מרטין מוגילנר, במאי ויוצר מדיה, מדבר על תקופת הלימודים בתיאטרון החדר: "בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש רכיבים מהותיים של הקשבה. יש קבלה". בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

1. פה גדול

בתוך המהומה אי אפשר לשמוע את צלילו של היחיד. התרבות המזומנת לנו עתה היא רצף של גירויים מהממים. "איך היה?" הוא שואל והיא משיבה: "מהמם!". אחר כך היא תשאל אותו והוא יענה "מהמם!".

מצוקת הקיום היא הרעש החזק ביותר אבל ישנם גם מחזמר, סדרת טלוויזיה, מוסיקה באוזניות, פקודות, הנחיות, ציוויים ואיסורים ומדי פעם יש ללכת למקום שבו רעש נעים ישטוף את האחרים והוא יוגדר "נעים!, כייפי!, מהמם!".

"אם תצעק הכי חזק – ישמעו אותך! אתה תהיה הכי בולט וכל מאווייך ימולאו!" ואז הכול צועקים והמצוקה עדיין קיימת.

על הבמה, שהיא משל לחיים, אם הכול צועקים ומתבלטים, עמוד בדממה, הקשב להם והקשב לעצמך. באותו רגע אתם קיים לעצמך. אי של דממה שהוא צלילו של היחיד. הרעש סביב הוא רק רקע. הדרמה היא שלך.

(א)

--------------

2. הספק והאמון (19)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 19

הרמוניה ודיסהרמוניה

אנו מניחים שעולם התופעות שואף להרמוניה דינמית, לאיזון בין מרכיביו השונים. הרמוניה זו באה לידי ביטוי במשאלה להגיע לנקודת הרוויה שבין אירועים קוטביים או שונים. זוהי נקודת האמצע שבין אירועים שונים. נקודת אמצע לעצמה איננה יכולה להיות מוגדרת כחוויה, אלא כנקודה במרחב שבין החוויות. כלומר, נקודה של אפס אירועים. זוהי, אם כן, נקודה פרדוכסלית, משום שנקודת רוויה זו, שלכאורה אמורה הייתה לסמן את מיקומו של האושר השלם, היא גם נקודה של חסר מרבי. זהו מצב בלתי נסבל לעצמו, משום שהאדם החי איננו יכול לחיות לאורך זמן במצב של חסר. ניסיונות קלאסיים שבוצעו בתחומי הפסיכולוגיה הפיזיולוגית והחברתית, מאשרים כי מצב של אפס גירויים יוצר מהומה פסיכו-פיזית שעלולה לגרום להרס המערכת כולה. הניסיון האנושי מלמד אותנו כי הרמוניה מושלמת, אפילו אם היא מושגת, תהיה נוטה להשתנות לדיסהרמוניה ולהפרת איזון.

דוגמא: נתאר לעצמנו אדם שכל משאלותיו הוגשמו: הוא רצה בכסף, והכסף מצוי בידו לעשות בו ככל העולה על רוחו. הוא מתגורר בבית המפואר ביותר בעולם. בריכת השחייה שלו היא הגדולה והמשוכללת ביותר בעולם. יש לו משפחה נפלאה, חברים טובים, והוא יכול להגיע לכל מקום שיחפוץ להגיע אליו. כל העולם אוהב אותו. הוא נחשב לאדם ישר, אמין וחבר מקובל ואהוב בקהילה התרבותית והדתית שלו. בריאותו מושלמת. כל מה שרצה לעשות - עשה. לא עולה בדעתו אפילו משאלה אחת שעדיין לא הגשים. הוא המאושר באדם. לא נראה שיכול לחול שינוי במצבו. מדוע אם כן, מצד אחד, אנו מקנאים באושרו, ומצד שני חושדים בו שהוא אומלל? פתאום, ביום בהיר אחד, הוא זונח הכול ויוצא להסתכן בהרפתקאות מוזרות שעלולות לעלות לו בחייו.

לעומתו, אדם אחר, חסר כל קניין פיזי. אין לו בית. אין לו משפחה וידידים, שלא לדבר על בריכת שחיה משוכללת. הוא איננו מאמין בדבר. חייו בסכנה מתמדת. הוא נרדף על ידי העולם כולו. בריאותו פגומה. הוא איננו יודע מתי יאכל וישתה בפעם הבאה. סבלו הפיזי והנפשי הוא לאין שיעור. לא נראה שיכול לחול שינוי במצבו. יום אחד הוא נמצא מוטל ברחוב וחיוך של אושר נסוך על פניו. אי אפשר להציל מפיו דבר על הקורה אותו.

