אֲנִי זְקוּקָה

לְכַמֻּויּוֹת אַהֲבָה

בִּלְתִּי נִדְלוֹת

נְחָשִׁים נִכְנָסִים

לְחַדְרֵי הַנְחושֶׁת

הַקְרוֹבִים

לִמְקוֹם

מְגוּרֵי אֲחוֹתִי

אֶרֶס

אָדום בְּפִיהֶם

וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת

עַל הַכִּסֵּא הַחַשְׁמַלִּי

אֲחוֹתִי מְכַוֶּנֶת

רוֹבִים

לְרַקָּתִי

חַיַּי לא יָכְלוּ

לַעֲלוֹת עַל שִׂרְטוֹן

יוֹתֵר מִשֶּׁעָלוּ

וְיֵש כָּאן טְרָגֶדְיָה

מָרָה

וַאֲנִי שׁוֹתָה

בִּירָה קָרָה

וְאֲהוּבִי יוֹצֵא

וּבָא אֶל

בֵּיתִי וּמִבֵּיתִי

וַחֲבָלִים קְשׁוּרִים בַּעֲקֵבֵינוּ

עַלְמוֹת הַקֶּרַח

הַחוֹרְגוֹת

מְבִיאוֹת נְכָדִים

לָעוֹלָם

כֵּן, נָכוֹן נָתָן

זַךְ

כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת

אַשְׁפּוֹת

וּבְכָךְ אֲסַיֵּם.

(בילי לרנר, משוררת)