בלי ספק, אתה אבא טוב לילדייך ואת אימא טובה לילדייך.
אתם תהיו להם לאלוהים או לפחות לנציגיו עלי אדמות.
כך כתוב בתורה ובלי ספק מה שכתוב בתורה הוא אמת בלי ספק. האומנם?
המשאלה לאמת אחת מושלמת ובלתי ניתנת לערעור, היא (בלי ספק?) משאלה אנושית בסיסית, אם לא לומר ילדית. מורשת הדתות מנציחה אמת זו ומשרה על המאמינים שלווה ונוחם. יש אלוהים? יש. בלי ספק. כי הספק מעלה מתח, משרה פחד, מערער את הביטחון העצמי.
"ויצור האדם את האלוהים בצלמו ובדמותו. בצלם האדם ברא אותם. זכר ונקבה ברא אותם ובנים ובנות לרוב נתן להם ולא נחה דעתו עד כי סילק את הבנים והבנות וגם את האם ונותר אלוהים לבדו בשמיים ובארץ, מלוא כל העולם כבודו והספק הוסר ובאה מנוחה לאדם".
האומנם? כמובן שהטקסט הזה אינו ממקור תנכ"י, אלא מתייחס אליו על בסיס עקרון הספק.
"בתחום האירוע האמנותי יכול האדם לברוא את האלוהים ולתת לו את התפקיד של בורא האדם" (המעגל הפתוח, עמ' 34, וגם עמ' 123).
איזון
אנו מבקשים לעצמנו איזון, נקודת משען מוחלטת, בלתי ניתנת להפרכה, ואז האמון שאנו נותנים באותה נקודה מקנה לנו אשליה של נצח. עד לזמן האחרון, הייתה מקובלת בתרבות תורת האיזון, לצורותיה השונות. לפתע נתברר כי לפחות בטבע לא קיים איזון. נתברר שהטבע כלל אינו שואף לאיזון אלא לכאוס מבורך. יער שעלה באש וצומח מחדש לעולם אינו חוזר להיות היער שהיה. הקלקול שנגרם יתוקן, אבל שום תיקון לעולם לא ישיב את המערכת לקדמותה באופן שלם. יהודים שביקשו "להחזיר עטרה ליושנה", נמצאים עתה במצב של כאוס תודעתי והעטרה הישנה נשמטה ממקום מושבה, כאסקופה הנדרסת. יש להניח שיום אחד היא תורם מאשפתות ואף אם לא תחזור ליושנה, היא תהיה עטרה חדשה.
מרקוזה נשאל פעם: "אתם מבקשים לכם עולם מושלם הלוא היא האוטופיה. מה תעשו כאשר תגיעו אליה?" -"נהרוס אותה ונתחיל לבנות אותה מחדש", השיב הפילוסוף.
כפירה
ג'ון לנון שר: "אני לא מאמין ב...", אבל בסופו של השיר גם לנון אינו מניח לכפירה להיות תלויה בחלל ללא מתן נקודת משען שאין בה ספק. הוא מאמין ביוקו ובעצמו. דבר כשלעצמו מטיל ספק, לא בתוכן האמונה שלו, אלא בעצם קיומה. אמונה זו מוציאה מן הכלל את הסביבה שמעבר ליוקו וג'ון, את החברה, היקום. האמונה של לנון מותירה אותו ואת יוקו מרחפים בחלל מנותק, לא מזוהה, וזה כידוע אחד מהאפיונים של תרבות קפיטליסטית, שבין השאר מוציאה מן הכלל את כל מה שהוא לא "אני". אבל הרי לנון היה גם אדם בעל תודעה חברתית ועל כן יש לקבל את השיר כתגובה זמנית ברצף אירועים דינמי.
זירת קרב
באגדה שנתגלגלה מתוך ה"מהברתא", מכתבי הסנסקריט בהודו הקדומה, אומר האל קרישנה ללוחם: "בהיותך בתוך הקרב, תהיה לסירוגין בתוכו וגם מחוצה לו, שאם לא כן תמות".