נניח שהאושר נמצא בקוטב רגשי אחד, והוא משאת נפשם של בני האדם, והסבל נמצא בקוטב הנגדי, והוא דבר שמבקשים להימנע ממנו. אולם ברצוננו או שלא ברצוננו אנו נעים בין האושר לבין הסבל. חיינו, שפירושם תנועה בזמן, נעים בין קטבים אלה. נקודת השיא בחוויית האושר שאנו חווים, היא צעד אחד בדרך לקראת המפגש עם חווית סבל. כל עוד נשמר איזון זה, ואנו בטוחים בתוקפו, ויודעים כי לאחר הסבל יבוא האושר, וכן הלאה - פירושו של דבר שאנו בוטחים בכוחנו להתמודד עם עצמנו ועם הסביבה, ברמה סבירה של בטחון עצמי. בתנאים אלו אנו יכולים להמשיך בחיינו וליצור. אולם אם מופר האיזון וחיינו מלאים רק סבל נמשך שאין לו גבול נראה לעין, או רק אושר נמשך ללא גבול, כי אז אנו מאבדים לא רק את היכולת לתת ביטוי לכושר היצירה הטמון בנו, אלא גם את הביטחון ביכולתנו להתמודד בכל דרך אחרת עם עצמנו ועם הסביבה החיצונית. מבחינה זו אושר נמשך דינו כדין הסבל הנמשך - שניהם יוצרים תחושת חוסר אונים. במצבים נמשכים אלו נראה כי ניטלת מאיתנו השליטה על חיינו, ואיננו קובעים עוד את גורלנו. כביכול, כל מה שנעשה לא ישנה את המצב הקיים. כאן לא עצם הסבל או העונג קובעים את רצונו של האדם, אלא עובדת הקיבעון במצב היא המאיימת עלינו. בסופו של דבר קיבעון זה מביא את הקיום האנושי אל נקודת האפס של תנועת החיים, ויוצר ריק קיומי מפחיד ומאיים, עד לחרדה קיומית כוללת. ברגע זה הופך האדם לחסר אונים ומבקש את היפוכה המוחלט של החוויה הקיימת. הוא עשוי לטעון שהוא שואף להרמוניה, אולם בפועל הוא יעשה כל מה שביכולתו כדי לחוות את הקוטב הנגדי של החוויה הנוכחית. ככל שהחוויה הקיימת היא קיצונית יותר, כך ישאף לחוויה קיצונית הפוכה. חווית הסבל הנורא, שהיא חווית חסר, ככל שהיא קשה יותר, כך היא מחזקת את המשאלה לחוויה של אושר מוחלט. לחילופין יתכן כי חווית אושר נמשך, שהפכה לחוויית שעמום מענה, תעורר באדם את הצורך בריגושים, ואפילו יהיו אלו מסוכנים לגופו או לנפשו...

("המעגל הפתוח", עמ' 111-113. המשך יבוא)

מלמולים של שחקן

בחדר ההלבשה, רגע לפני הכניסה לבמה:

אם כולם היו מקבלים את המחזה, היינו צריכים לשאול את עצמנו: "איפה טעינו?". אם כולם לא היו מקבלים את המחזה, היינו יכולים לשאול אותם: "איפה טעיתם?".

(מתוך המחזה)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

6. תולדות: בראשית כ"ה 19 - כ"ח 9

..."ויעקב איש תם יושב אהלים" (תולדות: כ"ה 27):

לכאורה, יעקב הוא איש תם, במובן של שלם עם עצמו ועם סביבתו. הוא מופנם ומנותק מענייני העולם הזה. כדי להסביר את הפיכתו של יעקב לאבי שנים-עשר השבטים, ואבי האומה העברית, מתאר הכתוב, באופן הדרגתי, את המהפכים המשפחתיים בדרך לבכורה. הוא, כביכול, אינו רודף אחר הבכורה, שבימים ההם הייתה לה משמעות כלכלית וחברתית מובהקת, כי הבכור הוא היורש הראשון של אביו. הכתוב מדגיש שרבקה אוהבת את בנה הצעיר יעקב. ופירושו של דבר, שבאמצעותה יזכה יעקב למעמד הבכורה (שם: כ"ה 29).  

תחילה, כאילו במקרה, יעקב קונה את הבכורה מעשיו בנזיד עדשים. נוכל לתאר לעצמנו את יעקב התם, יושב בפתח האוהל ובוחש בקדרת עדשים מעל למדורה הקטנה. הוא מבשל נזיד של עדשים אדומות. כידוע, זהו מאכל עממי נפוץ באזור הים התיכון, קל מאד להכנה ומזין. אין חובה להיות בשלן מעולה כדי להכינו. אבל לאדם רעב מאד, גם המאכל הפשוט הזה יכול להתגלות כנחשק, עד כי למען השיגו אפשר, לפעמים, לוותר על עולם ומלואו. מסביב שקט של יום חול. הנשים יצאו ללקט בשדה. הגברים במרעה, והילדים מכונסים באוהלו של אחד מהזקנים הממונים על שיעורי העשרה לטף, ושומעים אגדות נפלאות על מעלליהם של אבות האומה בעזרת השם. יעקב מערבב באיטיות את הנוזל האדום המתעבה בקדרה, וחומו של התבשיל מתערבב בחום היום. רוחו של יעקב נושאת אותו אל מקום אחר וזמן אחר, שבו הוא הקטן ונטול הזכויות, הופך לאבי האומה ומנהיג אותה אל מעבר למשברים נוראים, לקראת עתיד מזהיר.

