...בדתות הקלאסיות מתקיים מתח קבוע בין הנטייה ליצירת קשר ישיר עם האל לצורך איחוד מושלם איתו, לבין הנטייה להרחקת האל עד לגבול האין-סוף, ואז הוא מוגדר כמושלם לנצח ועל כן רחוק מלהיות נגוע בתכונות אנוש נפסדות. בתקופות של מצוקה אנושית אפשר לראות את הנטייה הגוברת לקירוב האל במובן של השגחה פרטית. בתקופות של רווחה גוברת הנטייה להרחקתו.
אלא שכאן מתעוררת הדילמה הדתית הבסיסית הקלאסית באשר לקיומו של האל. אלה הטוענים כי בלי ספק האל קיים, דומים לאלה הטוענים כי בלי ספק האל איננו קיים. שניהם מגלמים באמירתם זו את השאיפה לדגם טוטלי מושלם. במקרה הראשון מדובר בקבלה מוחלטת ומושלמת, ובמקרה השני בשלילה מוחלטת ומושלמת. הבעיה המתעוררת עם כל דגם מוחלט ומושלם היא, שמוחלטותו ושלמותו אינם יכולים אלא להיות אדישים לכל מה שאיננו מוחלט ושלם, או לדחות כל מה שאיננו הדגם המושלם עצמו. תנאי הכרחי לקיומו של השלם הוא הניתוק מכל מה שאיננו שלם, כי אחרת תיפגם שלמותו. המעגל הסגור הוא יש מושלם. הקו הסגור של המעגל נמשך עד לאין סוף וחוזר על עצמו עד לאין סוף. המעגל הסגור מנתק בין מה שבתוכו לבין מה שמחוצה לו. אם נמחק, ולו רק נקודה אחת על פני הקו המעוגל, המעגל הסגור ייפגם, או ייפתח למה שמחוצה לו וכבר לא יהיה שלם. שני מעגלים סגורים אינם יכולים ליצור קשר, אלא אם כן ייפתחו זה אל זה. אבל אם הם ייפתחו, הם יחדלו להיות מעגלים סגורים ומושלמים. קשר שנוצר בין שני גופים משנה את הגופים. אם יתכן קשר בין יש שלם ליש לא שלם, הקשר הזה יבטל את שלמותו של השלם. לדוגמא, אם הנשמה היא יש מושלם הנכנס לגוף האדם בלידתו, כי אז או שאין לה מקום בגוף הלא מושלם של האדם, או שברגע הכניסה לגוף תיפגם שלמותה...
...בחדר ההלבשה, כשהוא מארח את הקהל לפני ההצגה (4):
"...עדה בן נחום ז"ל, שהייתה אז המנהלת האומנותית של תיאטרון בית לסין אמרה לי: אתה השתגעת? אם אני אציג את המחזה הזה, המָנויים ישברו לי את הוויטרינה. לבית לסין היו אז חלונות זכוכית גדולים בלובי.
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
9. וישב: בראשית ל"ז - מ'
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען"(וישב: בראשית ל"ז 1).
מכאן ואילך, בפרקים הבאים, נפרש סיפורה של שושלת בני-ישראל. בטלנובלה הזאת, האל, שמלוא כל הארץ כבודו (ישעיהו פרק ו, (ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהֹוה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ), אינו מדבר ישירות אל הגיבורים והם אינם מדברים אליו. אמנם הוא מוזכר בפרשה זו אחת-עשרה פעמים, אבל רק כמי שמתערב מדי פעם כדרך שגרה וכמובן מאליו, לא התערבות שמשנה את נתיב העלילה מיסודה אלא רק מייעצת.
תחילה זהו סיפורו של יוסף בן רחל, הבן שהיה מועדף על פני האחרים. כמעט הצעיר ביותר. כבר נאמר שהתורה מעדיפה את הבן הצעיר. בתקופה שבה נכתבו סיפורי התורה נחשבה הדת המונותיאיסטית לצעירה שבין הדתות ועל כן "הצעיר" בסיפור הוא המועדף. יחסי האב יעקב והבן הצעיר יוסף בכלל, ותולדות חייו של יוסף בפרט, הם כמשל ליחסי דמות האל האב ועם-ישראל הבן, ויחסים אלו קובעים את גורלו ההיסטורי של הבן.
