(קטע 1 מתוך 3)
א.
כשנכנסתי לחדר הישיבות קיבל אותי גורביץ בפנים נוהרות. אומנם עלי להודות שמהנדס גורביץ, איש בעל לחיים אדמדמות, היה, בעצם, מליץ היושר הבלבדי שלי בוועדה שאמורה הייתה להתכנס בעוד מספר רגעים, אולם עתה זרחו פניו באור יקרות.
"תביט לשם" - הוא הורה לכוון רצועת החלונות שהאירה את שולחן הישיבות על ניירות העבודה - באור חיוור. והנה שעה שהפניתי מבטי, חלף משב שגרם לניירות לרשרש במן רעננות קלילה. כן, איזה צוהר נפתח. וכמו חזיון בלב מדבר, שם על גבי החולות שמעבר לו, כשהוא משלח כפותיו בגמישות חיננית - קם וצמח הפרויקט שעליו הגיתי ימים ולילות. ובעוד שומע אני ברוחי כיצד מקור החיים הזה, על מסתוריו אפופי האורות והצללים, כבר הומה משיחות חולין וממצהלות ילדים, עלתה כעין סלע עיקש וזעיר, דמות. לא, לא במרחקים היא ניצבה, כי-אם, כאן על סף החלון הפעור.
"תכיר זה החבר החדש" - הורה גורביץ על בעל הכנף השחור - "הוא הצטרף אלינו לפני שבוע" - הוסיף.
"באמת?" - הבעתי את פליאתי
"כן ומאז הוא לא נפרד מאיתנו" - השיב גורביץ.
אמנם חשתי בתעוקת-מה לנוכח היצור, אולם אפשר שבחריגותו של המראה, טמונה הייתה איזו טובה. אי לכך נעתי לעברו נמנע מצעד, אשר בעטיו עשוי היה להרים כנף ולהעלם כשהוא משאיר את השגרה המוכרת, על כנה. אולם לא נראה שבעל הכנף התרשם מהתקרבותי אליו, יתרה מכך, דומה היה שככל שקרבתי הוא נאחז בסף ביתר נוקשות, וכבר ניצבתי מולו והנה הוא מסב אלי את ראשו הזעיר, ושתי עיניים צהבהבות - חלף בי חיל - ננעצות בי. האומנם משהו במבט הנוקדני והנוקר לכדי אימה שלו, היה מוכר?
ובעוד אנו מחליפים מבטים, נשמעה נקישת ידית. הסבתי מבטי. והנה ארוך וקדורני חוצה סגן היו"ר, מר רוכברבר, את סף הדלת וקרב ..
"אז הבאת את התכנית?" - הוא שילח בי מרום קומתו מן מבט שהיה רווי בבוז קר.
"כן" - השבתי מורה על תיקי בגאווה ובהתרסה.
"טוב" - הרים גבותיו במן ספקנות חמצמצה והזדרז לטעת עצמו בכסא שלימין כס היו"ר שניצב בראש .
אחר נטל את נייר העבודה ורכן עליו כביצה חרישית.
"האם" - העז גורביץ לאחר שניות שבהן שררה דומייה מעיקה - "כבר ראית את החבר החדש?"
"היו"ר הממונה?" - הפליט הסגן תוך שאינו טורח כלל להרים מבטו
"חה!" - הפתיע גורביץ באבחת צחוק שהרטיטה את החלל - "זה שנחת כאן לפני כשבוע"
"ואותי מעניין יותר מי הנחית אותו" - התסיס הסגן מבין שיניו כשהוא ממשיך לרבוץ על המסמך.
"חה חה" - המשיך גורביץ לגעות באבחות צחוק צורמניות - "סביר מאוד שהוא בא ממקום מאוד גבוה, אולי.." - זחה עליו דעתו - "מהצמרת של הברוש שממול".
"משם הא?" - סינן הסגן בזעם - "תשמע אותי זה בכלל לא מצחיק. הא" - משך בכתפיו - "מהצמרת."
