השחקנית על הבמה מגישה קטע מתוך המחזה "פונדק הרוחות" של נתן אלתרמן (1959). מונולוג ידוע של הדמות נעמי, הרעיה הזנוחה. אחד מהקטעים הקלאסיים המרטיטים בדרמה העברית. רך, עדין, פגיע. לשחקנית זו יש הנתונים האישיים הבסיסיים המתאימים לגילום הדמות.
היא מגישה את הטקסט באופן משכנע. יש להניח כי ברגעים אלו היא עצמה משוכנעת באותנטיות של הקשר האישי עם הטקסט. אבל בהדרגה, ככל שהקטע נמשך מתגברת בחדר תחושת אי נוחות מסוימת. ניתן לחוש באותה תהום הנפערת בין השכבה הגלויה של ההתנהגות, לבין השכבה האישית, הנפשית, הפנימית. כל אחד יכול לחוש בתנודות אלו, אף שבדרך כלל לא לכל אחד ישנם הכלים להגדרת התופעה. לאותה תהום שבין התוכן הפנימי לחיצוני אנו קוראים "מצב של התנגדות", ולשיטתנו ישנם כלים להתמודדות איתה. אבל לא על כך נדון כאן. השחקנית מכירה כלים אלו זה מקרוב, אבל עדיין לא ביססה לעצמה מיומנות בהפעלתם. יש לעצור ולשוחח. אני שואל אותה מה קורה.
- "זה לא הקול שלי", היא אומרת.
- "למה את מתכוונת?"
- "אני לא יודעת, מין חוסר נוחות. זה לא הקול שלי"
- "זהו בהחלט הקול שלך. אבל ברגע זה קול אחר מתערב ויוצר קונפליקט פנימי. על כן חוסר הנוחות שלך. על כן מתעוררת המחשבה שזהו לא הקול שלך. אבל זוהי מחשבת שווא. ברגע שבו נדע להבחין בין הקולות, נוכל להניח לקול האותנטי שלנו להישמע".
אדם-יוצר מודע, בדרך כלל, לתבנית העולם שבו הוא חי. הוא מודע למערכת הערכים המפעילים את הסביבה שבה הוא יוצר. ברצונו או שלא ברצונו, סביבה זו משפיעה על התנהגותו, באופן גלוי או סמוי. זוהי הנחת יסוד הכרחית.
רק להזכיר שהשחקנית ניחנה בתכונות אופי בסיסיות ההולמות את הדמות. יש בה רוך ופגיעוּת ועדינות. אבל היא חיה בעולם שבו מעמד האישה, על כל הבעיות החברתיות המתלוות עדיין למעמד זה, הוא בכל זאת שונה ממעמד האישה בתקופה שבה נכתב המחזה. בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, עדיין הייתה שרירה דמות האישה הקטנה והעדינה, הממתינה ליד החלון לבואו של בן זוגה. במאה העשרים ואחת מועדפת דמות האישה העצמאית לכאורה. זו ששמה פס על בן הזוג אם הוא תוקע לה ברז. אישה שיש בה מרכיבים של נוקשות ונחישות. קשה לעמוד אל מול קהל בעידן האישה המשתחררת ולהציג את האישה הכנועה. זו תחשב לפעולה אופוזיציונית.
הדוגמא הקלאסית לכך היא דמותה של אופליה ב"המלט" של ויליאם שייקספיר. גם זו דמות כנועה ועדינה שנסיבות הדברים במחזה שוברות את רוחה והיא מתאבדת. כך גם ביצוע אותה שחקניות עד שלהי המאה העשרים. לאחר מכן הופיע הביצוע "המשוחרר", כלומר צעירה נוקשה ואסרטיבית. בתנאים אלו לא ברור כיצד אופליה קשוחה כזאת יכולה להגיע עד להתאבדות. מן המקובלות הוא "שהיום כבר לא מתים מאהבה".
באותו אופן מנסים לשפוט אירוע אופוזיציוני בכלי של אירוע קואליציוני. באותו אופן אנו שופטים את התודעה של יום אתמול באמצעות התודעה של היום. דור הפרחים היה שלב בשחרור הגבר והאישה ולא תקופה "מתירנית". זהו מונח שנולד מאוחר יותר, בתקופה ה"אסורנית". תקופת הקיבוץ הישראלית לא הייתה תקופת דיכוי הפרט כפי שהתקופה הקפיטליסטית מנסה להציג אותו היום.
