(נתקבל ביום ג', 20.11.2012)

בטלוויזיה משדרים את החיסול כבר מאות פעמים. מצלמה רודפת מכונית והמכונית מתפוצצת. זוהי תמונה של הרג. מעשה הריגה משודר בפריים טיים אך ריח ההרג כל כך רחוק מאיתנו. רחוק יותר ממרחק המטוס אל המכונית. מזכיר משחק מחשב מאשר הרג. בטלוויזיה אין חלקי גופות עפים באוויר. כדי לא לפגום בהנאה. לעומת זאת על מכונית מתפוצצת מסתבר שאפשר אף להתענג. אפשר גם להתמכר. העיקר לראות בנחת את הפרסומות. מזכיר לי קצת פרסומת לגבינה לבנה בלי זכר לסבל הפרה. או פרסומת לשניצל החוסכת את נתזי דמה של הפרה כשעורפים את ראשה. כמו האוכל גם המלחמה היא תעשייה. צילומי חיילים מחייכים מכוונים נשק אל אסירים כפותים הפכו בידור זול. אני חושש לומר שגם למלחמה אפשר להתמכר. אפילו בקלות. והמכורים כמו כל המכורים מכחישים התמכרותם. אולי רק מפני שהתמכרות למלחמה כלל אינה מוגדרת. כמה קל לפתוח במלחמה. כמה קשה לסיים אחת. כך קשה לגלות את ההתמכרות הצועקת מבפנים כשמתבוננים בסרטון של מכונית מתפוצצת עשרות פעמים ברצף כדי שנרגיש טוב יותר. חלקי גופות ונהרות דם ברחובות היה בהם לדחות אותנו מהמלחמה. אבל חברה נאורה שכמותנו לא צריכה מראות זוועה בטלוויזיה. היא צריכה טלוויזיה? היא צריכה למכר אותנו למלחמה? הילדים שלנו מתמכרים למלחמה לנגד עינינו. אני חושש לומר שגם לספירת גופות אפשר להתמכר. כל עוד לא רואים את הגופות. ואם רואים אז לפחות מכוסות. ואם אפשר אז בדגלי הלאום. אני בוכה וצוחק. כי הרג הוא הרג הוא הרג, גם כשהוא לשם הגנה עצמית. גם כשהוא לשם הכנת נקניקיות. גם כשהוא לדעתנו הכרח להגנת הקודש שבקודשים. על אחת כאשר הוא מבוצע בשמנו באמצעות ידם של אחרים. זה יכאב. גם לגאים וגם לשותקים. גם ליפי הנפש וגם לאלו שלא מוכנים להכיר בכמיהתם לנפש יפה. כשמעלימים את ההרג הקיים או מאפרים אותו בפיקסלים הוא לא נעלם. דרך הדברים שאנחנו רואים אוכלים ושומעים הוא חודר ובפנים נשאר. גם אם נחשוב שאינו שם. גם כשנהיה בטוחים שאינו שם. בדיוק כמו בתמונה ההיא מהטלוויזיה.