הצטרפו לאיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי - שהוא תחום סופי, מוגדר במקום ובזמן נתונים מראש - מספר אפשרויות היצירה שואף לאין סוף!


"רפובליקת ויימאר" הוא השם שנתנו היסטוריונים לתקופה בתולדות גרמניה (בתקופתה נקראה "הרייך הגרמני"), שהחלה ב-9 בנובמבר 1918, עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, עת הכריז פיליפ שיידמן, המדינאי הסוציאל-דמוקרט, על הקמת רפובליקה גרמנית סוציאליסטית, וראש המפלגה הסוציאליסטית פרידריך אברט התמנה לקאנצלר החדש. הרפובליקה הגיעה לקצהּ ב-30 בינואר 1933, עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון.

 

השם "רפובליקת ויימאר" מקורו בעיר ויימאר, שבה נוסחה חוקתה של הרפובליקה החדשה. הבחירות היחסיות ברפובליקה הביאו להתחזקות מפלגות קטנות ולפיצול פוליטי וחברתי. מפלגות רבות התנגדו לקיום רפובליקה בגרמניה ודגלו בשיטות אחרות. כדי להחליט על פעולה כלשהי היה צורך בפשרה עם מספר רב של גורמים, כך שהפעולה הייתה לעתים חסרת תוכן ותכלית.

 

גרמניה חסרה מעמד בינוני-בורגני יציב, שמהווה משענת לדמוקרטיה. כיוון שנחלש מהמשבר ומהאינפלציה. האינפלציה (בין אם מכוונת ובין אם לאו) שלאחר המלחמה גרמה לירידת ערך המטבע, שחיקה עד דק בערך החסכונות ואף רעב, מלבד שאר הקשיים הכלכליים האופייניים למצב זה. המשבר הכלכלי דרדר עוד יותר את המורל הלאומי, שגם כך היה ירוד עקב התבוסה במלחמה. נוסף על כך, המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות והסוציאליסטיות נחלשו יותר מאחרות בשל המשבר. עקב כך לא היה מי שיתנגד ליצירת מונופולים ובעלי הון חזקים.

 

הקשיים הכלכליים הביאו לפריחת תרבות הדוניסטית סוערת כמו תיאטרון הקברט. העם - הן המעמד הנמוך והן הגבוה - קיוו לברוח מבעיותיהם היומיומיות לבידור והוללות לילית.

(ויקיפדיה)

 

כבר בסוף מבצע "עמוד ענן"  חשתי שאני חי ברפובליקת ויימאר. על אף ניסיונות השמאל להדחיק את המצב המדיני על מנת להבריא את הכלכלה, מבצע "עמוד ענן" הותיר מאחוריו נזקים כלכליים מובהקים ועשרות אם לא מאות אלפי אנשים שזועמים על כך שהדרג המדיני החלש "קשר לצה"ל את הידיים". הבעיות הכלכליות מועכות את מעמד הביניים שמעדיף להגר מפה. אין מי שיכול לעצור את הטייקונים והתרבות פורחת כאילו אין מחר.

 

מקור נוסף לדאגה הוא התחזקות הקיצוניות הימנית. אני עובד עכשיו על מחזה אודות מאיר כהנא. באחד מנאומיו הוא מסביר למה היטלר עלה לשלטון ואיך הוא הצליח לגרור המונים. כהנא אמר שבגרמניה לא הייתה תקווה ואז בא היטלר והציע תקווה תוך שיסוי העם ביהודים. היום מאיים עלינו השלטון לא רק באימת הערבים אלא גם בפועלים הזרים, שלא לדבר על האיום האיראני. שוב אין לנו תקווה, לא כלכלית ולא מדינית, ואין לנו אבא. נראה שבשלו התנאים לבואו של מי שימנף את המצב לצרכיו. היה זה איינשטיין שהגדיר אי שפיות כ"לעשות בכל פעם את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות".
תחשבו על זה.

לאיגרת השבועית של 2012 . 12 . 6