כאשר באים היום להציג יצירה קלאסית, עלינו לזכור שהיא נטועה בנוף אחר משלנו. פרשנות חדשה היא לגיטימית כל עוד היא מוכנה לשלם את המחיר על כך והוא הכחשת העבר, וכל עוד נעשים בה העדכונים הטקסטואליים המתאימים.
מה נעשה בנעמי של אלתרמן? נראה לי שיש לביאו על בסיס החוויה ההיסטורית שלו מאז. שאם לא כן המונולוג הזה מיותר ולא ראוי להציגו. לבד מזאת, בתקופה הקשוחה והמנוכרת שבה אנו חיים, מוכרחות להיות פינות של רוך, עדינות ופגיעוּת, שהרי אלו יכולים לאזן אותנו ולספק לנו רגעים של אושר ואצל קהל אל מול במה ואל מול עצמו רגעים אלו הם בבחינת תיקון.
...ביהדות, בדומה לדתות אחרות, נתפס האל כ"אל קנא ונוקם", אבל גם כ"ארך אפיים ורב חסד". למאמין ניתנת האפשרות לקבל את המכלול המורכב הזה כולו, או לבחור מתוכו את המתאים לו. נראה שבכל פרק זמן נתון, האדם או החברה נוטים לאמץ לעצמם את דמות האל הקנא או את דמות האל רב החסד, אבל לא את שני המרכיבים יחד. לחילופין יכול מאמין לתפוס את האל כרב חסד כלפי מאמיניו ואל קנא ונוקם כלפי האחרים. אם ננסה לברר את השורש האישי או החברתי של בחירה זו, אנו עשויים למצוא שיש מתאם חיובי בין תפיסת המאמין את עצמו ואת עולמו הסובב אותו, לבין תפיסת המאמין את דמות האל. מאמין הנוטה לתפוס את עצמו כטוב ואוהב אדם, ואת סביבתו כתומכת ואוהבת, עשוי להשליך תפיסה זו על האל ולראות בו אל רב חסד. מאמין המצוי במצב של מצוקה וכעס, עלול לבקש מאלוהיו לנקום את נקמתו מאויביו. תפיסה זו עשויה להשתנות עם הזמן ועם שינוי התנאים הנתונים בחייו של המאמין...
...בחדר ההלבשה, כשהוא מארח את הקהל לפני ההצגה (3):
"הסיפור של המחזה מתחיל בקיץ 1986. יום אחד באה אלי המחזאית טובה רוגל ואמרה לי, בוא ונכתוב יחד מחזה על היטלר. יש לי רעיון, היא אומרת, היטלר עושה עליה למדינת ישראל והוא מגיע בעילום שם ודורש שישלמו לו ביטוח לאומי לפי חוק השבות..."
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
8. וישלח: בראשית ל"ב 4 - ל"ו
..."ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה". (ויצא: בראשית ל"א 19).
ילקוט שמעוני, תורה, פרשת ויצא, רמז קל: "מה הן תרפים? שוחטים אדם בכור, ומולקים את ראשו ומולחים אותו במלח ובשמים, וכותבים על ציץ הזהב שם רוח הטומאה, ומניחים אותו תחת לשונו ונותנים אותו בקיר, ומדליקים ומשתחווים לו והוא מדבר עמם שנאמר, כי התרפים דברו און (זכריה י' 2), לפיכך גנבתם רחל שלא יגידו ללבן שברח יעקב ולא עוד אלא להכרית עבודה זרה מבית אביה".
לבן רודף אחרי יעקב. ביום אחד הוא איבד עובד חרוץ וערמומי כיעקב, את שתי בנותיו וגם את התרפים, האל הביתי הקטן שלו. לא ברור על איזה אבדן הצטער לבן יותר. לא נותר לו אלא לדרוש את התרפים.
"ורחל לקחה את-התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם וימשש לבן את כל האוהל ולא מצא"(שם: ל"א 34).
