הצטרפו לאיגרת השבועית

מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן.


"מונודיא 2012" - ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר ולאחר מכן בתיאטרון יפו.

בכל שבוע, אנו מביאים, קטע מתוך המופע.

 

17. מחכה לתוצאות

כתיבה ובימוי: שירלי ליגום. שחקנית: נועה מאיר.

 (אישה במצב של בלבול, מדברת אל הפסיכולוגית שלה)

 

ואני יושבת שם ומחכה לתוצאות של הבדיקות ופתאום אני צריכה פיפי, אני כל כך צריכה, זה מתחיל לצאת לי, אבל אני לא יכולה לקום.

אני לא יכולה לקום, אסור לי לזוז, אם אני אזוז אני אתעלף. ואיך אני אגיע לשירותים, וכל הגוף שלי רועד, ואני לא מסוגלת להתאפק ויוצא לי הפיפי, יוצא לי... ושיט, יצא.

עכשיו באמת איך אני אקום...

ואני כל כך מפחדת. אני לא רוצה למות. אני לא רוצה לדעת כלום. אני לא רוצה להתמודד עם כלום. ואני מתפללת שאלוהים יעשה שהכול שיהיה בסדר רק הפעם הזאת, אני מבטיחה, אני אהיה בסדר.

והכול בגלל הציפורן שלי בבוהן שהתחילה פתאום להשחיר והחלטתי לטפל בזה, שיורידו לי כבר את הציפורן. גמרתי לעשות הפריות. ויש לי חודש זמן  עד שתבוא עבודה חדשה.

והרופא הסתכל על הציפורן, שמע שאני נוסעת, הזמין דחוף למחרת לבית החולים, להוציא אותה ולקחת דגימה.

ואני יושבת שם וחושבת לעצמי מה אם אני עכשיו אקום והמכנסיים רטובות, אבל מותר לי, לא? זה עוד פעם השיתוק הזה, שמשהו פתאום קורה, קורה לי בפתאומיות, בלי שום הכנה, ואני, הדם נוזל לי מהגוף, הכול מתערפל ויש לי סחרחורת ואני לבד.

ואני יודעת שאסור לי, אסור לי להיכנע להרגשה הזאת, שאם אני אתעלף, אני אמות ואחר כך אני אף פעם לא אחזור להיות מה שהייתי, ואז יאשפזו אותי ורק כדורים ומכות חשמל. אני לא רוצה למות, זה עוד לא הזמן שלי,

ואני אומרת לעצמי שאני מוכרחה לקום עכשיו על הרגליים, להציל את עצמי, ואף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אבל לקום בשביל מה? בשביל לעשות פיפי?

ואני מחכה לרופא שיבוא וידבר עם האנשים ויגיד "אתה בסדר ואתה בסדר ואתה בסדר" ואז הוא יגיד לי: "וגם את בסדר אבל רק ניתוח קטן", אבל אני לא אמות. ואני ארוץ אליו ואני אחבק אותו ואמחץ אותו כאילו אין מחר. ואני לא אמות, ואין לי גרורות בגוף.

 

והרופא מביט ושותק ואחר כך הוא אומר: "יש לך תאים של מלנומה", מסמן לי איקסים בטוש שחור איפה שהוא יחתוך בבוהן ובמפשעה. "פה אני פותח. פה אני מוציא בלוטות. את צריכה לעשות סי.טי. לראות אם יש לך גרורות, ואחר כך ננתח". ואז בעלי נכנס. וכמו תמיד הוא עושה סדר ואומר שצריך להסביר הכול מההתחלה, "היא לא במצב להבין כלום".

(בכי)

ומה אם הילד?

ואיך אני אעבור את הזמן עד לתוצאות.

"אימא", הוא אמר לי, "חלמתי שסרטן רודף אחרי ואוכל לי את האצבעות ברגליים".

כזה מתוק.

צריך לדעת את התוצאות צריך לשאת בתוצאות.

יוצא לי פיפי...

(יוצאת בריצה)

לאיגרת השבועית של 2012 . 11 . 22