("תסביך אלוהים", מונח שהציע לראשונה אלפרד ארנסט ג'ונס. לא מדעי.

(הקטע הבא מוקדש בהערכה יחסית ל"דוקטור הו")

בלי ספק, אתה בן נאמן להורייך ואת בת טובה להורייך.

הם יהיו לכם לאלוהים או לפחות לנציגו עלי אדמות.

בלי ספק, אתה אבא טוב לילדייך ואת אימא טובה לילדייך.

אתם תהיו להם לאלוהים או לפחות לנציגיו עלי אדמות.

כך כתוב בתורה ובלי ספק מה שכתוב בתורה הוא אמת בלי ספק. האומנם?

המשאלה לאמת אחת מושלמת ובלתי ניתנת לערעור, היא (בלי ספק?) משאלה אנושית בסיסית, אם לא לומר ילדית. מורשת הדתות מנציחה אמת זו ומשרה על המאמינים שלווה ונוחם. יש אלוהים? יש. בלי ספק. כי הספק מעלה מתח, משרה פחד, מערער את הביטחון העצמי.

"ויצור האדם את האלוהים בצלמו ובדמותו. בצלם האדם ברא אותם. זכר ונקבה ברא אותם ובנים ובנות לרוב נתן להם ולא נחה דעתו עד כי סילק את הבנים והבנות וגם את האם ונותר אלוהים לבדו בשמיים ובארץ, מלוא כל העולם כבודו והספק הוסר ובאה מנוחה לאדם".

האומנם? כמובן שהטקסט הזה אינו ממקור תנכ"י, אלא מתייחס אליו על בסיס עקרון הספק.

"בתחום האירוע האמנותי יכול האדם לברוא את האלוהים ולתת לו את התפקיד של בורא האדם" (המעגל הפתוח, עמ' 34, וגם עמ' 123).

איזון

אנו מבקשים לעצמנו איזון, נקודת משען מוחלטת, בלתי ניתנת להפרכה, ואז האמון שאנו נותנים באותה נקודה מקנה לנו אשליה של נצח. עד לזמן האחרון, הייתה מקובלת בתרבות תורת האיזון, לצורותיה השונות. לפתע נתברר כי לפחות בטבע לא קיים איזון. נתברר שהטבע כלל אינו שואף לאיזון אלא לכאוס מבורך. יער שעלה באש וצומח מחדש לעולם אינו חוזר להיות היער שהיה. הקלקול שנגרם יתוקן, אבל שום תיקון לעולם לא ישיב את המערכת לקדמותה באופן שלם. יהודים שביקשו "להחזיר עטרה ליושנה", נמצאים עתה במצב של כאוס תודעתי והעטרה הישנה נשמטה ממקום מושבה, כאסקופה הנדרסת. יש להניח שיום אחד היא תורם מאשפתות ואף אם לא תחזור ליושנה, היא תהיה עטרה חדשה.

מרקוזה נשאל פעם: "אתם מבקשים לכם עולם מושלם הלוא היא האוטופיה. מה תעשו כאשר תגיעו אליה?" -"נהרוס אותה ונתחיל לבנות אותה מחדש", השיב הפילוסוף.

כפירה

ג'ון לנון שר: "אני לא מאמין ב...", אבל בסופו של השיר גם לנון אינו מניח לכפירה להיות תלויה בחלל ללא מתן נקודת משען שאין בה ספק. הוא מאמין ביוקו ובעצמו. דבר כשלעצמו מטיל ספק, לא בתוכן האמונה שלו, אלא בעצם קיומה. אמונה זו מוציאה מן הכלל את הסביבה שמעבר ליוקו וג'ון, את החברה, היקום. האמונה של לנון מותירה אותו ואת יוקו מרחפים בחלל מנותק, לא מזוהה, וזה כידוע אחד מהאפיונים של תרבות קפיטליסטית, שבין השאר מוציאה מן הכלל את כל מה שהוא לא "אני". אבל הרי לנון היה גם אדם בעל תודעה חברתית ועל כן יש לקבל את השיר כתגובה זמנית ברצף אירועים דינמי.

זירת קרב

באגדה שנתגלגלה מתוך ה"מהברתא", מכתבי הסנסקריט בהודו הקדומה, אומר האל קרישנה ללוחם: "בהיותך בתוך הקרב, תהיה לסירוגין בתוכו וגם מחוצה לו, שאם לא כן תמות".