פתאום מתגלה לפניו עשיו, שחזר מהצייד והוא עייף ורעב ורוטן לעצמו במלמולים זועפים (שם כ"ה 29). עשיו אומר שהוא מת על הנזיד הזה, ואם לא יאכל ממנו, ודאי לו שימות מיתה משונה. יעקב, כדבר המובן מאליו, מתוך המשכה של הזיית הגדלות אל תוך חיי הרגע הזה, אומר לו:

"מכרה כיום את בכורתך לי" (שם: כ"ה 31).

עשיו אומר: קח! יעקב אומר: תשבע! עשיו נשבע. גם במקור נשמע הדיאלוג הזה כפטפוט לא מחייב, שאין לו תוקף מעבר לשיחת חולין חולפת. אבל הסיפור הזה הפך מקור לפרשנויות מיסטיות ואחרות. מדוע אין יעקב מאכיל את עשיו הרעב? הרי אם אכן יעקב הוא איש תם המסתפק בישיבה באוהלים, מה לו ולבכורה? אפשר לטעון שכבר בבטן אמו היה יעקב לוטש עיניים אל הבכורה.

יעקב הוא דמות של מי שתמיד בא אחרי משהו או מישהו. הוא האב השלישי והאחרון במניין האבות הגדולים, וכאמור, הוא יוצא אל העולם אוחז בעקבו של עשיו. הוא מציית לאמו בתכנון תחבולת הרמייה להשגת הבכורה. הוא זה שבניו משטים בו ומרבים את סבלו בעלילת הדם על מותו של בנו יוסף. בתולדות חייו הוא אינו מוביל את משפחתו אלא מובל על ידה, תחילה על ידי אמו ואחר כך על ידי בניו. אפשר לספק הסבר מרגיע, שיעקב הוא צדיק, ודרך צדיקים היא שמלאכתם נעשית בידי אחרים, ושמראש הבכורה הייתה נתונה מטעם האל ליעקב, ורק חוצפתו של עשיו היא זו שהובילה אותו לפרוץ ראשון מבטן אמו. או אולי הכוונה לומר שיש להיזהר בתמימים, שמהם יכולה לצאת תורה, או לחילופין, יכולה לצאת מהם תחבולת ההשתלטות נכסי הזולת. גם התם ביותר אינו יכול להיות תם מושלם.

הכתוב מבקש להנציח את עשיו כאדם קל-דעת, ואת יעקב כמי שהדברים פשוט קורים לו, כלומר, יד האל מנחה אותו. הנזיד עצמו, "האדום האדום הזה" (שם: כ"ה 30), שהוא בשביל עשיו, עניין של חיים ומוות, ליעקב הוא מסמל צורה של חומר, ויעקב מוכן לוותר עליו, תמורת הבכורה, שהיא לפי שעה, עדיין בגדר של רעיון כללי שאין לו תוקף רשמי ומעשי. במקרה זה, בדומה לדיני ירושה, אם לא קבע האב אחרת, מוקנית הבכורה לבן שנולד ראשון. כדי לשנות נוהג זה, על האב לקבוע זאת, ולהכריז על זה אשר לו תהיה הזכות לממש את הבכורה.

יצחק האב מתכוון להכריז על עשיו בכורו כיורש, על כל המשמעויות החברתיות וטובות ההנאה האישיות הנובעות מהכרזה זו. קודם לכן נרמז כאן שיתכן כי האב יצחק מתעב את בנו הבכור, והיה רוצה לראות את יעקב הצעיר מקבל את הבכורה, אבל כדרכו בצייתנות ויראת האל וחוקי ירושה, יצחק אינו האדם המתאים לחולל מהפכות. הוא הולך בתלם ההיסטורי שחרשו עבורו חוקי אל ואדם. אם לא תהיה כאן התערבות חיצונית שתסכל את הצפוי לקרות, הוא יעביר את הבכורה לעשיו כחוק. בדיעבד נראה שהתערבות כזאת היא בלתי נמנעת. האם רבקה, שככל הנראה היא האישיות הדומיננטית במשפחה הזאת, קוראת את מחשבותיו של יעקב, או שהיא שומעת אותן מפיו של בעלה בשיחה אינטימית במיטה לפני השינה, או שהיא זו שמחליטה בעצמה וקובעת באותה שיחה מי יהיה היורש כאן. רבקה זו תתערב בסיפור לטובת ההיסטוריה היהודית ולשביעות רצונו הדיסקרטית של בעלה.

