1. זורמים

"יוצא מן מהכלל! לא הבנתי שום דבר!" -

כך מצטט איש תיאטרון מקומי את דבריה של צופה שהייתה בהצגה שלו. את הדברים הוא סיפר ליובל מסקין בתוכניתו "אמנות. נקודה". "זו מחמאה נהדרת", אמר איש התיאטרון ליובל. לתומי חשבתי שכאשר אני צופה ביצירה ראוי שאבין בה דבר אחד או שניים. אבל היוצר ההוא והצופה שלו שמו דגש על "היוצא מן הכלל", שהוא כלל לא יוצא מן הכלל, אלא להיפך - הוא הכלל בקרב יוצרים וצופים רבים.

הכלל הזה כולל בתוכו את ביטול מרכיב המחשבה אשר בחוויה האישית. מה נותר? תחושה, תמונה ורגש. יש שיאמרו שזה מספיק: לראות, לחוש ולהרגיש. אופייני לחוויה של אדם או חברה במצב של מצוקה נמשכת. "אל תחשבו", אומרים במאים אחדים לשחקנים להם, "תזרמו!". זרימה שהיא היסחפות בזרם, והשתייכות לנחשול מרכזי שיש בו ריקנות שכל מרגיעה ואין בו חשבון נפש. כך קבוצות של יוצרים זורמים מציגות אירועים יוצאים מן הכלל בפני קהל זורם והכול משבחים את הכול על היותם משתייכים לכלל.

(א)

--------------

2. הספק והאמון (20)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 20

הרמוניה ודיסהרמוניה (המשך)

...דוגמא למשאלה של יצירת הרמוניה אישית אפשר למצוא אצל יוצרים שעל הבמה הם מתמחים ביצירת דמויות ענוגות, טובות לב וישרות דרך, ואילו בחייהם הפרטיים הם ידועים בקרב מכריהם כגסי רוח, רעי לב וחסרי עכבות מוסריות, או להיפך. האם אין מובעת בהתנהגות זו המשאלה, המודעת או הנסתרת, ליצירת איזון בין מרכיבי האישיות הכוללת של היוצר? כמובן שעדיף המצב שבו היוצר מציג על הבמה את כל הרוע שבאדם, ואילו בחייו הפרטיים הוא נותן ביטוי לכל הטוב שבו. הרי זוהי משמעות הקתרזיס האמנותי הקלאסי - מתן ביטוי אמנותי לרוע, לכאב ולסבל, ובכך לטהר את האדם מכל אלה.

כמו כל מערכת מורכבת, גם מערכות דתיות שואפות לאיזון בין מרכיביהן. כך בכל אחת משלוש הדתות הקלאסיות המערביות. דמות האל המונותיאיסטי, אם הוא לא רב-פנים, לפחות הוא קוטבי.

לדוגמא סיפור התפתחותה של הדת היהודית, שהיא הקדומה בשלוש הדתות המערביות הקלאסיות, מספק לנו תיאור היסטורי  של תנועה בין עקרון האיזון והאיחוד לבין עקרון ההפרדה והניתוק:

כידוע, התפתחה הדת היהודית על רקע נוף של ריבוי אלים בקרב השבטים בארץ כנען, ברבע האחרון של האלף השני לפני הספירה. בין האלים הנפוצים באזור, הידועים ביותר היו בעל, שלחין, חכמה, עשתורת, אשרה, דגון, יהוה וכו'. לכל אל הייתה פונקציה חברתית מרכזית אחת. למשל, בעל היה אל השמיים, הגשם והפריון, גד אל המזל הכנעני, יהוה אל המלחמה וכו'. מתוך ריבוי זה עולה כוחו של אל אחד - יהוה. אל זה כובש מקום מרכזי בין הפולחנים הנפוצים בארץ כנען, ותהליך התפשטותם הפוליטית של נאמני יהוה באזור, מקביל לתהליך המעבר התרבותי אל עבר התפיסה המונותיאיסטית.

אילו ניתן היה להגיע לאיחוד מושלם של התרבויות כולן תחת פולחנו של אל אחד, כי אז אולי היה אל זה שליט עולמי יחיד בתרבות הפולחן הדתי לנצח. אולם מכל בחינה שהיא, שליטה מוחלטת, אחידה ומושלמת לנצח, איננה אפשרית. אפילו במהלך הרחבת השפעתו של האל יהוה כאל מרכזי, המשיכו השבטים בארץ כנען לקיים תרבות של ריבוי אלים. גם לאחר התבססותו של יהוה כאל יחיד, לא גשמי ומופשט, ממשיך מרד הריבוי לחלחל בדת היהודית כמרכיב אזוטרי-מיסטי שלה. החל מהמאה הראשונה לספירה, הוא מתקיים על בסיס השפעת התרבות הגנוסטית והיוונית, ופורץ במובהק במאה השתים-עשרה בדמותה של הקבלה. זו שואלת ממקורות שונים, דימויים ופעולות, ומתארת עולם אלוהות היררכי ורב-פנים, מבלי לוותר לחלוטין על העיקרון המונותיאיסטי. עולם האלוהות האחיד לכאורה, מתפרק למרכיביו. האל עצמו שומר על עמדת הבכורה שלו בראש סולם האלוהות, אבל כל שלב בסולם, המכונה ספירה, מגלם מצב אלוהי ייחודי, שריד לתבנית העולם הפוליתיאיסטי הקדום.

השבר המיסטי ביהדות מחזיר אליה, באמצעות הקבלה, אפיונים פגאניים. עולם האלוהות משקף תכונות אנוש, ותבנית הגוף האלוהי בנוי על פי תבנית גוף האדם. עולם הספירות הבסיסי של הקבלה היהודית, המשמש ברוב שיטותיה, מתאר את חלקי הגוף האלוהי מראשו ועד לרגליו בשמות המזוהים עם איברי גוף מסוימים: כתר, חכמה ובינה מזוהים, בדרך כלל, עם איזור הראש, גדולה וגבורה עם הזרועות, תפארת עם עמוד השדרה, נצח והוד עם הרגליים או לחילופין עם האשכים, יסוד עם איבר המין הזכרי, מלכות עם איבר המין הנקבי. המושג "בצלם אלוהים ברא אותו" (בראשית, א' 27). יכול להתפרש, מצד אחד, בצלם אלוהים ברא את האדם, ומצד שני, בצלם האדם ברא את האלוהים.

ראוי לשים לב לתפיסה הדואלית ביחסי אל-אדם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפורי הבריאה: בפרק הראשון אכן "בצלם אלוהים ברא אותו" (שם), ואילו בפרק השני "וייצר יהוה אלוהים את-האדם עפר מן-האדמה" (שם, ב' 7). שני התיאורים הללו המובאים בסמיכות מקום וזמן מרמזים על מורכבותו של האדם, שיש בו מצלם האלוהים הנשגב ומעפר האדמה שהוא החומר.

("המעגל הפתוח", עמ' 113-114. המשך יבוא)