יעקב מעדיף את הבן הצעיר. האחים האחרים עוינים אותו ורודפים אותו. יוסף יורד לבירא עמיקתא, הוא הבור העמוק במדבר שאליו משליכים אותו אחיו, ואחר-כך עולה לאיגרא רמה, והופך לשר גדול במצרים. לאחר מותו, מביאים את עצמותיו לארץ כנען. סיפור כתונת הפסים שתפר לו אביו היה השראה ליצירות רבות, שהפופולארית שבהן במאה העשרים היא המחזמר "יוסף וכותנת הפסים המשגעת" של לויד-וובּר.
שני חלומות חולם יוסף בבית אביו:
א. "ויאמר אליהם שמעו-נא החלום הזה אשר חלמתי. והנה אנחנו מאלמים אלֻמים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם-נצבה, והנה תסֻבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי"(בראשית: ל"ז 6 - 7).
הפרשנות המסורתית יכולה לראות בחלום הזה מסר שניתן לחולם מטעם האל והוא מנבא את עליונותו של החולם על פני אחיו. הפסיכולוגיה המודרנית יכולה לראות בחלום זה ביטוי למשאלה להכרה על ידי הסביבה המשפחתית הקרובה, וחלום של פיצוי על דיכוי או בידוד. מדוע דיכוי ובידוד? הרי ידוע לנו שדווקא יוסף הוא הבן המועדף על ידי אביו? אבל ידוע לנו גם שהעדפה זו מבודדת את יוסף בקרב אחיו. השלטון האבהי מפנק אותו, אבל שאר בני המשפחה מקנאים בו. אפשר לשער שכילד מועדף ומפונק, יוסף מסתבך בקטטות עם אחיו עד שאביו מופיע לחלצו וגוער באחרים. יוסף גדל במערבולת רגשית שבה רגשות גאווה, יהירות ותחושת כוח, מתחלפים בתחושת בידוד ודחייה. אלו יבואו לידי ביטוי מאוחר יותר, כשיעלה לשלטון במצרים וגורל משפחתו יהיה נתון בידיו. זהו חלום אופייני למי שנמצא במצוקה חברתית. כך גם החלום השני.
ב. "ויחלום עוד חלום אחד ויספר אותו לאחיו ויאמר, הנה חלמתי חלום עוד, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי"(שם: ל"ז 9).
גם כאן הפרשנות הדתית האתנית היא פשוטה וישירה. מה שנאמר בחלום הוא מסר נבואי ישיר. יבוא יום והכול ישתחוו לחולם. זוהי הטרמה מיתית ידועה שבה מה שנאמר בתחילת הסיפור ימומש בהמשכו. החלום אמור להתאים להמשכו של הסיפור בארץ מצרים. הפרשנות הפסיכולוגית יכולה להציע שכאן בא לידי ביטוי גם מיקומם של הגבר והאישה במערך המשפחה המקראית. השמש מייצגת את האב יעקב, והירח את האם רחל.
האב הוא: "המאור הגדול לממשלת היום" (בראשית א' 16), מקור החיים והחום במשפחה והאם היא: "המאור הקטון לממשלת הלילה" (שם: א' 16), שאין לה אור משלה והיא מקבלת אותו מהאב ומעבירה לבניה. זו כמובן תפיסה דתית מסורתית שסימנייה מתקיימים עד היום במחוזות דתיים אורתודוכסיים.
בעיקרו זהו חלום המבטא את משאלת החולם למיקומו במרכז היקום המשפחתי. שני החלומות עוסקים בנושא דומה: מערכת היחסים שבין החולם לבין סביבתו הקרובה. אבל המקרא מקפיד להביא שני חלומות ברצף, כדי לחזק את המסר הדתי המנבא את עלייתו של יוסף בסולם ההיררכיה המשפחתית והאזורית. גם כאן המקרא נוהג בסגנון מעגלי של סיפור החוזר על עצמו בגרסה נוספת. כך נמצא בסיפורי האבות, שבהם סיפורים דומים מיוחסים לאברהם ואחר כך ליצחק וליעקב, וכן מאוחר יותר במקרא.