אחר כך הם רבים ומתפייסים ומקימים גל-עד, שלבן הארמי קורא לו יגר שהדותא ויעקב קורא לו גלעד, ושם הם עורכים סעודה נאה, וגורל התרפים לא נודע מאז. האל העברי ודאי התמוגג למקרא התיאור המשעשע של התרפים, האל המשפחתי שנגנב והושם בכר הגמל כשאחוריה המכובדים של רחל מכסים עליו. האל העברי לעולם לא ימצא את עצמו במצב מביש כזה. הוא יצר לעצמו דמות מופשטת כה מאיימת ורבת רושם, שעל דעת איש לא יעלה לגנוב אותו או להתיישב עליו. הסיפור מרמז לתרבות המגוונת של פולחני אלים, הנפוצה באזור זה, במקביל לפולחן האל יהוה.
ספרא, קדושים, פרשה א', ד"ה וידבר ה': "אלילים זה אחד מעשרה שמות מגונים שנתגנתה בהם עבודה זרה לשם מעשיה. אלילים על שם שהם חלולים, פסל על שם שהם נפסלים, מסכה על שם שהם ניסוכים, מצבה על שם שהם עומדים, עצבים על שם שנעשים פרקים פרקים, תרפים על שם שהם מרקיבים, גילולים על שם שהם מגועלים, שיקוצים על שם שהם משוקצים, חמנים על שם שהם עומדים בחמה, אשרים על שם שהם מתאשרים מאחרים. אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה תחילתם אלילים הם, אם פונה את אחריהן את עושה אותן אלוהות".
יעקב אומר ללבן:
"לולא אלוהי אבי, אלוהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שילחתני" (ויצא: בראשית ל"א 42).
יש האל של אבא, שהוא גם האל של סבא אברהם, וישנו "פחד יצחק" - האב-האל יצחק. כאמור, במקביל לאל הכללי פורחת תרבות אלים בכלל ותרבות האל המשפחתי בפרט.אב המשפחה הוא דמוי-אל. המושג "זכות אבות", בא לידי ביטוי גם היום, באמירות מקובלות על זכות אבות שעומדת לצאצאיהם, וזהו גלגול של עיקרון דתי הרואה בדמות האב התגלמות של אל...
ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר ולאחר מכן בתיאטרון יפו.
בכל שבוע, אנו מביאים, קטע מתוך המופע.
עודד
כתב וביצע: ארז ברט. בימוי: שלי קלינג
(חייל פצוע שוכב במיטה בבית חולים, הוזה. מתעורר בפתאומיות)
איך לעזאזל אפשר לבצע ירי בשכיבה? שמישהו כבר יעזור לי לקום. אני לא מצליח לראות מכאן את המחבלים, אני יותר מדי זמן בעמדת אש ואני חייב לראות מאיפה ירו עלי, שמישהו יעזור לי לקום.
אני לא מצליח להזיז את הבקר-מפקד ולצודד את הצריח. הבקר-מפקד שלי תקוע ואני לא מצליח לצודד את הצריח. למה דובי לא יורה?
...
מה זה השקט הזה? למה דן לא מקריא זמנים?
...
שייצא כבר מההלם שלו. הקיבוצניק הזה? הוא שוב חולם על אני לא יודע מה. למה אימא שלי לא טוענת עוד פגז ומסדרת את השרשיר של המאג מקביל? חייבים להמשיך לירות. רצף אש, רצף אש, רצף אש.
...
מה אבא יגיד?
שוב הפקודות לא ברורות ומישהו נרדם על יד "גדר החטופים"? אני חייב להמשיך לירות. רצף אש, רצף אש, רצף אש.
...
שקט, שקט, שקט.
(שתיקה. הקשבה)
כואב לי הראש ומרב לא לוחצת לי על הרכות. איך הכאב הזה יעבור?
(מנסה לקום)
אני חייב להתרומם ולמצוא את המשקפת.
...
אימא, אני חייב אותך. למה חתמת לי על האישור להתנדב לקרבי? אני בן יחיד.
אימא, אני חייב לספר לך משהו אבל אסור לי להפסיק לירות. אחרי שנגמור עם המלחמה הזו אני אספר לך, מבטיח. שקט, רצף אש, שקט, רצף אש.
(ראשו צונח. מתעורר מבוהל)
למה יש לי בחדר מחבלים?
...
הנה אבא מברך על נרות שבת במטוס. המטוס נוחת על "גדר החטופים". אני בטח משתגע.