האם אין האמונה השלמה בצדקתו ובהכרחיותו של קרב, במיקוד השלם בתוך מהלכיו של הקרב, האם אין אלו ערובה לניצחון? האם אין האמונה השלמה כשלעצמה ערובה לגאולה? נראה שלא.
זירת הקרב היא הבמה שעליה מוצגת מסכת האיוולת של האנושות, המכונה בפי בני אדם "מלחמה". אבל נניח לרגע את מהותה של מלחמה כצורה של כישלון אנושי. כאן אנו עוסקים באמונה לעצמה או באמון שאנו נותנים באמונה.
אמרנו "זירת הקרב", אמרנו "במה". במת התיאטרון היא המקום שבו ניתן להציג באופן מרוכז התנהגות אנושית. זירה שעליה מוצגת לרוב מסכת האיוולת האנושית אבל גם הנשגב האנושי. לא לחינם נאמר בעבר שאם יש לך כעס או תסכול, הבא אותם אל במת התיאטרון ואל תוריד אותם אל הרחוב. האם קביעה זו היא אמונה שאינה ניתנת לערעור? ודאי שלא. בבקשה, נא לערער. הדבר ניתן להיעשות בקלות.
ביסודה של האמונה השלמה מונחת המשאלה לשליטה ביסודות הקיום האנושי. גם זו צורה של "תסביך אלוהים": אני בן נאמן להוריי והרי זה מקנה לי סדר עולם בלתי ניתן לערעור המאפשר לי לשלוט ביסודות הבסיסיים של הקיום ולתפקד במסגרת תבנית המקנה לי שלווה ובטחון. אני אב מצוין לילדיי והרי זה מקנה לי סדר עולם שבו אני אלוהים קטן ברשותו של אלוהים גדול והרי אני שולט בעולמי ומקנה לעצמי שלווה ובטחון והעצמה אישית. האומנם?
אילו אכן הייתה תבנית זו נקודת איזון מושלמת, מיד היא הייתה מאיינת את עצמה והעולם לא יכול היה להתקיים אלא כהרף עין.
"תנו לי נקודת משען ובעזרת מנוף אוכל להניע את העולם כולו", אמר ארכימדס. אצל האדם המאמין, נקודת המשען היא האל והמנוף הוא האמונה בו. אבל יש לשער, בסבירות מתקבלת על הדעת, שלפחות האמונה השלמה הייתה מאיינת את עצמה לפחות לאחר הרף עין אחד שאת טווח הקיום שלו כמובן שלא ניתן לקבוע מראש.
כיוון שהיקום הוא דינמי, ברגע מסוים, שאינו ניתן לניבוי מראש, על הבן להיפרד מהוריו ועל ההורים להיפרד מילדם ופירוש הדבר ויתור על האחיזה והשליטה בתבנית שבתוכה הם חיים. כאמור, העץ השרוף ישקם ויחדש את עצמו אך לעולם לא יהיה העץ שהיה. אולי יהיה נאה יותר או עמיד יותר ואולי לא. "העטרה" תתחדש ו"יושנה" יהיה אך פרק בהיסטוריה שלה.
פְּגִיעוּת
התפיסה הדינמית, שמחייבת תנועה בין היסטוריה לבין חוויה אישית מיידית, היא לכאורה, עוכרת שלווה מטבעה, דורשת כוחות נפש לקבל אותה. על כן אנו נוטים לשלול אותה על הסף. על מנת לעמוד בסבל הכרוך בפרידה מאשליית הקבוע והמאוזן, עלינו לאחוז בעקרון של קבלת הרגע. על מנת לקבל את הרגע, עלינו לוותר על "תסביך האלוהים" ואז לעמוד חשופים ופגיעים אל מול השינוי המתהווה. הפגיעוּת הנחשפת אינה דבר של מה בכך. היא אינה מופיעה בהחלטה של רגע. היא תהליך נמשך. התהליך מממש פגיעות ומבטל אותה לסירוגין. נזירים מסוימים ואחרים כמוהם מתעמקים בכך כדרך חיים.
