אשתי ואני הקמנו קואליציה ואנחנו בעד ״משילות״ ו״יציבות״.
חילקנו בינינו את התיקים בצורה הוגנת. היא שרת החוץ והפנים, אחראית על קשרי חוץ, אירועים, והבית. אני סגן שרת הפנים (סגן די גרוע לטענת השרה) אני שר האוצר (״אוצר״?...יענקל׳ה מהבנק צוחק עכשיו), נכון יותר לקרוא לתיק הזה ״מנהל התקציב המוגבל״. וכמו כן אני שר הבינוי והשיכון (בעיקר גינון, תיקוני גבס וקשרים עם בעלי מקצוע), תיק החינוך והספורט הוא תיק ברוטציה. אשתי רצה בעיקר מחוג לחוג ומחזיקה אצבעות שהילדים יתנהגו יפה ואני אחראי על כל התשובות לשאלה ״למה?..." ופעמים רבות אני מלמד אותם להיות ריאלים בתשובה: ״ככה״. בשורה התחתונה, אם אני עושה מה ש״היא״ מבקשת, ״היא״ מניחה לי להרגיש ״ראש הממשלה״.
אין אצלנו שר בלי תיק. זה מגוחך! יש לנו (בלי עין רעה) הרבה ילדים ואנחנו אוהבים את כולם. לא יעלה בדעתנו שלילד אחד יזרום ביוב בחדר ולאחר יהיו כל הפינוקים. לא נסכים שאחד יקרא וילמד כל היום ולא יעזור בעבודות הבית על חשבון האחרים, ושלא יתפוס כל היום את פינת ״הישיבה״ הכי נוחה בבית. לא מקובל בכלל שאחד יקבל יותר דמי כיס מאחרים. לא נראה לנו שלילד אחד יהיו מחויביות שאין לאחר. זה לא הוגן בעינינו אם בת שגרה קרוב תקבל יותר מזאת הרחוקה. או שזאת הבהירה תקבל יותר מהכהה. אנחנו לא מרשים לבננו השובב ״ברוך״ להשתלט על החצר של השכנים עם כל צעצועי הטנקים שלו, למרות שכבר לא כל כך ברור איפה החצר שלהם מתחילה ואיפה שלנו נגמרת. השרה הבכירה ושליח הציבור הצנוע (בשבילכם: ראש הממשלה הרם והנישא) החלטנו שצריך לשבת מולם, מול השכנים. ייקח כמה שייקח עד שבסוף נסמן את הגבול בינינו. כי שכנות טובה זה חשוב ואפילו שכבר לא נהיה חברים, העיקר שכל אחד יידע את המקום שלו, ויכבד את האחר.
אצלנו מדברים עם השכנים, גם אם הם שונים מאיתנו. אנחנו מחפשים את המכנה המשותף וגם סתם לומדים להכיר את השונה. לפעמים זה סתם שלום שלום. אפילו אם זה ״קר״, זה עדיין שלום. אנחנו לא צועקים כל היום זאב זאב או איראן איראן. כי קודם לכל אנחנו יודעים להגן על עצמנו! וגם, יש לנו דוד חזק מאמריקה שייתן לנו גב אם צריך. אבל חוצמזה יש לנו כל כך הרבה דברים חשובים אחרים שאנחנו עסוקים בהם, החיים האמיתיים, עבודה, לימודים, תרבות, ספורט, קשרים עם משפחה וחברים, תזונה (בעיקר איך לא להשמין), אינטרנט. וגם שלא יעשקו אותנו בסופר או בתחנת הדלק, שנוכל לדאוג למגורים שלנו ושל ילדינו. שנוכל לעזור לילדינו להתפתח בלימודים, באמנות, בספורט או בקריירה. או שסתם יהיו מאושרים, לא משנה ממה ושנחיה כולנו באושר ובשלום מעצם היום הזה.
אנחנו מאמינים שכולם צריכים לקבל יחס והזדמנות שווה ושעל כולם לתרום ולעזור בבית. אנחנו לא מטילים עליהם כל היום גזירות ומסים שלא משאירים בידם רק מעט מדמי הכיס שלהם. אנחנו לא מאמינים בלגזול מילדינו את כל מה שיש להם כדי שלנו יהיה הרבה. או שנוכל רק להזדיין בשקט. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יוכלו לחסוך, ללמוד ולהתפתח. כל אחד בכיוון ובדרך שלו. אנחנו מדגישים את ערך הנתינה והשיתוף כערכים עליונים כי זה מה שמגדיר אותנו כמשפחה וכבני אדם. אנחנו לא מרשים לימניים לצחוק או לצעוק על השמאליים וגם לא להיפך, בבית שלנו מותר לכל אחד לבטא את עצמו לפי דרכו ואמונתו. בבית שלנו מותר להאמין ולאכול לפי בחירה. כל אחד מאמין במשהו, ילד אחד קורא לזה אלוהים ואחר טבע או אהבה, מנצ'סטר יונייטד או מסי וזה בסדר. כל עוד זה לא פוגע בשלומו ורווחתו של האחר. אנחנו יודעים שיש סכנות ומשתדלים להיזהר, יודעים שיש אנשים רעים ושצריך לשים לב. אבל בסופו של יום, מה בסך הכול אנחנו רוצים? ״משילות״, ״יציבות״, וגם ליהנות קצת מהחיים.
(רונן פרידמן, בוגר תיאטרון החדר)