המקרא מצידו, שמראש טרח לבנות את דמותו של עשיו כאישיות מפוקפקת, לא יניח לטיפוס הזה שישתלט על גורלו של העם העברי לדורותיו. הרי כבר אנטון צ'כוב, המחזאי הרוסי אמר, כי רובה שתלוי על הקיר במערכה ראשונה, מוכרח לירות במערכה השלישית. הדמות שהוצבה במערכה הראשונה בתפקיד האיש הרע של הסיפור הזה, ועלול בכל רגע לשים את ידו המתועבת על הירושה הנכספת, חייב במערכה האחרונה לקבל בדיוק את מה שמגיע לו, כלומר, לא לקבל את הבכורה, והסוף הטוב הזה יביא מרגוע ומנוחה לקורא העצבני. מכל אלו נובע ששוב הבכור נדפק. הבכור הראשון בשרשרת הבכורים המדוכאים הוא, כידוע, קין שרצח את הבל.

טקס הכרזת היורש אמור להתקיים בפולחן של אכילה, שתייה וברכה. יצחק שולח את עשיו אל השדה לצוד ציד ולהכין ארוחה כאשר אהב. עשיו יוצא, ואל תחום האירוע הבימתי נכנסת רבקה. ראשית, היא הבמאית של התמונה הבאה. זו שברובו של האירוע נשארת בצלו של האוהל, כמי שנמצאת בעומקו של האולם, רואה את התמונה הבימתית כולה ומפקחת על ביצועה התקין. אבל היא גם מאחורי הקלעים, שם היא מושכת בחוטים ומפעילה את הדמויות. היא גם המחזאית הכותבת את מהלכי האירוע. היא גם המלבישה והמאפרת. היא שמה על יעקב את בגדיו של עשיו, מכסה את ידיו וחלקת צווארו בעורות כבשים ושולחת אותו אל אביו יצחק. יצחק העיוור מתפלא על המהירות שבה חזר עשיו מהצייד, ויעקב עונה לו באמירה שיש בה מידה של שיגרה מקובלת, רצון לרצות את השומע והכרזה על ציות למסורת אבות:

"כי הקרה אדוני אלוהיך לפני" שם כ"ז 20).

כלומר, האלוהים שלך סייע לי למלא את מבוקשך, אבי.

"ויאמר יצחק אל-יעקב, גשה-נא ואמושך בני, האתה זה בני עשיו אם-לא" (שם: כ"ז 21).

יצחק ממשש ואומר: "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשיו!... ויאמר, אתה זה בני עשיו? ויאמר אני" (שם: כ"ז 22 – 24).

יצחק עיוור אבל לא טיפש. הוא יודע שיעקב הוא זה העומד לפניו ולא עשיו. אבל הוא ממשיך לשחק את תפקידו ההיסטורי ומניח לבנו יצחק להפליל את עצמו בשקר גס. כך יצחק מנקה את עצמו מהאחריות למעשה הרמייה כנגד עשיו, ומגשים את המשאלה הכמוסה, שדווקא יעקב ייהנה מהבכורה לא עשיו. אבל גם את יעקב אי אפשר להאשים בפלילים. הוא לא יזם את משחק ההחלפה הזה. הוא הרי ילד טוב ירושלים ושומע בקול אמו שציוותה עליו לעשות זאת. אחר כך מתקיימת הסעודה ויצחק האב מברך את בנו יעקב המחופש לעשיו.

יעקב הוא בנו של יצחק, ושחקן בדרמה הזאת. הוא בעל תפקיד בימתי. תפקידו לגלם את דמותו של עשיו אחיו. יצחק הוא אביו של יעקב, וגם בעל תפקיד האב. ברכת יצחק, נמסרת על שמו של עשיו, אבל עשיו הוא כאן הדמות שלבש על עצמו השחקן יעקב. מהי דמות זו?

"ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו. ותקח רבקה את-בגדי עשיו בנה הגדול, החמודות אשר איתה בבית, ותלבש את-יעקב בנה הקטן. ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על-ידיו ועל חלקת צוארו. ותתן את-המטעמים ואת-הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. ויבוא אל-אביו ויאמר אבי, ויאמר הנני. מי אתה בני? ויאמר יעקב אל-אביו אנכי עשיו בכורך!" (שם: כ"ז 15 - 19).

הדמות היא סך כל צורות ההתנהגות, הלבוש, האיפור והאביזרים, אשר בעל התפקיד מקנה לעצמו כדי לגלם אותה. אם תווי הדמות דומים לתווים של בעל-התפקיד, אנו אומרים שהשחקן מגלם דמות ישירה עם עצמו, כלומר, דמות שהיא Strait. אם תווי ההתנהגות של הדמות שונים מתוויו של בעל התפקיד, היינו אומרים שהוא מגלם טיפוס, או דמות-אופי, כלומר Character. בכל מקרה, דמות אינה דבר קיים במובן של יש גשמי, אלא של יש תודעתי. לכן עשיו אינו קיים בתמונה הזאת. קיים יעקב בעל התפקיד, ובעל התפקיד הוא זה שזוכה בברכה! לא במקרה אין מוזכר שמו של עשיו בלשון הברכה עצמה. המקרא נתכוון לרמז שבכל מקרה, הברכה ממוענת ליעקב. אבל אם היה האב אומר שהברכה היא לעשיו, הרי שאז היה עשיו זוכה בה. במקרה זה היה המקרא מחזק את חשיבותה של הדמות עשיו, לעומת האדם-השחקן יעקב שמגלם אותה, ואז האדם יעקב היה נחשב רק לשליח לדבר ברכה. הימנעותו של יצחק מציון שמו של הבן המבורך בגוף הברכה, מחזקת את הרעיון בדבר חשיבותו של האדם המגלם את הדמות, יחסית לדמות. בלשון המקרא נוכל לקבוע שהברכה ממוענת אל "הקול קול יעקב", ולא אל "הידיים ידי עשיו".