הפגיעות האישית היא מצב פסיכו-פיזי. היא פתיחת שער אל היקום, אל הזולת הקרוב אליך מרחק נשימה, אל קבלת האפשרויות הבלתי ידועות מראש. אין משמעה הפניית הלחי השנייה במובן הנוצרי, אלא קבלת האפשרות שהזולת יכול להסב לך עונג או להכאיב לך ואתה תוכל להכיל את החוויה. פגיעות אישית יוצרת קשר. מעוררת אהבה.
יום אחד באה אלי המחזאית טובה רוגל ואמרה לי, בוא ונכתוב יחד מחזה על היטלר. יש לי רעיון, היא אומרת, היטלר עושה עליה למדינת ישראל והוא מגיע בעילום שם ודורש שישלמו לו ביטוח לאומי לפי חוק השבות...
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
10. מקץ: בראשית מ"א - מ"ד 17
"ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור"(מקץ: בראשית מ"א 1).
יוסף יושב בכלא המצרי, ומקץ שנתיים ימים "ופרעה חולם" שני חלומות: החלום האחד הוא על שבע הפרות בריאות-הבשר ושבע הפרות דקות-הבשר, והחלום השני הוא על שבע השיבולים הבריאות ושבע השיבולים השדופות. יוסף נקרא לפתור את החלומות האלה והפתרון פשוט: יהיו שבע שנים טובות, ואחר כך יהיו שבע שנים רעות. מרגע זה מתחילה עלייתו של יוסף באימפריה המצרית.
יוסף מפרש לפרעה את החלומות, שחרטומי מצרים לא יכלו לפרש. מדוע לא יכלו? הרי תורת החלומות הייתה ידועה להם, לא פחות משהייתה ידועה ליוסף. תורת החלומות המקובלת בזמנם, הייתה חלק מתרבות הדת. לכל פרט בחלום ניתן היה בנקל למצוא פירוש קבוע בתורה זו. אם כן, מה מונע בעדם מלמלא את תפקידם המקצועי? הם יודעים כי הפירוש היה מחייב אותם לומר, שגלגל חוזר בעולם. יום דבש ויום בצל. השפע הוא זמני. גם המצוקה היא זמנית ועל כן חובה על פרעה להכין את עמו ליום המחר.
פרעה, כשליטים אחרים לפניו ואחריו, דואג קודם לכל ליום המחר של עצמו. הוא בונה קבר ענקי שהופך להיות לאחד מפלאי תבל. אבל ככל שהדבר נוגע לזולת, לעם שהוא מנהיגו, יום המחר מעניין אותו פחות ככל שהדבר נוגע לזולתו.
על פי הפשט, החלום אומר לפרעה: דאג ליום המחר של הזולת. דאג לעמך. הכן מלאי מזון לשבע השנים הקשות. יש להניח שהחרטומים ידעו את הפירוש, אבל לא רצו למסור אותו לשליט. נניח שפרעה עצמו ידע את הפירוש. הרי פתרון החלום מצוי בחלום עצמו. החלום הוא חידה שפתרונה מגולם בתוכה. אם יידע האדם להתיר את קשרי החלום, פתרונו יהיה ברור ונהיר לו. אבל כאן מצוי פרדוכס החלום. הוא ממלא את תפקידו בעצם החלימה ואז הוא מעדיף להתכנס פנימה ולהישכח. אבל ישנם חלומות שאינם מניחים לחולם גם לאחר יקיצה. הוא רוצה לפתור אותם. הוא אפילו יכול לפתור אותם, אבל הוא מעדיף שמישהו אחר יעשה את העבודה הזאת בשבילו. חלום מטריד או סיוטי, מעמיד את האדם במצב של מצוקה וחוסר אונים. אולי פרעה יודע את פירוש החלום אבל מכחיש אותו. כך נוח לו יותר. פרעה לא רוצה לפתור את החלום בעצמו. הוא גם מורגל בכך שעבודות המוח נעשות במוחות אחרים, ואם אחרים אלו מדברים בשם האל או הגורל, מה טוב.