יוסף פותר את החלומות:
א. חלום שר המשקים: גפן ושלושה שריגים לה. שר המשקים ממלא את הכוס ומגיש לפרעה.
פתרונו של יוסף לחלום: בעוד שלושה ימים, ישיב פרעה את השר למשרתו.
ב. חלום האופה: שלושה סלים על ראשו של האופה, והעוף אוכל את המזון שבסל העליון. פתרונו של יוסף: בתוך שלושה ימים פרעה מסיר את ראשו של האופה.
פתרון חלומות אלו מבוסס כמובן על תפיסה מסורתית סגורה, שבה קיימת מערכת סמלים קבועה המשרתת את הפותר ואת החולם באופן מיידי ולא ניתן לערעור. במערכות חברתיות עתיקות שהיו ברובן הומוגניות ותרבותן הומוגנית, מערכת הסמלים שרתה היטב את החולמים והניחה את דעתם. בתקופתנו מערכות חברתיות הן דינמיות. הן פתוחות לקבלת השפעות חיצוניות המשפיעות גם על תכני החלומות ועל כן פתרון החלום הוא מורכב ויצירתי יותר.
חלומות אלה וגם הבאים אחריהם בפרשה הבאה, פרשת מקץ, כתובים בפשטות, כשירה לירית דחוסה בדימויים הנובעים מתוך הנוף החקלאי של ארץ כנען.
"רפובליקת ויימאר" הוא השם שנתנו היסטוריונים לתקופה בתולדות גרמניה (בתקופתה נקראה "הרייך הגרמני"), שהחלה ב-9 בנובמבר 1918, עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, עת הכריז פיליפ שיידמן, המדינאי הסוציאל-דמוקרט, על הקמת רפובליקה גרמנית סוציאליסטית, וראש המפלגה הסוציאליסטית פרידריך אברט התמנה לקאנצלר החדש. הרפובליקה הגיעה לקצהּ ב-30 בינואר 1933, עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון.
השם "רפובליקת ויימאר" מקורו בעיר ויימאר, שבה נוסחה חוקתה של הרפובליקה החדשה. הבחירות היחסיות ברפובליקה הביאו להתחזקות מפלגות קטנות ולפיצול פוליטי וחברתי. מפלגות רבות התנגדו לקיום רפובליקה בגרמניה ודגלו בשיטות אחרות. כדי להחליט על פעולה כלשהי היה צורך בפשרה עם מספר רב של גורמים, כך שהפעולה הייתה לעתים חסרת תוכן ותכלית.
גרמניה חסרה מעמד בינוני-בורגני יציב, שמהווה משענת לדמוקרטיה. כיוון שנחלש מהמשבר ומהאינפלציה. האינפלציה (בין אם מכוונת ובין אם לאו) שלאחר המלחמה גרמה לירידת ערך המטבע, שחיקה עד דק בערך החסכונות ואף רעב, מלבד שאר הקשיים הכלכליים האופייניים למצב זה. המשבר הכלכלי דרדר עוד יותר את המורל הלאומי, שגם כך היה ירוד עקב התבוסה במלחמה. נוסף על כך, המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות והסוציאליסטיות נחלשו יותר מאחרות בשל המשבר. עקב כך לא היה מי שיתנגד ליצירת מונופולים ובעלי הון חזקים.
הקשיים הכלכליים הביאו לפריחת תרבות הדוניסטית סוערת כמו תיאטרון הקברט. העם - הן המעמד הנמוך והן הגבוה - קיוו לברוח מבעיותיהם היומיומיות לבידור והוללות לילית.