"מונודיא 2012" - ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר ולאחר מכן בתיאטרון יפו.

בכל שבוע, אנו מביאים, קטע מתוך המופע.

16. יוצאת מהבית

כתיבה ובימוי: שירלי ליגום. שחקן: אוֹרִי גביש

(מדבר בשקט. מאופק)

כל פעם כשאת יוצאת מהבית, אני נהיה כמו חיה. במיוחד בלילות.

(שתיקה)

בהתחלה זה מרגיש טוב, אולי אפילו סוג של הקלה, אני חושב יהיה לי שקט הערב, הילדים הולכים לישון, אני יושב בנוח על הספה עם הלפטופ, בוחר לי את המוסיקה שלי, שומע אותה בקולי קולות מבלי שאת תגידי לי להחליש, וכן, יהיה לי שקט, הבית שלי, חלל שלי.

ואז אני מתחיל להתעצבן, הילדים עושים רעש ורוצים ממני דברים, ואני חייב לגמור פה משהו במחשב, שיסתדרו לבד כבר, כן, ושוב הלכת מבלי להכין להם ארוחת ערב, שלא נדבר בשבילי, וצריך גם להוציא את הכלב והכול עלי?!

אני גם צריך לעבוד וגם להיות הבייבי-סיטר שלך? איפה את בעצם? לאן הלכת? לסרט? להצגה? ללימודים? להליכה? לחברה? את אומרת משהו לא ברור והולכת לך. אני כבר לא מצליח לעקוב אחריך, את עושה כל כך הרבה דברים. תעשי משהו אחד תלכי עליו עד הסוף. אני כל הזמן אומר לך את זה אבל את לא מקשיבה. כל פעם את מוצאת לך איזה גורו אחר להיאחז בו, ואני לא מצליח לעקוב ולהבין ובעצם איפה את? איפה את לעזאזל? מה יש? את כבר לא יכולה להישאר בבית, פה, איתי, סתם להקשיב למוסיקה? איתי? בשקט? אני כבר לא מספיק לך? זה לא היה ככה שהתחתנו. את לא את. את לא מי שהתחתנתי איתה. את רימית אותי. עבדת עלי.

(כעס)

וזה לא שאני מקנא. אני לא. אני לא קנאי. אבל איפה את? החיים שלי מסובכים גם ככה ואת לא עוזרת לי לשקט שלי. אני רוצה שקט. שקט.

(שתיקה)

סוף סוף הם ישנים. אני מת עליהם ומצטער שצעקתי עליך, ועליהם, ושלא יכולתי לעזוב את המחשב ולשחק איתם קצת. אבל השתוללתי איתם קצת במיטה והיה כייף, זה מספיק לא? כן, זה מספיק. אולי נשתה עכשיו כוס קולה קרה עם קרח ונשמע מוסיקה?

(קם ויוצא)

שלום לכם חברות וחברים, חוגגות וחוגגים

לבקשת החבר ד.ב. מצרף את השיר לשבת

להסרה מרשימת התפוצה

נא לפנות לשרה

שבת שלום

א.

אתמול בלילה החלטתי שאני כורה לעצמי בור.

בור בור. לא סתם בור מטפורי.

גם לא בור סוד שלא מאבד אפילו טיפה.

בקיצור על הבוקר לא בזבזתי אפילו דקה,

שלפתי שני סינים חרוצים מהצומת, והם התחילו לחפור.

וככה יוצא שאני והסינים עומדים באמצע היום לפני הבור.

הם חופרים ואני שר בקול גדול מזמור.

הכול הלך ממש לפי התוכנית, וכבר האמנתי

שכל עוד בלבב פנימה, עד שירד כאן האור

אני אקבל סוף סוף פטור

מכל הדבש החלב והסבל.

ארץ הקודש עלק -

בינינו, די חור

ככה שיאללה יאללה, תזיזו ת'תחת

ותנו לי לגמור.

אבל פתאום הסיני הנמוך הוציא מתוך התרמיל סידור

כן. סידור כזה קטן שמייצרים בסין ממש בזול

ואני קצת התרגזתי בכל זאת

אמרתי לסיני: מה אתה מוציא לי סידור באמצע היום?

פתאום יש לך זמן לסידורים?

תחפור!

אבל הוא התעקש

לא זז מהבור לפני שהוא גומר את כל השמונה עשרה

ועוד בסינית!