אבל החרטומים נסוגים. הם יודעים שהפירוש לא נוח לפרעה. פרעה יודע שהם יודעים, וכן הלאה, ושני הצדדים יודעים שאם הפירוש לא מוצא חן בעיני המלך, הוא עלול לערוף את ראשיהם. במקרה כזה פונים לפקיד בדרגה נמוכה, או למישהו שאין לו מה להפסיד.
החרטומים הרי הם כאותם פרשנים הקרובים לשלטון. פרנסתם, ואולי גם חייהם תלויים בו. קשה עד בלתי אפשרי, לשבת בסמוך לצלחת השלטון, לאכול מטובה ולנבא נבואות זעם. נביאי השקר ידעו זאת. פוליטיקאים קואליציוניים יודעים זאת. יוצרים קואליציוניים יודעים זאת. אם ירגיזו את הקהל, שהוא, לצורך העניין, המלך או ה"פרעה" שלהם, הם עלולים להפסיד את אהדתו ואז אנה הם באים? אם לא יערפו את ראשם, הרי שהם חוששים שיהיו נדונים לגורל של שכחה ובדידות, ומנקודת מבטו של יוצר קואליציוני, הרי זה גרוע ממוות. החרטומים מעדיפים לשתוק ולהניח לפרשן צעיר ושאפתן, שיעשה את העבודה המסוכנת במקומם.
בכל דור ראוי לו לאדם שיביט סביבו ויגדיר את תקופתו. האם זהו זמנן של הפרות השמנות והשיבולים הבריאות, או זמנן של הפרות הרזות והשיבולים השדופות. ויתרה מזאת: מי הם אלו שעבורם השנים טובות הן או גרועות? יש אומרים שהיום, או בכל זמן, אנו שרויים בעיצומן של שבע השנים הרזות. אם נכון הדבר, אין מדובר בשבע שנים על לוח הזמנים המקובל, אלא במספר סמלי, המלמד על תקופה, כמו על שבוע, שנה, עשור או יובל. אין הכרח להמתין עד תום שבע שנים. שבע השנים הללו אינן תלויות אך ורק בנסיבות שהזמן והסביבה גרמו. הן תלויות גם באדם הסובל וביכולתו להיחלץ מהן.
להצלחה אבות רבים. הכישלון יתום. זו הסיבה שהאחיות יכולות ללכת להתאשפז, הדיור הציבורי ניתן רק לאנשים שלא יכולים להתקיים (וגם הם צריכים להביא ערבים), רוב אזרחי מדינת ישראל מנהלים משחקי חתול ועכבר בין האשראי המיסים והבנקים (כפי שלמשל מראה סיפורו של גבי ניצן).
אבל אנחנו חזקים בחינוך – כל כך חזקים שממשלה מעוטת הישגים זו ניהלה בכחנליה שלמה במשך זמן ממושך תחת שרביטו של השר גדעון סער, המחובר לנוער ובמיוחד לקטינות, בה הוכרז שהישגי המבחנים הבינלאומיים הוכיחו שהכול סבבה אגוזים במערכת החינוך שלנו. דומה שאיש לא למד שם שאם אין קמח אין תורה, אבל השבוע גם נתקלתי בתוצר המגובב של נפתלי בנט, פרי נפלא של מערכת החינוך הישראלית, המציע את תוכנית הסיפוח החלקי, ולאחר שצפיתי בה אינני יכול להחליט אם הוא יותר טיפש מרשע או יותר רשע מטיפש, כפי שאומר הביטוי הצרפתי הידוע. ראשית אניח לכם לצפות בסרטון שאחריו אפילו גיסתי השמאלנית הקיצונית השרופה נשארה עם פה פעור מהתפעלות (קישור)
מספר נקודות למחשבה:
1. הסכמים – כמו בעסקים, כמו בין מדינות – מתקיימים כל עוד יש נכונות לקיימם. אין הסכם בלי רצון טוב, והמחשבה שאפשר לכפות משהו על מישהו בלי רצונו, מראה כמה יוהרה רוע וטמטום יש בתוכנית המלבבת הזאת.
