הצטרפו לאיגרת השבועית

אתה מדבר על העולם, ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד. אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך.


(סיפור קצר)

היא ירדה מהאוטובוס האחרון למישר, והחרדה כבת לוויה ותיקה שוב התיישבה לה על הלב. אינספור פניות לראש המועצה לא הועילו ופינת הרחוב הזו בה היא צועדת עד לשביל המואר הייתה לה לסיוט יומיומי. עוד כילדה הייתה שומעת בראשה את תיאור מקרה הרצח שלה בשידור חוקר כאן במקום הזה, ולא משנה שהישוב היה שמור והאנשים בו, גם אם לא טובי לב הרי לא רעים, היא ידעה שכאן, במקום הזה תמות ודווקא בפינה האפלולית הזו, בשעה הזאת, בה כולם כבר מסבים לארוחת ערב בבתים והיא עם תיק לא ארוז צריכה לצעוד מהתחנה לביתה שנמצא במורד הגבעה.

 

האנשים באוטובוס היו דווקא מסבירי פנים. דומה כי אנשים הנוסעים בקו קבוע בשעות מוקדמות במיוחד או מאוחרות במיוחד, מפתחים להם מעין הווי או היכרות. הדתי הקרח שתמיד לומד גמרא באוטובוס, הספורטאי שחוזר ממכון הכושר באוניברסיטה, הבן המפגר של משפחת הלסינפוגרס... מה היה קושר אנשים אלה בחיי היומיום, אוקיינוסים של זרות היו מפרידים ביניהם, והאילוץ המכאני  הזה, אוטובוס אחרון, גיבש אותם לקבוצה הערבה זה לזה. אומנם על פי רוב המקומות קבועים, אבל שיחות מתנהלות ביניהם ולפעמים עם הנהג, לעיתים עולה גם הנהג השני שגר במישר ואז בכלל הדיונים נהפכים מלאי עניין וסוערים וגם היא לעיתים איננה רק משקיפה מהצד ויש בכך יתרון כי על פי רוב היא איננה מדברת עם איש מעבר למה שהיא מוכרחה.

 

דווקא היום, נדמה שהכול הלך על רגל שמאל, הצעקות במשרד, המטלות שלא הצליחה לסיים ונאלצה לקחת איתה, וגם נדמה כי נוסעי האוטובוס עצמם היו חלק מאותה קונספירציה, והזעיפו פנים אליה, במיוחד אותו גבר מפגר סקר אותה בלי הרף. בניגוד להרגלה היא פתחה את הלפ-טופ ושקעה בעבודה ואלמלא נהג האוטובוס שעצר כדרך קבע בתחנה, מתפלא שלא עצרה אותו, ודאי הייתה צריכה לצעוד מרחק רב עד הבית. היא החלה לאסוף את חפציה והם החלו להתפזר והיא חשה נבוכה עוד יותר ואיש לא קם לתת יד. איש לא קם! היא ירדה בזריזות וניסתה לאסוף את עשתונותיה בתחנה, כשלפתע שמעה צעדי ריצה חשודים מתקרבים אליה. החשש הגדול ביותר מתגשם.

 

היא רצה במורד הרחוב, דופקת את הספרינט של חייה. פעימת לב, פעימת לב, אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות. והאדם רץ אחריה בקצב שלה. היא השתינה בתחתונים. היא ניסתה לפתוח שער, אבל השער היה נעול. צעדים. צעדים. הצילו. במקום אחר היה כלב שנבח והפחיד אותה, אולם אותו זה לא הרתיע. היא רצה ורצה עד שנכנסה לפינת רחוב ממנה לא היה מוצא. יד גסה נשלחה לעבר כתפה וצווארה, והיא הפילה את התיקים שלה ושילחה מכת מרפק אל המקום המשוער שבו שכן אפו של אותו גבר. היא בעטה באשכיו וראתה אותו מתמוטט. ורצה הביתה, בלי להסב את ראשה לאחור.

 

בבית היא גילתה שמפתחותיה אבדו. לך תדע היכן. כפרה, מפתחות הדואר, הבית, המשרד. לכול יש תחליף. לחזור אחורה לא רצתה לשמחתה אביה היה בבית והוא נטל את אקדחו ופנסו והם טיפסו אל תחנת האוטובוס במעלה הגבעה לחפש את המפתח. הגבר עדיין שכב שם ופתאום משום מה נכמרו רחמיה עליו, אילו כוחות נותן לך פרץ של אדרנלין עד כמה המחשבה של האדם לא מתפקדת.

 

"זה הבן המפגר של הלסינגפוגרס" אמר בתיעוב.

"אני ידעתי שהוא מביט עליי עקום, היום", השיבה

אביה בדק את הדופק שלו והתקשר. למשטרה? לאמבולנס? היא ניסתה לבדוק מה הבן של הלסינגפוגרס אוחז בכף ידו, עם מה ניסה לאיים עליה, ואז ראתה שהוא אוחז בצרור המפתחות שלה.

לאיגרת השבועית של 2010 . 10 . 7