ואחר כך - שיא החוצפה

עוד הוסיף קדיש יתום.

"יתגדל ויתקדש שמה רבא"!

איבדתי שליטה

מודה אני לפניך

ודחפתי פתאום את הסיני הנמוך לבור.

ואחרי זה לא יודע למה, זרקתי למטה

גם את הסידור וביקשתי מהסיני הגבוה שיכסה

את הכול בעפר לפני שלא יישאר לנו בשמיים

פירור אחד קטן של אור.

וידעתי שאסור לאבד אף פעם תקווה

ויום אחד בעזרת השם אלוהים יעזור,

ויביא לי מהצומת עוד סיני נמוך

שלא מוציא מילה, ויודע כמו שצריך

לחפור.

(אודי בן סעדיה, כתיבה בימוי הרצאות)

שקט יורים עמוד ענן עמוד האש לפני המחנה ביבי מלך ישראל ברק שר המלחמה ליברמן שר המלחמה וחוץ כל הכבוד לחיילי צה״ל הגיבורים הילדים של כולנו אנחנו מברכים את כוחות הביטחון כוחות האופל תקפו אותנו המבצע צודק אין ברירה כולנו בעד המלחמה הצודקת צריך להוריד את ראש הנחש ואם אפשר אז גם הסורים יגיבו בטילים מכוונים וקצת חיזבאללה... והדובדבן איראן. אין ברירה שקט יורים אסור לבקר את צה״ל ואת ראש המלחמה עוד מעט יתפוצצו פה אוטובוסים מחבלים מתאבדים בתוך מסעדות טילים על ראשנו סלע קיומנו איתן נחש צפע אין ברירה כל השמאלנים יפי הנפש תלכו לעזה שקט יורים עמוד ענן נוד מעונן בחירות המצב הביטחוני בלתי נסבל אין עם מי לדבר מוכרחים להעלות מיסים מוכרחים להעלות מחירי חשמל מחירי דלק מוצרי חלב מחירי ירקות אל תדברו על יוקר המחייה על בעיות הדיור על מיליארדים שהולכים להתנחלויות לישיבות לג׳ובים ומשכורות עתק בחברות ממשלתיות שקט יורים אין ברירה חיילנו הקדושים מסכנים את חייהם למענו נרכין ראש לזכר הנופלים אין ברירה הם חיות ברברים אין עם מי לדבר כהנא צדק להשמיד את כולם כמו ג׳וקים לחסל מהאוויר לא לסכן את חיילנו הגיבורים נתנו להם הכול איראן איראן איראן. תחי מדינת ישראל. נחש צפע. צבע אדום.

(רונן פרידמן, בוגר תיאטרון החדר)

(אפרופו ראש ה-c.i.a, גנרל דיוויד פטראוס - הפרשה המסעירה את ארה"ב השבוע)

(קטע תיעודי, לא בדיוני)

וושינגטון תחילת שנות השבעים. אני נשואה לצייר וזייפן מוכשר. פתחנו גלריה מפוארת בלב וושינגטון, עם תערוכות לאמנים בינלאומיים כמו קארל אפּל, משה קסטל, יעקב אגם ואחרים.

יום אחד אני מגיעה לגלריה בשעות הבוקר והעוזרת שלי, נטלי, מודיעה: "היה לך טלפון מהסנטור מק-גאוורן". - "מהמשרד או ממנו אישית?" - "ממנו אישית, ואמרתי לו שאת במספרה". באותו יום היה לי תור במספרה. הלכתי למספרה והספרית באה אלי בהתרגשות ואומרת לי: "הסנטור מק-גאוורן צלצל ושאל אם את כאן".

בערב הקודם נפגשנו במסיבת התרמה. כשנכנסתי למקום ועמדתי למסור את המעיל שלי למארחת, ניגש אלי הסנטור ובתנועה מהירה חיבק אותי, לחץ אותי אליו והדביק לי נשיקה חטופה על השפתיים.

הסנטור מק-גאוורן היה אז כבר בחוג אנשי הגלריה. בבחירות של שנת 1972 היה מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית והובס על ידי הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון. הוא נחשב לליברל מובהק ולסמן שמאלי במפלגתו. במלחמת העולם השנייה היה טייס מפציצים ופעל לקבלת אישור להפצצת מחנות ההשמדה באירופה אבל הפיקוד העליון התנגד לכך. מאוחר יותר התנגד למעורבות האמריקאית בווייטנאם, ופעל לצמצום הרעב בעולם והיה ממקימי כוחות השלום. בקיצור, איש טוב.

הכרנו אותו דרך הנרי קימלמן, יהודי עשיר מאיי הבתולה, שעליו עוד יסופר בהמשך, שכיהן כגזבר של הסנטור בבחירות לנשיאות של שנת 1972. הוא היה אחד מהפטרונים של בעלי. הצענו לו פורטפוליו של חמישה חיתוכי עץ של נביאים תנכיים שבעלי עשה לתורמים הגדולים. הפורטפוליו זכה להצלחה גדולה ונעשינו חברים של הסנטור ואשתו והיינו מוזמנים לכל מסיבות ההתרמה שלו.

