"מונודיא 2012" - ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר ולאחר מכן בתיאטרון יפו.

בכל שבוע, אנו מביאים, קטע מתוך המופע.

16. יוצאת מהבית

כתיבה ובימוי: שירלי ליגום. שחקן: אוֹרִי גביש

(מדבר בשקט. מאופק)

כל פעם כשאת יוצאת מהבית, אני נהיה כמו חיה. במיוחד בלילות.

(שתיקה)

בהתחלה זה מרגיש טוב, אולי אפילו סוג של הקלה, אני חושב יהיה לי שקט הערב, הילדים הולכים לישון, אני יושב בנוח על הספה עם הלפטופ, בוחר לי את המוסיקה שלי, שומע אותה בקולי קולות מבלי שאת תגידי לי להחליש, וכן, יהיה לי שקט, הבית שלי, חלל שלי.

ואז אני מתחיל להתעצבן, הילדים עושים רעש ורוצים ממני דברים, ואני חייב לגמור פה משהו במחשב, שיסתדרו לבד כבר, כן, ושוב הלכת מבלי להכין להם ארוחת ערב, שלא נדבר בשבילי, וצריך גם להוציא את הכלב והכול עלי?!

אני גם צריך לעבוד וגם להיות הבייבי-סיטר שלך? איפה את בעצם? לאן הלכת? לסרט? להצגה? ללימודים? להליכה? לחברה? את אומרת משהו לא ברור והולכת לך. אני כבר לא מצליח לעקוב אחריך, את עושה כל כך הרבה דברים. תעשי משהו אחד תלכי עליו עד הסוף. אני כל הזמן אומר לך את זה אבל את לא מקשיבה. כל פעם את מוצאת לך איזה גורו אחר להיאחז בו, ואני לא מצליח לעקוב ולהבין ובעצם איפה את? איפה את לעזאזל? מה יש? את כבר לא יכולה להישאר בבית, פה, איתי, סתם להקשיב למוסיקה? איתי? בשקט? אני כבר לא מספיק לך? זה לא היה ככה שהתחתנו. את לא את. את לא מי שהתחתנתי איתה. את רימית אותי. עבדת עלי.

(כעס)

וזה לא שאני מקנא. אני לא. אני לא קנאי. אבל איפה את? החיים שלי מסובכים גם ככה ואת לא עוזרת לי לשקט שלי. אני רוצה שקט. שקט.

(שתיקה)

סוף סוף הם ישנים. אני מת עליהם ומצטער שצעקתי עליך, ועליהם, ושלא יכולתי לעזוב את המחשב ולשחק איתם קצת. אבל השתוללתי איתם קצת במיטה והיה כייף, זה מספיק לא? כן, זה מספיק. אולי נשתה עכשיו כוס קולה קרה עם קרח ונשמע מוסיקה?

(קם ויוצא)