(קטע 2 מתוך 3)

(מדובר בעורב שהצטרף לישיבת אדריכלים)

ב.

הגפתי את אישוניי, ואזי עיריתי אל קרבי מנת-אויר. אחר, הושטתי ידי לתיק, ואט דליתי ממנו את התכנית. עתה, כשליבי מתפעם, התרתי קיפוליה. והנה אגד הרחובות והסמטאות שנפתל בחינניות של צמח המטפס במעלה גבעה, נפרש למול עיני.

'ובכן..', נקבתי בזהירות, נכון להפלגה מאירת העיניים.

'טה, טה, טה', קטע קול טחינה קטנוני ומרושע את השטף שעמד על קצה לשוני, 'ומה זה?'

הבטתי על קצה האצבע המורה. היא הסתיימה בציפורן שהתעקלה קלות. ציפורן שהורתה על ספק עיגול זעיר ששכן אי-שם בסבך הרחובות. להרף נשאתי עיני, מבטי הנוכחים ובייחוד אותו מבט המרצד מעבר לזגוגיות המשקפיים, זה  של האיש שפשט ידו לעברי, הלא הוא האחראי על בדיקת התשריטים, היו קשים. על הציפור שלמולי לא העזתי להביט כלל.

'אה, זה', התלבטתי כשאני מחפש מענה ובעוד אני מתלבט נשמע המהום קצר-רוח: 

'תאמרו: אפשר להפעיל את המאוורר?' 

'אה, בעניין הזה אל תפנו אלי!', נשמע הקול. הגבהתי מבטי. קצמן, כך דומה, לכסן עיניו לעברו של המהנדס דיוקוביץ, כשהוא מצידו, מפנה מבט לסגן.

'כל שביקשתי ממנו היה תקציב למחבר', נכנס דיוקוביץ למגננה מפתיעה, 'מה ביקשתי? מחבר!'

'רבותי!', רעם הסגן, 'אנחנו דנים כאן בפ ר ו י י ק ט!', ביטא את המילה בהדגשה, ואחר כשהוא מזקיף ראשו לעומתי הוסיף:

'אז תאמר, האם כבר החלטת?', בוז היה תלוי על קצות שפתיו שעה שאצבעו המדשדשת הורתה על העיגול.

ובעוד תוהה אני על טיבו, נשמע: 'בור ניקוז!'

זה היה גורביץ שקרץ לי קריצה מחויכת. האומנם באה הישועה מבעל בריתי היחידי?

'האם אתה מאשר זאת?', תבע המשקיף מן החוץ ללא שהיות.

'הממ...', תהיתי כשכל העדה רובצת לפתח לשוני. 'אולי... אפשר...', היססתי, שכן למרות קביעתו של גורביץ לא הייתי בטוח בה כלל. ובכל זאת, הרי הוא בן-בריתי, עתה במעמד רשמי זה, שומה עלי שלא להשתהות זמן רב לשם מתן תשובה.  'כן...', קרטעתי, 'ובעצם...' ניסיתי להתניע את עצמי מחדש, 'לא! אבל בעצם... כן, כן...'

והנה דומה שצללים מרצדים על-פני השולחן ונראים הם כדורסים הזעים בקיניהם. היכן, נעצתי מבטי בעיגול, מקור החיים, על הדרך ועל הסמטאות המשתרגות ממנה בחן? היכן שיחות החולין וקול מצהלות הילדים? הרי אני בלב מדבר שאי-אילו עופות נקרניים שוכנים בחגביו.

'תסלחו לי ', הבקיע אז מאחד הנקיקים קול מדושן, חרוך במקצת, 'אבל עם כל הכבוד לידענותכם, לי זה נראה כמו סתם...', משך בכנפותיו, 'מן שרבוט. 'תגיד', נפנה אלי, 'גם לך אין תקציב לטיפקס?', נלוותה לקול הנשי, המוכר הזה, נימה דוקרנית.

''אדוני היושב-ראש, אני מוחה כנגד כל הרמיזות!', נאחז הדורס שלנגדה בשוליה של המאפרה המוכספת.

כל המבטים נישאו מעוף לעוף, צווארו של הקדורני שניצב בסמוך לכס היושב-ראש, התאמץ להזדקר מעל לכל היתר, אולם בעוד הם משמיעים מן ברבור של מחאה, זעו ממנו כולם ברתיעה. לבסוף הם הופנו לעבר שתי העיניים הצהבהבות והזעירות, שהתנקזו למקור המעוקל, ניצבו לנוכח הקהל כבארות לוהבות. עתה ידעתי! זה היה אותו המבט. כן, אותו המבט הרושף כלפיך, כאשר תפסע בפרוזדורי השלטון, תחצה את סיפה של אחת מאין-ספור דלתותיהם. היה זה רשף מבטו של הפקיד.  