היהודים העשירים נהנו להתחכך במנהיגים פוליטיים. היו עומדים בתור כדי ללחוץ את ידו של מק-גאוורן. קנו יצירות בגלריה שלנו כדי לקבל הזמנה לארוחות צהריים בסנאט. בדחילו ורחימו היו ניגשים לסנטור שישב בראש השולחן ותוחבים מעטפות מלאות כסף לכיס החולצה שלו. הוא לא ממש חיבב את הנוהל הזה ובכל פעם שמישהו היה תוחב מעטפה לכיסו, היה מסמיק.

צלצלתי אליו ושאלתי: "כן, סנטור, מה נשמע? מה אני יכולה לעשות בשבילך?".

- "רציתי להזמין אותך לארוחת צהריים בסנאט".

זה היה כמו ב"הסנדק". באותה תקופה שיחקתי עם גבולות הכוח וזו הייתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה. הייתי בחברה של אנשים שכאילו היה להם הכול. אבל בעצם זו הייתה חברה מושחתת שבה כל אחד מתחרה בשני בעניין של למי יש יותר כסף. הפגנה ראוותנית של עושר. התבדלות מעוני ודלות. ההורים והסבים שלהם היו מהגרים עניים שהגיעו מאירופה. הנכדים היו מכורים לכסף. קנייה אובססיבית של מוצרי אמנות, קנייה של בתים באזורי נופש. הם גם התחתנו ביניהם. ממש כמו פה בישראל.

בשנות הארבעים והחמישים, בגלל האנטישמיות שהייתה נפוצה בוושינגטון, הקימו לעצמם היהודים העשירים קאנטרי קלאב משלהם בשם "וודמונד". פעם נערכה שם מסיבה לאחד מעשירי וושינגטון שהייתה לו מכונית "לינקולן קונטיננטל" בת שלוש-עשרה והוא עשה לה מסיבת יום הולדת שקראו לה "קאר-מצווה" על משקל "בר-מצווה". כל אורח במסיבה הוזמן להצטלם עם המכונית שניצבה על כן מסתובב ועל כל שולחן היו מפיות וגפרורים שהודפסה עליהם תמונת המכונית. השולחנות היו עמוסים שמפנייה וקאוויאר. בזבוז בל יתואר והכול מתוך שעמום ותחרות אובססיבית. החיים היו משעממים למדי. הם קנאו בישראלים שיש להם מלחמות הישרדות ומצוקות קיום ושלחו את בניהם ובנותיהם לישראל לקבל מעט "יידשקייט" באווירה ישראלית תוססת.

פעילותה של הגלריה שלנו והידידות עם הסנטור ועם הגזבר הנרי קימלמן פתחו בפנינו דלתות אל מסדרונות השלטון ואל בתיהם של עשירי העיר. הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו לוושינגטון היה לערוך רשימה של עשירי העיר והתורמים הגדולים. את התערוכה הראשונה בג'ורג'טאון, פרבר בדומה ליפו העתיקה, פתחו יצחק רבין ואשתו לאה ז"ל. הסופר הרמן ווק יבל"א, היום בן 95, כתב הקדמה לקטלוג.

הלכתי לארוחת הצהריים עם הסנטור. בסיום הארוחה הוא אמר: "את אישה יפה מאד. הייתי רוצה שיהיה לנו רומן". חייכתי. ידעתי שזו לא התאהבות ולא סיפור אהבה, אלא פשוט הרפתקה. באותה תקופה רציתי לסיים את הנישואים הגרועים שלי ובדיעבד, אני מבינה שזה היה אירוע שסימן את הדרך להשתחרר מהאגו-מניאק שבעלי הפך להיות עם פרסומו ההולך וגדל. בהרפתקה שלי עם מקגווארן גיליתי שלמרות שהיה בעל כוח, נשאר "מענטש", אדם הגון ואנושי. הפרשה נמשכה כשישה חודשים, עד אחרי פרשת ווטרגייט.

הלכנו לסוויטה הנסתרת שלו בבנין הקפיטול. הוא התנהג בעדינות, כג'נטלמן אמיתי. אמרתי: "אוי, מה שהעיתונאים היו נותנים כדי לגלות שיש לך הרפתקה עם מרגלת ישראלית". הוא צחק.

(המשך יבוא)

(א.ב. - השם שמור במערכת)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר - הוידוי האחרון

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

מוצ"ש, 17.11.2012, בשעה 20:30
יום שישי, 14.12.2012, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה. באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ה', 22.11.2012, בשעה 20:30

יום ג', 27.11.2012, בשעה 20:30

יום ה', 29.11.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 16.11.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

מפגשים ספרותיים-תיאטרליים רב תחומיים: יום הולדת 110 לבשביס זינגר

בהשתתפות: רועי חן, אלונה קמחי, שילה פרבר.