(ויקיפדיה)
כבר בסוף מבצע "עמוד ענן"חשתי שאני חי ברפובליקת ויימאר. על אף ניסיונות השמאל להדחיק את המצב המדיני על מנת להבריא את הכלכלה, מבצע "עמוד ענן" הותיר מאחוריו נזקים כלכליים מובהקים ועשרות אם לא מאות אלפי אנשים שזועמים על כך שהדרג המדיני החלש "קשר לצה"ל את הידיים". הבעיות הכלכליות מועכות את מעמד הביניים שמעדיף להגר מפה. אין מי שיכול לעצור את הטייקונים והתרבות פורחת כאילו אין מחר.
מקור נוסף לדאגה הוא התחזקות הקיצוניות הימנית. אני עובד עכשיו על מחזה אודות מאיר כהנא. באחד מנאומיו הוא מסביר למה היטלר עלה לשלטון ואיך הוא הצליח לגרור המונים. כהנא אמר שבגרמניה לא הייתה תקווה ואז בא היטלר והציע תקווה תוך שיסוי העם ביהודים. היום מאיים עלינו השלטון לא רק באימת הערבים אלא גם בפועלים הזרים, שלא לדבר על האיום האיראני. שוב אין לנו תקווה, לא כלכלית ולא מדינית, ואין לנו אבא. נראה שבשלו התנאים לבואו של מי שימנף את המצב לצרכיו. היה זה איינשטיין שהגדיר אי שפיות כ"לעשות בכל פעם את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות". תחשבו על זה.
..."אוף! אפשר לקבל, כבר, קצת אויר?", לא חיכתה המזכירה חיה זמן רב, וכבר נפנפה בכף ידה.
דומני שמהנדס דיוקוביץ הסיט, לשמע הבקשה, את עינו לעבר המאוורר שרבץ לו כאבן, ואחר השיאם, במין תוכחה אילמת לעברו של קצמן, האיש האחראי על התקצוב. קצמן, כך נראה, ניער כתפיו בביטול. ובעוד מוחלפים מבטים, נראה כיצד, בעיניו, מודד הסגן, את הכס שהתפנה.
"כבר?", השתאה קצמן
"אתה", חשף כלפיו הסגן את שיניו, "מוטב שתדאג למחבר".
"איזה מחבר?", היתמם גורביץ, "לכיסא?"
"למאוטרר! למאוורר!", הטיחה המזכירה חיה, "רוח, רוח, אני צריכה המון רוח", נופפה בכף ידה בעצבנות.
"על מה המהומה?", הגביה הסגן את ימינו, "אנא, אפשרו לי לנהל את הישיבה!", ניסה לפנות לנוכחים בטון ממלכתי.
"אתה?!", קיפץ קצמן.
"אז מי?", השיב, "ההוא מהצמרת?", גבה קולו שעה שבנימה מזלזלת ערסל את ידו כלפי המקום הנישא ההוא שמעבר לחלון.
"כן", לעט גורביץ בקול קלוש.
"אתה", היטה הסגן את מצחו כלפיו כעומד לנוגחו, "ראית דבר כזה?", סייג עצמו כשהוא עוטה על פניו חיוך נושכני.
"הוא ראה", גנח המהנדס מבעד למשקפיו.
"הוא ראה...", חיקה הסגן את קולו של המהנדס בעודו מנענע את מצחו הנטוי, "גם אתה, בטח ראית", סינן בארסיות, "תאמרו באיזה מוסד אני נמצא?", קרא כשללעגו נלוות עתה נימה של מצוקה.
"הוא איבד את האוריינטציה!", קראה אז המזכירה.
למשמע הקריאה, ובעיקר למשמע הנימה העולזת שנתלוותה לה, חידד כלפיה את מלוא כובד מצחו. והנה, שעה שסקרה על קפליה ושיפוליה כשהבעה של תיעוב עולה על פניו, בעוד הוא מתאמץ לדלות מעצמו איזה ביטוי רב רושם, נשמעה חבטה.
"רבותי!"
