(קטע 3 מתוך 3)
(מדובר בעורב שהצטרף לישיבת אדריכלים ובמהומה שהוטלה בה)
ג.
..."אוף! אפשר לקבל, כבר, קצת אויר?", לא חיכתה המזכירה חיה זמן רב, וכבר נפנפה בכף ידה.
דומני שמהנדס דיוקוביץ הסיט, לשמע הבקשה, את עינו לעבר המאוורר שרבץ לו כאבן, ואחר השיאם, במין תוכחה אילמת לעברו של קצמן, האיש האחראי על התקצוב. קצמן, כך נראה, ניער כתפיו בביטול. ובעוד מוחלפים מבטים, נראה כיצד, בעיניו, מודד הסגן, את הכס שהתפנה.
"כבר?", השתאה קצמן
"אתה", חשף כלפיו הסגן את שיניו, "מוטב שתדאג למחבר".
"איזה מחבר?", היתמם גורביץ, "לכיסא?"
"למאוטרר! למאוורר!", הטיחה המזכירה חיה, "רוח, רוח, אני צריכה המון רוח", נופפה בכף ידה בעצבנות.
"את זקוקה להמון רוח", הגביה כלפיה המהנדס דיוקוביץ את עיניו המימיות, "אני", השתהה, "לא!", הבליחו רשפים מבעד לזגוגיות משקפיו.
"על מה המהומה?", הגביה הסגן את ימינו, "אנא, אפשרו לי לנהל את הישיבה!", ניסה לפנות לנוכחים בטון ממלכתי.
"אתה?!", קיפץ קצמן.
"אז מי?", השיב, "ההוא מהצמרת?", גבה קולו שעה שבנימה מזלזלת ערסל את ידו כלפי המקום הנישא ההוא שמעבר לחלון.
"כן", לעט גורביץ בקול קלוש.
"אתה", היטה הסגן את מצחו כלפיו כעומד לנוגחו, "ראית דבר כזה?", סייג עצמו כשהוא עוטה על פניו חיוך נושכני.
"הוא ראה", גנח המהנדס מבעד למשקפיו.
"הוא ראה...", חיקה הסגן את קולו של המהנדס בעודו מנענע את מצחו הנטוי, "גם אתה, בטח ראית", סינן בארסיות, "תאמרו באיזה מוסד אני נמצא?", קרא כשללעגו נלוות עתה נימה של מצוקה.
"הוא איבד את האוריינטציה!", קראה אז המזכירה.
למשמע הקריאה, ובעיקר למשמע הנימה העולזת שנתלוותה לה, חידד כלפיה את מלוא כובד מצחו. והנה, שעה שסקרה על קפליה ושיפוליה כשהבעה של תיעוב עולה על פניו, בעוד הוא מתאמץ לדלות מעצמו איזה ביטוי רב רושם, נשמעה חבטה.
"רבותי!"
זה היה המשקיף, שכף ידו, שהאדימה מעוצמת החבטה, עוד פרושה הייתה על השולחן. "אני רואה שאנחנו... כלומר... אתם!", גבה קולו, "כל-כך רחוקים...", בהו אישוניו בחלל, "נתכנסנו...", ניסה לעודד עצמו בעודו מצודדם, בחשש, לתוכנית שעדיין פרושה הייתה, "לשם...", חכך בדעתו, "אבל, בעצם...", לכסן לעברה עוד מבט, "זה כבר... צה", החמיץ, "לא כל-כך משנה..", מלמל כשהוא שב ומרכין את מבטו.
זה אך סיים, והנה חודר משב-רוח ומהמה בתוכנית ולרגע נדמית היא לתכריך.
נשתררה דממה.
"סליחה", שירטה המזכירה חיה, "אבל אני צריכה להקפיד!", הביטה על השעון שענדה, "בשעה שתיים-עשרה, יוגורט!", ניתרה ממקומה, "אי לזאת...", צפרה בעודה עושה דרכה אל הדלת, "אני נפרדת".
"ולי", הוסיף המהנדס בחלוף רגע, "אמרו שאתייצב בדיוק בשתיים-עשרה בכדי לקחת את הזכוכית המגדלת, כי אחרת...", ליכסן האחראי על בדיקת התשריטים את מבטו לעברו של קצמן, "זה ייגרר לשנה הבאה".
"מה הוא רוצה?", פרש אז קצמן, האחראי על התקצוב, את זרועותיו, "הרי מגידרי יצאתי", קרא במגננה.
"טוב, טוב", פלט המהנדס בקוצר-רוח, ניער עצמו מהכסא ותוך השמעת ריטונים קצרים נע אף הוא לעבר היציאה.
"טוב, טוב", סינן קצמן, "תבינו: מגדרי! מגידרי!", זעק בעוד הוא קם ונכרך אחריו.
ובעוד הסגן סוקר את הנוטשים כמו קברניט הניצב עגום-נפש על סיפון ספינתו הטובעת, הביט המשקיף בשעונו.
"הא!", נבעת, "בהתחלה, כן, זה לא מורגש, ואז אתה נתקע מאחורי משאית והכי גרועות הן אלו עם המכולות", גירגר לעצמו, "והם כבר מחכים למשקיף והמשקיף... על מה הוא משקיף? על פח!", נסער ואזי קם, היטיב חליפתו ומיהר בעקבות קודמיו.
משיצא, הביט הסגן ניכחו. למולו התייצבנו אך אנו, כלומר, גורביץ ואנוכי. אך לרגע בחן את חזותנו, ומיד כבו מאורותיו. אחר, בשתיקה, התרומם ממושבו, ותוך שהוא פוסע בצעדים חרישיים, פנה לעבר היציאה, הנהן כלפי כאומר, בסיבוב הזה ניצחת, ניצחת...
"חה", פלט גורביץ משיצא עוד אחת מאותן איבחות צחוק, "ראית?", נצץ ממשובה.
"ראיתי, ראיתי", גירגרתי בעודי מקפל את התכנית, שדמתה לערב-רב של אותות וקווים מתים. אחר קברתיה עמוק בתיק ועיריתי אל קירבי מנת-אויר. או-אז קמתי ופסעתי לעבר החלון. היו הייתה דרך וסמטאות שהתפצלו ממנה כמו ענפים חינניים. היו היו כיכרות ופינות מוצללות ושיחות חולין ומצהלות ילדים עלו מהן. ואולי, הבטתי על השממה שהשתרעה מהחלון והלאה, לא היו דברים מעולם? בקצה השני ניצב הברוש. מצמרתו, כשני פירים זעירים, כמו היו איזו רוח קדומה, מרדפת, ממעבהו המוצל. העוד הוסיפו עיני העורב לנקר?
"בוא!", קרא אז גורביץ מעבר לגבי, "נגמר. עכשיו צהריים. צריך להזדרז כי בסוף יישארו רק עצמות", הביט בי כשלחייו מאדימות מטוב-לב.
"מה יש לכם היום?", נדלק בי זיק, "עופות?"
ובעת שעיניו ניצנצו במענה, צף בשרם והיה חורך את הוויתי והנה קמה בי תשוקה והיא קדמונית ועזה, לנעוץ בהם את שיניי.
אכן ידיד אמת היה גורביץ.
