27.11.2012, בשעה 20:30

יום ה', 29.11.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 16.11.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

מפגשים ספרותיים-תיאטרליים רב תחומיים: יום הולדת 110 לבשביס זינגר

בהשתתפות: שילה פרבר.

מנחה: שהרה בלאו.

עריכה ובימוי: אבי גיבסון בר-אל.

קבוצת התיאטרון "אורתו-דה", בניהול ינון צפריר, מקיימת סדרת מפגשים ספרותיים-תיאטרליים רב תחומיים המתכתבים עם אירועים ומאורעות חשובים בלוח השנה העברי. הפעם מתקיים הערב בהקשר ליום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל.

יום רביעי, 21.11.2012, בשעה 20:00, "הנסיך הקטן",

במדרחוב נחלת בנימין 18 (על הגג) בתל-אביב. מחיר כרטיס: 20 ₪

03-7511136. 050-8497715

אורתו-דה: אבנים, מונקי ביזנס

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

יום ראשון , 18.11.2012, בשעה 20:30
יום רביעי, 5.12.2012, בשעה 20:30
אולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

בית יד לבנים, רמת השרון, יום חמישי, 13.12.2012, בשעה 20:30

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

הגיבור העייף

סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי.
מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.

בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.

יום ה', 27.12.2012
בשעה 20:00.
יום א', 30.12.2012
בשעה 20:00.

ימים ד', ה',
2-3.1.2013,
בשעה 20:00.

במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו

טל': 04-9913834 / 04-9919634

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש , 24.11.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. עלות כרטיס: 40 ש"ח.

052-528-4234, 054-533-5135, 03-5171818 
 





















יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, עד לרגעי השיא של הלידה.

יום שלישי, 13.11 בשעה 21:00

יום שלישי, 20.11, בשעה 21:00

יום חמישי, 13.12, בשעה 21:00

יום חמישי, 20.12,  בשעה 21:00, תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

ראיון מצחיק עם הילה - כאן: "לחיות טוב"

הקטע הבא צולם בחדר:

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".

אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.

ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

יום חמישי, 8.11.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר

יום חמישי, 6.12.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר

60 ש"ח ולחברי החדר 40 ש"ח.

טלפון להזמנות, ירון, 050-657-7027

"מנחה בשישי" בתיאטרון החדר: אחותך והליצן המשתומם

רבי מאיר בעל הטקסט, בוצינא זצוק"ל מתגלה לאלוהימה האדמו"ר ואחותך ירושלמי בשירי התחדשות היהדות תיקון המידות בשפת העברים הכנה לבחירות, מבוא לחירות, ישראלייך ואמת משחררת במסורת המטריקס. מדרש השש וקדוש - בננות - יהודי טוב - כפתור -שניצלים וברווזים.

האדמו"ר גיטרות: עופר גולני. אחותך ירושלמי: סיוון בן-ישעיה. אלוהימה: פנינה רינצלר.

לינקים:

www.vimeo.com/channels/akhotkha

www.akhotkha.bandcamp.com     

יום שישי, 7.12.2012, בשעה 14:00, בתיאטרון החדר. 30 ש"ח.

טלטלה מאושרת
4 מערכונים מאת הרולד פינטר, מוטי לרנר, גלעד עברון. בימוי: שמעון לוי. בהשתתפות: גד קינר, שירלי שטייר, מיגל גיל, אמיר אוריין.
יום ג', 20/11 בשעה 20:30, תיאטרון יפו, 03-5185563

מרי סטיוארט

ביום שישי 9 בנובמבר, ב-13:00 בצהריים וב-20:30 בערב, יתקיימו בתיאטרון תמונע ההצגות הבאות של "מרי סטיוארט", עיבוד חדש למחזהו הידוע של פרידריך שילר.

להזמנת כרטיסים - קופת תיאטרון תמונע:  03-5611211

נשמח לראותכם!

אלחי לויט, 052-2465396

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)