רק אתמול יצאנו מ"בינת ג'בייל" ועברנו על יד "גדר החטופים".
(ראשו צונח, מתעורר, מתפלל)
רק שנעבור את הגדר הזו בשלום. רק שלא יקרה לי כלום בגדר.
...
אבא, תגיד להם שיסעו מהר ושלא יפסיקו לירות לצדדים. אם הם לא ירו לצדדים המחבלים יקפצו מעל לגדר ואתה יודע מה הם יעשו.
(כועס)
מרב, מה את עושה עם אימא באותו טנק? בחיים לא נפגשתן. זה רע לגיבוש של הצוות. למה את לא איתי בטנק. מי ילטף לך את הרגלים?
(בפאניקה של קרב)
אני מוכרח להתרומם. אני לא מצליח, בטח ידיחו אותי מקורס קצינים. למה דובי לא מדבר אלי? למה הסרבל שלו מקומט? הסרבל שלו אף פעם לא מקומט ולא מלוכלך.
...
דן י-אלה שים פול גז ותסיע כבר את המיטה הזו. למה המיטה לא זזה? תוציא אותנו מהעמדה הגיהינום הזו. אתה לא קולט שיורים עלינו, נו סע כבר, סע. אבא תגיד לו שיסע.
...
אבל איך תגיד לו אם אתה לא מגולח. אף פעם לא היה לך זקן מאז שנולדתי, רק בתמונות שלפני. אין סיכוי שתתגלח בשבת נכון? גם אם זה חשוב לי אתה לא תתגלח. תגיד לו שיסע אחרת יהרגו את כולנו ולא תספיק להתגלח.
...
אבא תסביר להם שאני מפחד, חייבים לעוף מכאן אחרת אני אמות מפחד. אסור שהחיילים שלי ידעו שאני מפחד. (קולו מתגבר) אסור לקצינים לפחד, נכון אבא?
...
לבנון זה לא מפחיד. לבנון זה מאתגר. הגנה על יישובי הצפון, הגנה על המיטה שלי. אסור שהמיטה שלי תיפול בשבי, אימא שלי תמות. כבר חטפו לנו פעם אחת מיטה וזה היה רע.
...
חושך ולילה ושקט ונגמר כל הירי, אין רצף אש, אין רצף אש, אין רצף אש, שקט.
הגפתי את אישוניי, ואזי עיריתי אל קרבי מנת-אויר. אחר, הושטתי ידי לתיק, ואט דליתי ממנו את התכנית. עתה, כשליבי מתפעם, התרתי קיפוליה. והנה אגד הרחובות והסמטאות שנפתל בחינניות של צמח המטפס במעלה גבעה, נפרש למול עיני.
'ובכן..', נקבתי בזהירות, נכון להפלגה מאירת העיניים.
'טה, טה, טה', קטע קול טחינה קטנוני ומרושע את השטף שעמד על קצה לשוני, 'ומה זה?'
הבטתי על קצה האצבע המורה. היא הסתיימה בציפורן שהתעקלה קלות. ציפורן שהורתה על ספק עיגול זעיר ששכן אי-שם בסבך הרחובות. להרף נשאתי עיני, מבטי הנוכחים ובייחוד אותו מבט המרצד מעבר לזגוגיות המשקפיים, זהשל האיש שפשט ידו לעברי, הלא הוא האחראי על בדיקת התשריטים, היו קשים. על הציפור שלמולי לא העזתי להביט כלל.
'אה, בעניין הזה אל תפנו אלי!', נשמע הקול. הגבהתי מבטי. קצמן, כך דומה, לכסן עיניו לעברו של המהנדס דיוקוביץ, כשהוא מצידו, מפנה מבט לסגן.
'כל שביקשתי ממנו היה תקציב למחבר', נכנס דיוקוביץ למגננה מפתיעה, 'מה ביקשתי? מחבר!'
'רבותי!', רעם הסגן, 'אנחנו דנים כאן בפ ר ו י י ק ט!', ביטא את המילה בהדגשה, ואחר כשהוא מזקיף ראשו לעומתי הוסיף:
'אז תאמר, האם כבר החלטת?', בוז היה תלוי על קצות שפתיו שעה שאצבעו המדשדשת הורתה על העיגול.
ובעוד תוהה אני על טיבו, נשמע: 'בור ניקוז!'