2. אין שום מכשול בלתי עביר בפני הפלסטינים או בפני כל עם אחר אם יום אחד יחליטו שהם רוצים לצעוד לכאן, עובדה שזה לא קורה.
3. צביונה היהודי של מדינת ישראל הוא לא גליק כזה גדול, אם יורשה לי להעיר. דומה שבצביון זה לקחנו את כל מה שרע ואיבדנו את כל מה שטוב ואנו מחשיבים את הצורה על פני המהות. טוב אם יטלטלו אותנו קצת.
4. שטחי C הם כל כך טובים לנו כי הם חונקים את שטחי A ו-B. שטחי Cהם טבעת בתוך טבעת בתוך טבעת, וזה יכול לראות כל בר דעת שיסתכל במפה.
5. נפתלי בנט חושב כנראה שהפלסטינים הם ישויות וירטואליות, כי אחרת אינני מבין באיזה אופן תהיה להם נסיעה חלקה ורציפה בין השטחים, שלא לדבר שהדבר יחייב הפקעת שטחים מפלסטינים אחרים ויצירת עוד אומללות.
6. מדהים אותי שנפתלי בנט מגלה את אמריקה כל יום מחדש. היום הוא גילה שיש יותר מתנדבים לשירות הלאומי משהמערכת יכולה להכיל, אם הוא הולך לפתור את הבעיה הזו כפי שפתר את הבעיה הפלסטינית, אני חושש שאאלץ להתבודד על גדת הירדן עד יעבור זעם.
(בעקבות צפייה במופע של אנסמבל קוקייה "תחושת בטן", בניהולם של שרון שלומי ורן בן עזרא, אנשי החדר)
6.12.2102
"Our deepest fear is not that we are inadequate. Our deepest fear is that we are powerful beyond measure. It is our light, not our darkness that most frightens us. We ask ourselves, Who am I to be brilliant, gorgeous, talented, fabulous? Actually, who are you not to be? You are a child of God. Your playing small does not serve the world. There is nothing enlightened about shrinking so that other people won't feel insecure around you. We are all meant to shine, as children do. We were born to make manifest the glory of God that is within us. It's not just in some of us; it's in everyone. And as we let our own light shine, we unconsciously give other people permission to do the same. As we are liberated from our own fear, our presence automatically liberates others.”
Marianne Williamson
טוב, אז אחרי תקופה ארוכה של טיפול בתינוק וטיפול חלקי בבן זוג חולה יצאתי בערב עם חברה להצגה, זאת לא פעם ראשונה שאני יוצאת להצגה אבל מה שהרגשתי אתמול לא הרגשתי כבר הרבה זמן. אם לתמצת מה שהרגשתי במילה אחת אז הייתי אומרתאושר. כן, הרגש החמקמק הזה שלא ברור מה גורם לו לפרוץ פתאום וכנראה שהוא דורש שילוב קסום של כמה דברים כדי לעורר את הלב לרגעים היקרים מפז האלה.