זה היה המשקיף, שכף ידו, שהאדימה מעוצמת החבטה, עוד פרושה הייתה על השולחן. "אני רואה שאנחנו... כלומר... אתם!", גבה קולו, "כל-כך רחוקים...", בהו אישוניו בחלל, "נתכנסנו...", ניסה לעודד עצמו בעודו מצודדם, בחשש, לתוכנית שעדיין פרושה הייתה, "לשם...", חכך בדעתו, "אבל, בעצם...", לכסן לעברה עוד מבט, "זה כבר... צה", החמיץ, "לא כל-כך משנה..", מלמל כשהוא שב ומרכין את מבטו.
זה אך סיים, והנה חודר משב-רוח ומהמה בתוכנית ולרגע נדמית היא לתכריך.
נשתררה דממה.
"סליחה", שירטה המזכירה חיה, "אבל אני צריכה להקפיד!", הביטה על השעון שענדה, "בשעה שתיים-עשרה, יוגורט!", ניתרה ממקומה, "אי לזאת...", צפרה בעודה עושה דרכה אל הדלת, "אני נפרדת".
"ולי", הוסיף המהנדס בחלוף רגע, "אמרו שאתייצב בדיוק בשתיים-עשרה בכדי לקחת את הזכוכית המגדלת, כי אחרת...", ליכסן האחראי על בדיקת התשריטים את מבטו לעברו של קצמן, "זה ייגרר לשנה הבאה".
"מה הוא רוצה?", פרש אז קצמן, האחראי על התקצוב, את זרועותיו, "הרי מגידרי יצאתי", קרא במגננה.
"טוב, טוב", פלט המהנדס בקוצר-רוח, ניער עצמו מהכסא ותוך השמעת ריטונים קצרים נע אף הוא לעבר היציאה.
"טוב, טוב", סינן קצמן, "תבינו: מגדרי! מגידרי!", זעק בעוד הוא קם ונכרך אחריו.
ובעוד הסגן סוקר את הנוטשים כמו קברניט הניצב עגום-נפש על סיפון ספינתו הטובעת, הביט המשקיף בשעונו.
"הא!", נבעת, "בהתחלה, כן, זה לא מורגש, ואז אתה נתקע מאחורי משאית והכי גרועות הן אלו עם המכולות", גירגר לעצמו, "והם כבר מחכים למשקיף והמשקיף... על מה הוא משקיף? על פח!", נסער ואזי קם, היטיב חליפתו ומיהר בעקבות קודמיו.
משיצא, הביט הסגן ניכחו. למולו התייצבנו אך אנו, כלומר, גורביץ ואנוכי. אך לרגע בחן את חזותנו, ומיד כבו מאורותיו. אחר, בשתיקה, התרומם ממושבו, ותוך שהוא פוסע בצעדים חרישיים, פנה לעבר היציאה, הנהן כלפי כאומר, בסיבוב הזה ניצחת, ניצחת...
"חה", פלט גורביץ משיצא עוד אחת מאותן איבחות צחוק, "ראית?", נצץ ממשובה.
"ראיתי, ראיתי", גירגרתי בעודי מקפל את התכנית, שדמתה לערב-רב של אותות וקווים מתים. אחר קברתיה עמוק בתיק ועיריתי אל קירבי מנת-אויר. או-אז קמתי ופסעתי לעבר החלון. היו הייתה דרך וסמטאות שהתפצלו ממנה כמו ענפים חינניים. היו היו כיכרות ופינות מוצללות ושיחות חולין ומצהלות ילדים עלו מהן. ואולי, הבטתי על השממה שהשתרעה מהחלון והלאה, לא היו דברים מעולם? בקצה השני ניצב הברוש. מצמרתו, כשני פירים זעירים, כמו היו איזו רוח קדומה, מרדפת, ממעבהו המוצל. העוד הוסיפו עיני העורב לנקר?
"בוא!", קרא אז גורביץ מעבר לגבי, "נגמר. עכשיו צהריים. צריך להזדרז כי בסוף יישארו רק עצמות", הביט בי כשלחייו מאדימות מטוב-לב.
"מה יש לכם היום?", נדלק בי זיק, "עופות?"
