(אפרופו ראש ה-c.i.a, גנרל דיוויד פטראוס - הפרשה המסעירה את ארה"ב השבוע)
(קטע תיעודי, לא בדיוני)
וושינגטון תחילת שנות השבעים. אני נשואה לצייר וזייפן מוכשר. פתחנו גלריה מפוארת בלב וושינגטון, עם תערוכות לאמנים בינלאומיים כמו קארל אפּל, משה קסטל, יעקב אגם ואחרים.
יום אחד אני מגיעה לגלריה בשעות הבוקר והעוזרת שלי, נטלי, מודיעה: "היה לך טלפון מהסנטור מק-גאוורן". - "מהמשרד או ממנו אישית?" - "ממנו אישית, ואמרתי לו שאת במספרה". באותו יום היה לי תור במספרה. הלכתי למספרה והספרית באה אלי בהתרגשות ואומרת לי: "הסנטור מק-גאוורן צלצל ושאל אם את כאן".
בערב הקודם נפגשנו במסיבת התרמה. כשנכנסתי למקום ועמדתי למסור את המעיל שלי למארחת, ניגש אלי הסנטור ובתנועה מהירה חיבק אותי, לחץ אותי אליו והדביק לי נשיקה חטופה על השפתיים.
הסנטור מק-גאוורן היה אז כבר בחוג אנשי הגלריה. בבחירות של שנת 1972 היה מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית והובס על ידי הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון. הוא נחשב לליברל מובהק ולסמן שמאלי במפלגתו. במלחמת העולם השנייה היה טייס מפציצים ופעל לקבלת אישור להפצצת מחנות ההשמדה באירופה אבל הפיקוד העליון התנגד לכך. מאוחר יותר התנגד למעורבות האמריקאית בווייטנאם, ופעל לצמצום הרעב בעולם והיה ממקימי כוחות השלום. בקיצור, איש טוב.
הכרנו אותו דרך הנרי קימלמן, יהודי עשיר מאיי הבתולה, שעליו עוד יסופר בהמשך, שכיהן כגזבר של הסנטור בבחירות לנשיאות של שנת 1972. הוא היה אחד מהפטרונים של בעלי. הצענו לו פורטפוליו של חמישה חיתוכי עץ של נביאים תנכיים שבעלי עשה לתורמים הגדולים. הפורטפוליו זכה להצלחה גדולה ונעשינו חברים של הסנטור ואשתו והיינו מוזמנים לכל מסיבות ההתרמה שלו.
היהודים העשירים נהנו להתחכך במנהיגים פוליטיים. היו עומדים בתור כדי ללחוץ את ידו של מק-גאוורן. קנו יצירות בגלריה שלנו כדי לקבל הזמנה לארוחות צהריים בסנאט. בדחילו ורחימו היו ניגשים לסנטור שישב בראש השולחן ותוחבים מעטפות מלאות כסף לכיס החולצה שלו. הוא לא ממש חיבב את הנוהל הזה ובכל פעם שמישהו היה תוחב מעטפה לכיסו, היה מסמיק.
צלצלתי אליו ושאלתי: "כן, סנטור, מה נשמע? מה אני יכולה לעשות בשבילך?".
- "רציתי להזמין אותך לארוחת צהריים בסנאט".
זה היה כמו ב"הסנדק". באותה תקופה שיחקתי עם גבולות הכוח וזו הייתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה. הייתי בחברה של אנשים שכאילו היה להם הכול. אבל בעצם זו הייתה חברה מושחתת שבה כל אחד מתחרה בשני בעניין של למי יש יותר כסף. הפגנה ראוותנית של עושר. התבדלות מעוני ודלות. ההורים והסבים שלהם היו מהגרים עניים שהגיעו מאירופה. הנכדים היו מכורים לכסף. קנייה אובססיבית של מוצרי אמנות, קנייה של בתים באזורי נופש. הם גם התחתנו ביניהם. ממש כמו פה בישראל.
בשנות הארבעים והחמישים, בגלל האנטישמיות שהייתה נפוצה בוושינגטון, הקימו לעצמם היהודים העשירים קאנטרי קלאב משלהם בשם "וודמונד". פעם נערכה שם מסיבה לאחד מעשירי וושינגטון שהייתה לו מכונית "לינקולן קונטיננטל" בת שלוש-עשרה והוא עשה לה מסיבת יום הולדת שקראו לה "קאר-מצווה" על משקל "בר-מצווה". כל אורח במסיבה הוזמן להצטלם עם המכונית שניצבה על כן מסתובב ועל כל שולחן היו מפיות וגפרורים שהודפסה עליהם תמונת המכונית. השולחנות היו עמוסים שמפנייה וקאוויאר. בזבוז בל יתואר והכול מתוך שעמום ותחרות אובססיבית. החיים היו משעממים למדי. הם קנאו בישראלים שיש להם מלחמות הישרדות ומצוקות קיום ושלחו את בניהם ובנותיהם לישראל לקבל מעט "יידשקייט" באווירה ישראלית תוססת.
פעילותה של הגלריה שלנו והידידות עם הסנטור ועם הגזבר הנרי קימלמן פתחו בפנינו דלתות אל מסדרונות השלטון ואל בתיהם של עשירי העיר. הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו לוושינגטון היה לערוך רשימה של עשירי העיר והתורמים הגדולים. את התערוכה הראשונה בג'ורג'טאון, פרבר בדומה ליפו העתיקה, פתחו יצחק רבין ואשתו לאה ז"ל. הסופר הרמן ווק יבל"א, היום בן 95, כתב הקדמה לקטלוג.
הלכתי לארוחת הצהריים עם הסנטור. בסיום הארוחה הוא אמר: "את אישה יפה מאד. הייתי רוצה שיהיה לנו רומן". חייכתי. ידעתי שזו לא התאהבות ולא סיפור אהבה, אלא פשוט הרפתקה. באותה תקופה רציתי לסיים את הנישואים הגרועים שלי ובדיעבד, אני מבינה שזה היה אירוע שסימן את הדרך להשתחרר מהאגו-מניאק שבעלי הפך להיות עם פרסומו ההולך וגדל. בהרפתקה שלי עם מקגווארן גיליתי שלמרות שהיה בעל כוח, נשאר "מענטש", אדם הגון ואנושי. הפרשה נמשכה כשישה חודשים, עד אחרי פרשת ווטרגייט.
הלכנו לסוויטה הנסתרת שלו בבנין הקפיטול. הוא התנהג בעדינות, כג'נטלמן אמיתי. אמרתי: "אוי, מה שהעיתונאים היו נותנים כדי לגלות שיש לך הרפתקה עם מרגלת ישראלית". הוא צחק.
(המשך יבוא)
(א.ב. - השם שמור במערכת)