אני מניחה שיכולתי להשאיר את זה ככה וזה היה בסדר. הרגשתי אושר, שמחה אמיתית, היה לי טוב. אבל חפרנית שכמוני, אני חייבת לדבר על זה. מה היה הדבר הזה שעשה לי טוב. טוב מאוד, טוב מידי. אני חושבת שזה היה שילוב של כמה דברים שהרגו אותי ברכות נפלאה, הרגשתי ששרון עשתה את ההופעה הזאת בשבילי. שהעולם ידע שעדי תכנס להריון תלד תינוק יפהפה, תטפל בו במסירות ובאהבה גדולה ואז ערב אחד תצא להצגה בערב בתקופה שמשהו בפנים קצת חסר ואז, ברגע הזה, הבנות הנפלאות האלה יבצעו את המשימה שלהן, הן יאירו ויבהיקו ויהפכו אותי למאושרת. קצת אגוצנטרית, אה? אבל ככה זה הרגיש, כל כך מדויק. כל כך נכון. כל כך משחרר.
מה זה היה? מה היה שם? כל רגע קופץ לי עוד משהו לראש שריגש אותי, שדיבר אליי, שדיבר לאמת שלי ששרון כנראה ידעה בלי שסיפרתי לה בכלל. איך לעזאזל היא גילתה?
שש נשים יפות יפות ומרגשות עד כאב. כל אחת מיוחדת לעצמה, וכל אחת שם על הבמה, מרתקת, מסקרנת, מספרת לי סיפור אישי בשפת התנועה האישית שלה, בגוף שלה המיוחד לה והמתקיים בנוכחות בולטת בלי השוואות, בלי אידיאל-יופי כוזב. נכנסתי לאולם שהחוקים בו משתנים והוא כל כך הגיוני ונעים ונוח. הגדרת היפה היא בביטוי העצמי שלו, בחופש שלו, בחיוך הרחב שמבטא החוצה באמת באמת ובכנות מוחלטת תחושה של קבלה עצמית, של אהבה עצמית ובתוך כל זה הרגשתי שאני נשאבת, שאני מסתכלת החוצה ופנימה באהבה לנשיות שבי, מרגישה חלק מקבוצה חזקה ויפה של נשים, נסחפת לסיפורי תנועה מלאי רגישות וביקורת חברתית, מלאים בהומור עצמי בריא ומשחרר. האמת היא שבשלב מסוים הרגשתי כל כך חלק מהן שהתחשק לי לקום ולרקוד איתן וזה הרגיש כל כך טבעי, ההופעהלא התרחשה על במה מרוחקת ואני לא הייתי הצופה מהצד, לפחות לא בתחושה. הרגשתי חלק משפיע ומושפע וזאת כנראה הסיבה לזה שהרגיש לי כל כך טבעי לקום ולהשתחרר יחד איתן. אל תדאגו, לא עשיתי את זה. אבל רציתי!
חה... אם כבר להמשיך במורשת ההומור העצמי מההצגה, האמת היא שהגעתי הביתה והתחלתי לסובב אגן מול המראה. ניסיתי לרקוד ריקודי בטן! אני! שהכי ברחתי כל החיים שלי מכל דבר אוריינטלי. ריקוד בטן היה בשבילי הוכחה שאני אישה מזרחית ואני לא אוהבת להיות אישה מזרחית! ריקודי בטן בשבילי היה תמיד הסימן הברור הזה לאישה מוחפצת. שנאתי כל סממן אוריינטלי נשי, שנאתי את הבגדים, את טקסי החינה, הלבוש והתכשיטים ובראש ובראשונה שנאתי את ריקודי הבטן. הם סימלו בשבילי בדיוק את ההרגשה הזאת ששנאתי, האישה החפץ, הכוסית! תלבשי בגד גוף ושכל הגברים מסביב יריירו עלייך. איכס! לא קניתי את זה שאמרו לי שזה הכוח שבנשיות. זה דחה אותי באמת. אני לא חפץ ואני לא כאן לשעשע אף גבר, וכנראה שזה גם השורש לזה שאף פעם לא הייתי מסוגלת לרקוד ככה. הרגשתי מקצות האצבעות את הדיכוי, את ה"בובה" ונגעלתי והתמרדתי למרות המקום שחיפש את זה, שרצה לתת מקום לתנועה הנשית הזו, למורשת התרבותית הנשית-מזרחית שלי, ופתאום, משום מקום, זה קרה לי. אתמול התפרץ בי הבלתי אפשרי. נשבר.
