1. פה גדול

בתוך המהומה אי אפשר לשמוע את צלילו של היחיד. התרבות המזומנת לנו עתה היא רצף של גירויים מהממים. "איך היה?" הוא שואל והיא משיבה: "מהמם!". אחר כך היא תשאל אותו והוא יענה "מהמם!".

מצוקת הקיום היא הרעש החזק ביותר אבל ישנם גם מחזמר, סדרת טלוויזיה, מוסיקה באוזניות, פקודות, הנחיות, ציוויים ואיסורים ומדי פעם יש ללכת למקום שבו רעש נעים ישטוף את האחרים והוא יוגדר "נעים!, כייפי!, מהמם!".

"אם תצעק הכי חזק – ישמעו אותך! אתה תהיה הכי בולט וכל מאווייך ימולאו!" ואז הכול צועקים והמצוקה עדיין קיימת.

על הבמה, שהיא משל לחיים, אם הכול צועקים ומתבלטים, עמוד בדממה, הקשב להם והקשב לעצמך. באותו רגע אתם קיים לעצמך. אי של דממה שהוא צלילו של היחיד. הרעש סביב הוא רק רקע. הדרמה היא שלך.

(א)

--------------

2. הספק והאמון (19)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 19

הרמוניה ודיסהרמוניה

אנו מניחים שעולם התופעות שואף להרמוניה דינמית, לאיזון בין מרכיביו השונים. הרמוניה זו באה לידי ביטוי במשאלה להגיע לנקודת הרוויה שבין אירועים קוטביים או שונים. זוהי נקודת האמצע שבין אירועים שונים. נקודת אמצע לעצמה איננה יכולה להיות מוגדרת כחוויה, אלא כנקודה במרחב שבין החוויות. כלומר, נקודה של אפס אירועים. זוהי, אם כן, נקודה פרדוכסלית, משום שנקודת רוויה זו, שלכאורה אמורה הייתה לסמן את מיקומו של האושר השלם, היא גם נקודה של חסר מרבי. זהו מצב בלתי נסבל לעצמו, משום שהאדם החי איננו יכול לחיות לאורך זמן במצב של חסר. ניסיונות קלאסיים שבוצעו בתחומי הפסיכולוגיה הפיזיולוגית והחברתית, מאשרים כי מצב של אפס גירויים יוצר מהומה פסיכו-פיזית שעלולה לגרום להרס המערכת כולה. הניסיון האנושי מלמד אותנו כי הרמוניה מושלמת, אפילו אם היא מושגת, תהיה נוטה להשתנות לדיסהרמוניה ולהפרת איזון.

דוגמא: נתאר לעצמנו אדם שכל משאלותיו הוגשמו: הוא רצה בכסף, והכסף מצוי בידו לעשות בו ככל העולה על רוחו. הוא מתגורר בבית המפואר ביותר בעולם. בריכת השחייה שלו היא הגדולה והמשוכללת ביותר בעולם. יש לו משפחה נפלאה, חברים טובים, והוא יכול להגיע לכל מקום שיחפוץ להגיע אליו. כל העולם אוהב אותו. הוא נחשב לאדם ישר, אמין וחבר מקובל ואהוב בקהילה התרבותית והדתית שלו. בריאותו מושלמת. כל מה שרצה לעשות - עשה. לא עולה בדעתו אפילו משאלה אחת שעדיין לא הגשים. הוא המאושר באדם. לא נראה שיכול לחול שינוי במצבו. מדוע אם כן, מצד אחד, אנו מקנאים באושרו, ומצד שני חושדים בו שהוא אומלל? פתאום, ביום בהיר אחד, הוא זונח הכול ויוצא להסתכן בהרפתקאות מוזרות שעלולות לעלות לו בחייו.

לעומתו, אדם אחר, חסר כל קניין פיזי. אין לו בית. אין לו משפחה וידידים, שלא לדבר על בריכת שחיה משוכללת. הוא איננו מאמין בדבר. חייו בסכנה מתמדת. הוא נרדף על ידי העולם כולו. בריאותו פגומה. הוא איננו יודע מתי יאכל וישתה בפעם הבאה. סבלו הפיזי והנפשי הוא לאין שיעור. לא נראה שיכול לחול שינוי במצבו. יום אחד הוא נמצא מוטל ברחוב וחיוך של אושר נסוך על פניו. אי אפשר להציל מפיו דבר על הקורה אותו.

נניח שהאושר נמצא בקוטב רגשי אחד, והוא משאת נפשם של בני האדם, והסבל נמצא בקוטב הנגדי, והוא דבר שמבקשים להימנע ממנו. אולם ברצוננו או שלא ברצוננו אנו נעים בין האושר לבין הסבל. חיינו, שפירושם תנועה בזמן, נעים בין קטבים אלה. נקודת השיא בחוויית האושר שאנו חווים, היא צעד אחד בדרך לקראת המפגש עם חווית סבל. כל עוד נשמר איזון זה, ואנו בטוחים בתוקפו, ויודעים כי לאחר הסבל יבוא האושר, וכן הלאה - פירושו של דבר שאנו בוטחים בכוחנו להתמודד עם עצמנו ועם הסביבה, ברמה סבירה של בטחון עצמי. בתנאים אלו אנו יכולים להמשיך בחיינו וליצור. אולם אם מופר האיזון וחיינו מלאים רק סבל נמשך שאין לו גבול נראה לעין, או רק אושר נמשך ללא גבול, כי אז אנו מאבדים לא רק את היכולת לתת ביטוי לכושר היצירה הטמון בנו, אלא גם את הביטחון ביכולתנו להתמודד בכל דרך אחרת עם עצמנו ועם הסביבה החיצונית. מבחינה זו אושר נמשך דינו כדין הסבל הנמשך - שניהם יוצרים תחושת חוסר אונים. במצבים נמשכים אלו נראה כי ניטלת מאיתנו השליטה על חיינו, ואיננו קובעים עוד את גורלנו. כביכול, כל מה שנעשה לא ישנה את המצב הקיים. כאן לא עצם הסבל או העונג קובעים את רצונו של האדם, אלא עובדת הקיבעון במצב היא המאיימת עלינו. בסופו של דבר קיבעון זה מביא את הקיום האנושי אל נקודת האפס של תנועת החיים, ויוצר ריק קיומי מפחיד ומאיים, עד לחרדה קיומית כוללת. ברגע זה הופך האדם לחסר אונים ומבקש את היפוכה המוחלט של החוויה הקיימת. הוא עשוי לטעון שהוא שואף להרמוניה, אולם בפועל הוא יעשה כל מה שביכולתו כדי לחוות את הקוטב הנגדי של החוויה הנוכחית. ככל שהחוויה הקיימת היא קיצונית יותר, כך ישאף לחוויה קיצונית הפוכה. חווית הסבל הנורא, שהיא חווית חסר, ככל שהיא קשה יותר, כך היא מחזקת את המשאלה לחוויה של אושר מוחלט. לחילופין יתכן כי חווית אושר נמשך, שהפכה לחוויית שעמום מענה, תעורר באדם את הצורך בריגושים, ואפילו יהיו אלו מסוכנים לגופו או לנפשו...

("המעגל הפתוח", עמ' 111-113. המשך יבוא)