ובעוד הם מדברים, נשמעו פעמים שהלכו וקרבו. והנה בזה אחר זה נכנסו: האחראי על התקצוב מר קצמן, האחראי על בדיקת התשריטים המהנדס יוסף דיוקוביץ, מזכירת הועדה חיה, ואדם בחליפה אפורה שכנראה היה משקיף מן החוץ. אחר - שתוך השמעת חריקות צורמניות - התמקמו, פסעתי לירכתיים והתיישבתי אף אני. אי-שם, בקצה הנגדי, נשאתי מבטי, החמיר כיסא היו"ר, על משענתו שהייתה מרופדת בבד שחור, מיתמות.
"הםםם, אני רואה שהאנשים כאן חיים בסטנדרט גבוה" - טפטף זמן-מה לאחר שהתיישב, האחראי על התקצוב שעה שבחן עיטורים של מאפרה מוכספת שאותה נטל מהשולחן.
"מה אתה אומר!" - נזעקה המזכירה חיה - "כבר שנים אני מתחננת: תוסיפו כמה בקבוקוני טיפקס לתקציב! ותמיד אתם נותנים לי את אותה התשובה: בשנה הבאה. מה ביקשתי? טיפקס!" - הוסיפה בהתרגשות
והנה נדמו ההמהומים וגל של שקט חלף עבר.
"האם היו"ר נמצא עימנו?" - שאל אז המשקיף מן החוץ, בקול שקט וקר, ואחר סקר את המסובים. לרגע נתקל מבטו בסגן היו"ר, אשר בזמן שעטה מן קשיחות סלעית, היה מתמלא בעצמו, אלא שבעוד הוא מתמלא, חרקו הכיסאות, כאילו איזו אי-שביעות רצון עמוקה גודשת את החלל.
כנכון לקרב חישק הסגן את לסתו, אך פתע נשמע קול פרפור עז. בהרף עין הסבנו מבט, והנה, במשק, גחה מן התקרה ציפור שחורה ונחתה הישר, ובנחישות שאין בלתה, על קצה משענתו המיותמת של כס היו"ר. הסגן הסיט מבטו מן העוף הכה סמוך אליו, כשהוא אחוז תזזית. למעשה כולנו נרתענו מעט לאחורינו.
ובעת שאחוזי פליאה הבטנו בעוף המוזר, נשמעה קריאה.
"קבלו את היו"ר!" - זה היה גורביץ שהשמיע קול צהלה
הסתכלנו בכה ובכה כשלפתע פשט המהנדס יוסף דיוקוביץ, האיש האחראי על בדיקת התשריטים, את ימינו, ותוך שהוא מפנה את אצבעו כלפי היצור קרא: "זה?!" כן, מין "זה" מלא בבוז שכזה שננעץ בחלל. העוף, כך נדמה, נעץ את עיניו בקצה אצבעו המורה, באימה? לא כלל לא! כי-אם במין סקרנות.
"אוף!" - נאנחה לבסוף המזכירה חיה - "אני בכלל לא אוהבת עורבים, ובייחוד לא זכרים!" - הוסיפה בטרוניה
"ומאין לך, גברת חיה, שהדבר הזה הוא זכר?" - סנט בה דיוקוביץ.
"מאין לי?" - שאלה - "כי רק גברים עומדים בראשות ועדות!" - זקפה גווה בנצחנות.
"תסלחו לי" - התעשת אז סגן היו"ר - "אבל אם כל הכבוד, אני לא רואה כאן שום יו"ר!"
"הוא לא רואה.." - העיר בטון מלגלג מר קצמן האחראי על התקצוב
"רבותי" - קטעו המשקיף מן החוץ - "אני מבקש שתשאירו לעצמכם את כל הפוליטיקה הפנימית!" - הצמיד בכעס את שתי גבותיו - אז אולי כדאי שנתחיל?"
למשמע הדברים התכווץ הסגן קמעה, אולם אט הוא שב והתמלא
"לי זה ברור לחלוטין מי עומד כאן בראש" - נענע ראשו במן אמונה עצמית - "ולכן, מבחינתי, אין שום בעיה"
"איש" - נפנה אז אלי מרום המעמד שכבשו שנית - "האם אתה יכול להציג בפנינו את התכנית?"
הבטתי בו ובציפור שניצבה לידו. מבעו רבץ על שכמי בכל כובד נישאותו, אך כאין הוא היה לעומת רשפן של שתי העיניים הצהבהבות והזעירות ששם, למולי, ממרומי משענת הכסא שבקצהו הנגדי של השולחן, הן ביקשו לנקר את נשמתי.