זה היה גורביץ שקרץ לי קריצה מחויכת. האומנם באה הישועה מבעל בריתי היחידי?
'האם אתה מאשר זאת?', תבע המשקיף מן החוץ ללא שהיות.
'הממ...', תהיתי כשכל העדה רובצת לפתח לשוני. 'אולי... אפשר...', היססתי, שכן למרות קביעתו של גורביץ לא הייתי בטוח בה כלל. ובכל זאת, הרי הוא בן-בריתי, עתה במעמד רשמי זה, שומה עלי שלא להשתהות זמן רב לשם מתן תשובה.'כן...', קרטעתי, 'ובעצם...' ניסיתי להתניע את עצמי מחדש, 'לא! אבל בעצם... כן, כן...'
והנה דומה שצללים מרצדים על-פני השולחן ונראים הם כדורסים הזעים בקיניהם. היכן, נעצתי מבטי בעיגול, מקור החיים, על הדרך ועל הסמטאות המשתרגות ממנה בחן? היכן שיחות החולין וקול מצהלות הילדים? הרי אני בלב מדבר שאי-אילו עופות נקרניים שוכנים בחגביו.
'תסלחו לי ', הבקיע אז מאחד הנקיקים קול מדושן, חרוך במקצת, 'אבל עם כל הכבוד לידענותכם, לי זה נראה כמו סתם...', משך בכנפותיו, 'מן שרבוט. 'תגיד', נפנה אלי, 'גם לך אין תקציב לטיפקס?', נלוותה לקול הנשי, המוכר הזה, נימה דוקרנית.
''אדוני היושב-ראש, אני מוחה כנגד כל הרמיזות!', נאחז הדורס שלנגדה בשוליה של המאפרה המוכספת.
כל המבטים נישאו מעוף לעוף, צווארו של הקדורני שניצב בסמוך לכס היושב-ראש, התאמץ להזדקר מעל לכל היתר, אולם בעוד הם משמיעים מן ברבור של מחאה, זעו ממנו כולם ברתיעה. לבסוף הם הופנו לעבר שתי העיניים הצהבהבות והזעירות, שהתנקזו למקור המעוקל, ניצבו לנוכח הקהל כבארות לוהבות. עתה ידעתי! זה היה אותו המבט. כן, אותו המבט הרושף כלפיך, כאשר תפסע בפרוזדורי השלטון, תחצה את סיפה של אחת מאין-ספור דלתותיהם. היה זה רשף מבטו של הפקיד.
'קררא!', קרא אז יושב-הראש מרום משענת כסאו ופרפר קלות.
'אתם שמעתם?' – נשמע קול חטטני משהו, שהיה רך מן היתר.
'אני לא יודע מה שמעתם',שב הקדורני והזקיר את צווארו הארוך, 'אני לא שמעתי כלום'.
'שוב הוא לא שמע..', צייץ ההוא שנאחז במאפרה
'רבותי, זמני יקר!' - שילח אז השחור, זה שמרחוק בא, מבטים מוכיחים לכל עבר.
'ובכן', שב הקדורני והתמלא, וכשהוא מכונן כלפי את צווארו הארוך במין גמלוניות טורפנית, שאל: 'האם כבר החלטת?'.ממקורו תססה מן תמיסה לעגנית.
השבתי פני לספק עיגול. ניסיתי למצוא בו מפלט. לרגע חשבתי שמא יארע נס ואכן יהפך לבור שאוכל לנוס למעמקיו. גורביץ, נזכרתי, טען שזה בור ניקוז, דהיינו מקום שלא כל-כך נעים להסתופף בחיקו, אולם הוא היה עדיף על פני להט השמש ומקורי הציפורים הנוקרים בי בשממה. או-אז עלה בדעתי אותו צליל חרוך: 'לי זה דווקא נראה כמו סתם מן שירבוט'. והנה למרות הנימה החבוטה והדוקרנית שבה נאמרו הדברים, האם אפשר שאמת הדבר? ושאכן לא היה זה אלא אחד מן השרבוטים הנספחים, כך, מבלי-דעת, בהבלחי קולמוס? אוי הטיפקס! שיוועתי. ואולי בכל זאת גלומה הייתה בו משמעות נסתרת? ומאידך, הרי כבר אישרתי, אם-כי לא בהחלטיות הנדרשת, שזה אכן בור ניקוז. בלב הישימון, נענעתי אפוא את ראשי בייאוש.