ובעת שעיניו ניצנצו במענה, צף בשרם והיה חורך את הוויתי והנה קמה בי תשוקה והיא קדמונית ועזה, לנעוץ בהם את שיניי.
משלוח ראשון – ארגז קרטון, 14 קילו, משוגר לישראל. ספרים, מחברות, פילמים. משלוח שני – בגדים. היתר יגיע בטיסה עם כותב שורות אלו. בחודשים הקרובים צפויה שיבה, לפחות זמנית, מהגלות.
"לא קל שם…", מגיבים לבשורה מספר מקורבים. אולי עבור המעוניין להישאר, למצליח להתנתק מחייו הקודמים, יותר קל להישאר.
"כשאתם מוותרים ומרפים מהעבר, אתם מאפשרים לעצמכם לחיות את הרגע בשלמותו". כתב את זה יפה דון מיגל רואיס בספרו "ארבע ההסכמות". או שלא מרפה מהעבר, או מהווה המתקיים בו זמנית במרחק ארבע שעות טיסה.
ביקור בישראל בחודש יולי מבהיר את שהיה בצל. במקביל לדלתות ההולכות ונפתחות בברלין, משהו הולך ומתפוגג בתודעת הכותב. זהו אינו זכרון מדינת ישראל שמתפוגג, אלא מספר קשרים ומקורות חום המצויים שם. פוגש מכרים רבים בשני אירועי המחאה בהם לוקח חלק במהלך הביקור. נעים להיפגש, גם אם זה בעיקר בהפגנות, עם אנשים שאתה מכיר כבר עשר וחלק גם עשרים שנה. נעים להלחם ביחד על מה שחשוב לך.
הסולידאריות באה לכדי ביטוי באיים בודדים בשטח ישראל – פלסטין, אך עודנה קיימת. ישנם המוכנים להיאבק יחד, גם אם כמותם מתכווצת ומתנפחת חליפות.
"החיים הם מלחמה", משנן סבא באזני הילד בשנות השמונים.
בית הוא בית. המימרה "ישראל היא הבית" אינה אמת. רק בית הוא בית. מדינה היא מדינה.
השבוע נפטרה השחקנית רוזינה קמבוס (דיווח של אבישיי מתיה)
השחקנית הנפלאה רוזינה קמבוס נפטרה היום לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, כשבועיים לפני יום הולדתה ה-61. קמבוס, ילידת רומניה, שיחקה בהצגות רבות בתיאטרון הקאמרי, בסדרות טלוויזיה ("עניין של זמן", "איצ'ה", "ג'וני", "פלורנטין") ובסרטי קולנוע ("סיפורי תל אביב", "שירת הסירנה"). לרבים מאיתנו היא זכורה מסרט הקאלט "מבצע סבתא".
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.
יום חמישי, 13.12.2012, בשעה 20:30, בית יד לבנים, רמת השרון.
תודה לתיאטרון החדר!
להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.
מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".
הגיבור העייף
סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי. מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.
בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.
יום ה', 27.12.2012 בשעה 20:00 יום א', 30.12.2012 בשעה 20:00
ד' ו-ה', 2-3.1.2013, בשעה 20:00
במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו
טל': 04-9913834 / 04-9919634
סמדר לומניץ: גלריה בבית
מזמינה אתכם לתערוכה של עבודותיי במדיה שונות. אציג בה הדפסות קטנות, ציורים גדולים וסקיצות בביתי ברמת גן. לתיאום הביקור ומסירת הכתובת: סמדר, smaddl@zahav.net.il
אורטל חייבת למות
מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
מוצ"ש, 29.12.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. עלות כרטיס: 40 ש"ח.
יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, עד לרגעי השיא של הלידה.
יום חמישי, 13.12, בשעה 21:00
יום חמישי, 20.12,בשעה 21:00, תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.
וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704
היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".
אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.
ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.
מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.
ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר
יום חמישי, 6.12.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר
20.12.2012, בשעה 20:30, בקרון שבתחנה בתל אביב 60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ש"ח.