'קררא!', קרא אז יושב-הראש מרום משענת כסאו ופרפר קלות.

'אתם שמעתם?' – נשמע קול חטטני משהו, שהיה רך מן היתר.

'את הקירקור הצווחני הזה?' – שאלה אותה ציפור מדושנת וחרוכת קול.

'אני לא יודע מה שמעתם',  שב הקדורני והזקיר את צווארו הארוך, 'אני לא שמעתי כלום'.

'שוב הוא לא שמע..', צייץ ההוא שנאחז במאפרה 

'רבותי, זמני יקר!' - שילח אז השחור, זה שמרחוק בא, מבטים מוכיחים לכל עבר.

'ובכן', שב הקדורני והתמלא, וכשהוא מכונן כלפי את צווארו הארוך במין גמלוניות טורפנית, שאל: 'האם כבר החלטת?'.  ממקורו תססה מן תמיסה לעגנית.

השבתי פני לספק עיגול. ניסיתי למצוא בו מפלט. לרגע חשבתי שמא יארע נס ואכן יהפך לבור שאוכל לנוס למעמקיו. גורביץ, נזכרתי, טען שזה בור ניקוז, דהיינו מקום שלא כל-כך נעים להסתופף בחיקו, אולם הוא היה עדיף על פני להט השמש ומקורי הציפורים הנוקרים בי בשממה. או-אז עלה בדעתי אותו צליל חרוך: 'לי זה דווקא נראה כמו סתם מן שירבוט'. והנה למרות הנימה החבוטה והדוקרנית שבה נאמרו הדברים, האם אפשר שאמת הדבר? ושאכן לא היה זה אלא אחד מן השרבוטים הנספחים, כך, מבלי-דעת, בהבלחי קולמוס? אוי הטיפקס! שיוועתי. ואולי בכל זאת גלומה הייתה בו משמעות נסתרת? ומאידך, הרי כבר אישרתי, אם-כי לא בהחלטיות הנדרשת, שזה אכן בור ניקוז. בלב הישימון, נענעתי אפוא את ראשי בייאוש.

'הוא אישר!', צהלה כעבור שנייה, בקולה החרוך והדוקרני, זו המדושנת כשהיא מפרפרת קלות. 

'אם כך', הזדקרה ממקומה ציפור שלא השמיעה קולה מזה רגעים ארוכים, 'תאמר לי', שילחה ציפורן מעוקלת, 'מה קוטרו של הבור?'

'מטר ושמונים', בעבע קול מקומר, שאפשר שזיק של נוחם היה בו.

נפשי שביקשה כבר לנוח על משכבה, נטתה להסכים, אלא שאז...

'מטר ושמונים?!', התגבהה תמיהה. זעתי והנה אצבעות גרומות, מוכרות מאי-מקום, צובטות בכל עוצמתן המצמיתה את שוליה של המאפרה המכסיפה. 

'הרי זו חרריגה!'

'גרר...', גרגרה לשמע הקביעה, הציפור הקדורנית, ועיקלה את צווארה המוארך, 'חריגה חמורה!', הוסיפה בעודה מחרחרת.

'ברר...', הצטמררה אחרת.

'ראו', קרא אז העוף הזר, השחור, זה שבא מן החוץ, 'באין מוצא עלינו למסור ליושב-הראש את ההכרעה'.

כך, שעה שמקורו שהתנשא קלות השמיע את קריאתו הניחרת, שבו העופות, וכשהן מנקרים במבטיהם זה את זה, נשאום לעברו של יושב הראש שלא השמיע הגה. תחת זאת היה מסב ראשו הזעיר מהאחד למשנהו במן ניעות תזזיתית. הבטתי בו. האם אימה תקפה אותו למראיתם של העופות האימתניים שסבבוהו? האם עיניו, שבתחילת הדברים ניקרו את נשמתי, חשו בסכנה קרבה, וכבר נכספו למקום אחר? והנה נשמע מעין רפרוף, ואזי, שעה שפרש כנפיו, קול פרפור שהטיל אימה על המסובים והנה במלוא מוטת כנפיו הוא נוטש את משענת הכס וממריא ובעוד אני קפוא למראהו, כבר ראיתיו שועט לעבר החלון, החלון הפעור! והנה הוא כבר שם, במקום שבו רוחות הומות בצמרות הברושים, כן, גם אני רציתי לעוף, לעוט לאותן הצמרות.

(מיכאל פבזנר)