מנחה: שהרה בלאו.

עריכה ובימוי: אבי גיבסון בר-אל.

קבוצת התיאטרון "אורתו-דה", בניהול ינון צפריר, מקיימת סדרת מפגשים ספרותיים-תיאטרליים רב תחומיים המתכתבים עם אירועים ומאורעות חשובים בלוח השנה העברי. הפעם מתקיים הערב בהקשר ליום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל.

יום רביעי, 21.11.2012, בשעה 20:00, "הנסיך הקטן",

במדרחוב נחלת בנימין 18 (על הגג) בתל-אביב. מחיר כרטיס: 20 ₪

03-7511136. 050-8497715

אורתו-דה: אבנים, מונקי ביזנס

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

יום ראשון , 18.11.2012, בשעה 20:30
יום רביעי, 5.12.2012, בשעה 20:30
אולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

בית יד לבנים, רמת השרון, יום חמישי, 13.12.2012, בשעה 20:30

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

 
הגיבור העייף

סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי.
מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.

בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.

יום ה', 27.12.2012 בשעה 20:00
יום א', 30.12.2012 בשעה 20:00

ימים ד' ו-ה', 2-3.1.2013, בשעה 20:00

במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו

טל': 04-9913834 / 04-9919634

רץ ברשת

השרשור הבא נכנס לאחרונה לתיבה שלנו. תיהנו. שבת שלום

Subject: שיר לשבת

שלום חברים, השבת לפתחנו ועמה שיר נוסף לשבת מאת זלדה. 

שיר נפלא ועצוב בניגוד למצופה. אבל, כידוע, הנפש לא תמיד פועלת לפי המצופה ממנה.

(לפי השקפת ההלכה אסור להיות עצוב בשבת, אבל התלמוד מספר, שרבי עקיבא נהג לבכות בשבתות בבית הכנסת, אולי בעקבות צערו על כשלון מרד בר-כוכבא שהוא היה מנהיגו הרוחני. כשלון המרד שעלה בחיי מאות אלפי יהודים, )

כַּאֲשֶׁר בֵּרַכְתִּי עַל הַנֵּרוֹת / זלדה

כַּאֲשֶׁר בֵּרַכְתִּי עַל הַנֵּרוֹת

קָרְאוּ כִּסּוּפַי בְּקוֹל:

שַׁבָּת שָׁלוֹם, יַקִּירַי -

אַךְ הֵמָּה נָטְשׁוּ אֶת אַרְצוֹת הַחַיִּים

וְלא עָנוּ לָרוךְ.

אָמַר חַגִּי הָרוֹעֵד: שָׁרָשַׁי לְמַעְלָה.

לָחַשְׁתִּי:

שָׁלוֹם לָךְ, שַׁבָּת לָךְ, נִשְׁמָתִי.

מִבַּעַד לְדִמְעוֹתַי שׁוֹטְטוּ שַׁלְהָבוֹת

וְהַקִּיר כֻּלּוֹ זָהָב מְנַצְנֵץ,

כָּל כָּךְ אוֹר מִסְּבִיבִי

וְכָל כָּךְ הַכְּאֵב -

עוֹד רֶגַע וְתֵצֵא נִשְׁמָתִי.

-------

Subject: Re שיר לשבת

תגובת נמענת:

שלום, קשה לי להזדהות עם השיר, מכיוון שאני יודעת שכשאנשים עוזבים מה שאנו קוראים לו "ארצות החיים" הם בעצם יותר חיים ממה שהיו כאן בעולם הזה. החיים כאן הם אשליה. החיים בעולם הבא הם החיים האמיתיים.

-------

Subject: Re Re שיר לשבת

תגובת נמען:

קשה לקבל אמירה כזאת, לא בערב שבת...מה?, חזרת משם?

------

Subject: Re Re Re שיר לשבת

תגובת הנמענת:

לא חזרתי משם, אני חיה שם כל הזמן

(עד כאן)

-------------- -------------- --------------

צביקה הדר מגדל דור שלא יידע שמותר לו לבעוט

(הארץ, מורן שריר, 12.11.2012)

ב-1993, בתוכנית "נייס גיא" של גיא מרוז ויוני להב בערוץ 2 הישן, הופיע צביקה הדר בתפקיד "זיבי נתניהו" והודה שהוא "תינה אהבים עם קבוצה של קטינים מעיירת פיתוח". בהמשך התוודה אותו זיבי על "תקיעת עזים" ו"אונס קשישים" (הכול בעיירות פיתוח) ועל עיסוק העבר שלו כקוקסינל בתשלום בחוף תל ברוך. לראייה, התפשט הדר וחשף שמתחת לחליפה הוא לובש גרבונים וחצאית מבריקה... (המשך המאמר)

-------------- -------------- --------------

"הרי אתה מיוחד, אם כך מדוע אתה

מתאמץ כל כך להוכיח שאתה הכי טוב?"

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר בהצגה "היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה בהצגה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------