רבי מאיר בעל הטקסט, בוצינא זצוק"ל מתגלה לאלוהימה האדמו"ר ואחותך ירושלמי בשירי התחדשות היהדות תיקון המידות בשפת העברים הכנה לבחירות, מבוא לחירות, ישראלייך ואמת משחררת במסורת המטריקס. שניצלים וברווזים.
יום שישי, 7.12.2012, בשעה 14:00, בתיאטרון החדר.30 ש"ח.
טלטלה מאושרת אחת מתכונותיו הפחות-נעימות של תיאטרון פוליטי היא המרחק הקטן מדי בין סירחון המציאות לניחוח הבדיון. בתיאטרון קריאה פוליטי אפשר לפחות לנגב את הדמעות בנייר שממנו קוראים.
הפעם בדקנו את יכולת ההזדהות של הקהל עם עינויים שעוברים אחרים, אולי בקרוב אצלנו, אבל ורק בינתיים לא אנחנו. ארבע היצירות שנבחרו בודקות איזונים לא נוחים בין מוסר לדמיון.
נשמח לראותכן/ם!
התיאטרון הערבי-עברי ביפו והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל
מוצ"ש, 8.12.2012
בשעה 20:00: הפרת זכויות אדם בפלסטין - מדינה תחת כיבוש
דיון בהפרת זכויות אדם בפלסטין – מדינה תחת כיבוש, בהשתתפות עו"ד חסן ג'אברין, עו"ד לאה צמל, עו"ד סמדר בן-נתן ובהנחיית העיתונאי נועם שיזף (עורך המגזין 972).
בשעה 21:00: טלטלה מאושרת
4 מערכונים מאת הרולד פינטר, מוטי לרנר, גלעד עברון. בימוי: שמעון לוי. בהשתתפות: שירלי שטייר, מיכל גיל, גד קינר, אמיר אוריין. תיאטרון יפו, רחוב מפרץ שלמה 10 יפו העתיקה. טל': 03-5185563.
ההצגה של יוספה(שם זמני)
עבודה בתהליך. אנסמבל המזוודה.
בבית דירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות, המלוות אותם בשלב זה של חייהם הנוגעות בהוריהם, בילדיהם ובעצמן.
קבוצת אנסמבל המזוודה בני ותושבי הגליל, יוצרת שפה תיאטרונית ייחודית ובלתי אמצעית, שנוצרה לאורך שנים ארוכות של עבודה, משתפת את הקהל והופכת אותו לחלק מהאירוע.
כתיבה ובימוי: יוספה בת גד.
שחקנים יוצרים: גלי כהן, מאיר שקד, מירי קפלן, חגית שורש. מוסיקה: מיה דנון.
תודה לאמיר אוריין ולמרכז לתיאטרון עכו.
20.12.2012, 24.1.2013, 21.2.2013, בשעה 19:00. טל': 050-748-1748.
פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא ע"ש אריק הוך
פרויקט התיאטרון המהיר בעולם. 26-29 בדצמבר 2012
חגיגה של תיאטרוןמקורי וייחודי, שהפך למסורת מכובדת בנוף התיאטרון הישראלי, וחוגג השנה 15 שנים בפסטיבל חגיגי במיוחד. תשעה מחזות קצרים בבכורה, כ- 15 דקות כ"א, יעסקו השנה בשלושה נושאים: בית. זמן. מלחמה.
התיאטרון הקצר הוא הזדמנות לחפש צורות הבעה חדשות. בתוכן ובצורה. אנחנו מעודדים
עשייה בלתי מתפשרת. מדי שנה, קבוצה של אמנים, במפגן של סולידריות ואהבת הבמה, מתעקשים לחולל את הבלתי אפשרי ולהעניק לקהל המסור שלנו חוויה של תיאטרון ייחודי. מרתק, מצחיק ומרגש, תיאטרון מעורר מחשבה ומטריד, שתישאר איתכם הרבה אחרי שהמסך ירד. כמו שתיאטרון צריך להיות.