'הוא אישר!', צהלה כעבור שנייה, בקולה החרוך והדוקרני, זו המדושנת כשהיא מפרפרת קלות.
'אם כך', הזדקרה ממקומה ציפור שלא השמיעה קולה מזה רגעים ארוכים, 'תאמר לי', שילחה ציפורן מעוקלת, 'מה קוטרו של הבור?'
'מטר ושמונים', בעבע קול מקומר, שאפשר שזיק של נוחם היה בו.
נפשי שביקשה כבר לנוח על משכבה, נטתה להסכים, אלא שאז...
'מטר ושמונים?!', התגבהה תמיהה. זעתי והנה אצבעות גרומות, מוכרות מאי-מקום, צובטות בכל עוצמתן המצמיתה את שוליה של המאפרה המכסיפה.
'ראו', קרא אז העוף הזר, השחור, זה שבא מן החוץ, 'באין מוצא עלינו למסור ליושב-הראש את ההכרעה'.
כך, שעה שמקורו שהתנשא קלות השמיע את קריאתו הניחרת, שבו העופות, וכשהן מנקרים במבטיהם זה את זה, נשאום לעברו של יושב הראש שלא השמיע הגה. תחת זאת היה מסב ראשו הזעיר מהאחד למשנהו במן ניעות תזזיתית. הבטתי בו. האם אימה תקפה אותו למראיתם של העופות האימתניים שסבבוהו? האם עיניו, שבתחילת הדברים ניקרו את נשמתי, חשו בסכנה קרבה, וכבר נכספו למקום אחר? והנה נשמע מעין רפרוף, ואזי, שעה שפרש כנפיו, קול פרפור שהטיל אימה על המסובים והנה במלוא מוטת כנפיו הוא נוטש את משענת הכס וממריא ובעוד אני קפוא למראהו, כבר ראיתיו שועט לעבר החלון, החלון הפעור! והנה הוא כבר שם, במקום שבו רוחות הומות בצמרות הברושים, כן, גם אני רציתי לעוף, לעוט לאותן הצמרות.
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה. באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה.
יום רביעי, 5.12.2012, בשעה 20:30, אולם צוותא 3, תל-אביב.
יום חמישי, 13.12.2012, בשעה 20:30, בית יד לבנים, רמת השרון.
תודה לתיאטרון החדר!
להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.
מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".
הגיבור העייף
סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי. מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.
בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.
יום ה', 27.12.2012 בשעה 20:00 יום א', 30.12.2012 בשעה 20:00
ד' ו-ה', 2-3.1.2013, בשעה 20:00
במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו
טל': 04-9913834 / 04-9919634
סמדר לומניץ: גלריה בבית
מזמינה אתכם לתערוכה של עבודותיי במדיה שונות. אציג בה הדפסות קטנות, ציורים גדולים וסקיצות בביתי ברמת גן. לתיאום הביקור ומסירת הכתובת: סמדר, smaddl@zahav.net.il
אורטל חייבת למות
מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
מוצ"ש , 24.11.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. עלות כרטיס: 40 ש"ח.
052-528-4234, 054-533-5135, 03-5171818
אנסמבל קוקייה: תחושת בטן
תיאטרון בתנועה, סוחף וססגוני. סיפורה של אישה אל מול התפקידים החברתיים שהוטלו עליה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו. עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.
יום רביעי, 5.12.12, בשעה 20:30, ב"התיבה" - חצרות יפו, שד' ירושלים 19, יפו.
יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, עד לרגעי השיא של הלידה.
יום חמישי, 13.12, בשעה 21:00
יום חמישי, 20.12,בשעה 21:00, תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.
וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704
IV כן או IV לא! היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".
אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.
ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.
מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.
ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר
רבי מאיר בעל הטקסט, בוצינא זצוק"ל מתגלה לאלוהימה האדמו"ר ואחותך ירושלמי בשירי התחדשות היהדות תיקון המידות בשפת העברים הכנה לבחירות, מבוא לחירות, ישראלייך ואמת משחררת במסורת המטריקס. שניצלים וברווזים.