האם אין האמונה השלמה בצדקתו ובהכרחיותו של קרב, במיקוד השלם בתוך מהלכיו של הקרב, האם אין אלו ערובה לניצחון? האם אין האמונה השלמה כשלעצמה ערובה לגאולה? נראה שלא.

זירת הקרב היא הבמה שעליה מוצגת מסכת האיוולת של האנושות, המכונה בפי בני אדם "מלחמה". אבל נניח לרגע את מהותה של מלחמה כצורה של כישלון אנושי. כאן אנו עוסקים באמונה לעצמה או באמון שאנו נותנים באמונה.

אמרנו "זירת הקרב", אמרנו "במה". במת התיאטרון היא המקום שבו ניתן להציג באופן מרוכז התנהגות אנושית. זירה שעליה מוצגת לרוב מסכת האיוולת האנושית אבל גם הנשגב האנושי. לא לחינם נאמר בעבר שאם יש לך כעס או תסכול, הבא אותם אל במת התיאטרון ואל תוריד אותם אל הרחוב. האם קביעה זו היא אמונה שאינה ניתנת לערעור? ודאי שלא. בבקשה, נא לערער. הדבר ניתן להיעשות בקלות.

ביסודה של האמונה השלמה מונחת המשאלה לשליטה ביסודות הקיום האנושי. גם זו צורה של "תסביך אלוהים": אני בן נאמן להוריי והרי זה מקנה לי סדר עולם בלתי ניתן לערעור המאפשר לי לשלוט ביסודות הבסיסיים של הקיום ולתפקד במסגרת תבנית המקנה לי שלווה ובטחון. אני אב מצוין לילדיי והרי זה מקנה לי סדר עולם שבו אני אלוהים קטן ברשותו של אלוהים גדול והרי אני שולט בעולמי ומקנה לעצמי שלווה ובטחון והעצמה אישית. האומנם?

אילו אכן הייתה תבנית זו נקודת איזון מושלמת, מיד היא הייתה מאיינת את עצמה והעולם לא יכול היה להתקיים אלא כהרף עין.

"תנו לי נקודת משען ובעזרת מנוף אוכל להניע את העולם כולו", אמר ארכימדס. אצל האדם המאמין, נקודת המשען היא האל והמנוף הוא האמונה בו. אבל יש לשער, בסבירות מתקבלת על הדעת, שלפחות האמונה השלמה הייתה מאיינת את עצמה לפחות לאחר הרף עין אחד שאת טווח הקיום שלו כמובן שלא ניתן לקבוע מראש.

כיוון שהיקום הוא דינמי, ברגע מסוים, שאינו ניתן לניבוי מראש, על הבן להיפרד מהוריו ועל ההורים להיפרד מילדם ופירוש הדבר ויתור על האחיזה והשליטה בתבנית שבתוכה הם חיים. כאמור, העץ השרוף ישקם ויחדש את עצמו אך לעולם לא יהיה העץ שהיה. אולי יהיה נאה יותר או עמיד יותר ואולי לא. "העטרה" תתחדש ו"יושנה" יהיה אך פרק בהיסטוריה שלה.

פְּגִיעוּת

התפיסה הדינמית, שמחייבת תנועה בין היסטוריה לבין חוויה אישית מיידית, היא לכאורה, עוכרת שלווה מטבעה, דורשת כוחות נפש לקבל אותה. על כן אנו נוטים לשלול אותה על הסף. על מנת לעמוד בסבל הכרוך בפרידה מאשליית הקבוע והמאוזן, עלינו לאחוז בעקרון של קבלת הרגע. על מנת לקבל את הרגע, עלינו לוותר על "תסביך האלוהים" ואז לעמוד חשופים ופגיעים אל מול השינוי המתהווה. הפגיעוּת הנחשפת אינה דבר של מה בכך. היא אינה מופיעה בהחלטה של רגע. היא תהליך נמשך. התהליך מממש פגיעות ומבטל אותה לסירוגין. נזירים מסוימים ואחרים כמוהם מתעמקים בכך כדרך חיים.

הפגיעות האישית היא מצב פסיכו-פיזי. היא פתיחת שער אל היקום, אל הזולת הקרוב אליך מרחק נשימה, אל קבלת האפשרויות הבלתי ידועות מראש. אין משמעה הפניית הלחי השנייה במובן הנוצרי, אלא קבלת האפשרות שהזולת יכול להסב לך עונג או להכאיב לך ואתה תוכל להכיל את החוויה. פגיעות אישית יוצרת קשר. מעוררת אהבה.

(אמיר)