הסטריאוטיפ החזק של ריקודי הבטן. הריקוד כבר לא היה כבד, מדכא ומביך הוא הופשט מכל הסממנים המדכאים, המכבידים, המחפיצים שלו ופרש כנפיים. הוא הפך לחופשי, שובבי, קל דעת, ושוב... חופשי! כן, חופשי. זה מה שזה היה. הן כמו לקחו את ריקוד הבטן ושיחררו אותו מהמקומות הכואבים והמדכאים שלו, הכירו לו את העולם דרך העיניים של האישה המשוחררת, המאושרת, הרב תרבותית והמציאו שפת תנועה נשית חזקה עוצמתית פתוחה מאושרת ומקבלת את עצמה. הן רקדו שם, אמיתיות, צוחקות משתוללות, כואבות, משחקות יחד אבל בשבילי, בעיקר, הכי בולט, צוחקות! ואני בתוך זה נסחפתי לאותנטיות יפה שביקשתי לי ושקיבלתי במתנה לחג, אותנטיות שמחברת את המערבית והמזרחית שבי והייתי מאושרת.
אנסמבל קוקייה שלי,
תודה שנתתן לאור שלכן להאיר החוצה עד שהוא פגש אותי ונתן לי לרצות להאיר החוצה שוב,
השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.
בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל. פנטזיהאוטוביוגראפיתהמשלבתביןההזוי למציאותי)
ייחלתי לליל אהבה על חוף ימה של תל-אביב
הבקרים התכהו. דרוש היה אומץ כדי לפקוח את עיני. החלום המתוק של ליל נישואין כמו-הוליוודי, התמוסס באכזריות איטית תחת מכבש האתגרים הגדולים. שני סרטיו הראשונים של פיטר נכשלו. נשארנו מבודדים חברתית, ללא עבודה, ללא דירה. בתיה, בעלת המכולת, דרשה את הכסף המגיע לה. בעל הבית תבע תוך איומים את שכר הדירה. המשימות היו אדירות, גדולות על מידותיי. הכול החל לסגור עלי. היו בקרים שבהם לא יכולתי לצאת מהמיטה. פתאום חלחלו לתוכי לבטים חוזרים ונשנים על עצם הנישואין עם האיש שאהבתי. "למה עודדתי אותו להישאר בארץ?", אמרתי לעצמי. בוקר אחד, לפני שפיטר התעורר, הרגשתי תחושה שלא הכרתי מעודי. היום אני יודעת שהיה זה דיכאון. בתחילה הסתרתי את הרגשתי מפיטר אבל אחרי כמה ימים הוא ישב לידי על המיטה ואמר:
"אני מתחנן בפניך, אל תוותרי לעצמך. את מדוכאת אבל אפשר לצאת מזה. נלך לרופא שירשום לך כדורים".
"הכדורים לא ישנו את המציאות".
"אני יודע כמה קשה לך. אכזבתי אותך. אולי טעיתי כשהחלטתי לערוק".
הוא ליטף את שערותיי, הרים אותי מהמיטה ולקח אותי אל המרפסת:
"תביטי, השמש זורחת, הציפורים מצייצות. אנחנו נצא מהמשבר הזה".
הייתי אישה צעירה, שנמלטה מבית הרוס ואלים, בודדה בעיר חדשה. הפגישה עם פיטר נסכה בי את ההרגשה כי הוא האיש שישמש לי תחליף אב; מסוכך, מכיל, מגן. אבל פיטר שכבר בגיל 13 התייתם מהוריו היה זקוק לאם. היפוך הציפיות התחוור לי בהדרגה. הכול היה מונח על כתפי: לימוד העברית, חיפוש העבודה, מציאת דירה יצירת קשרים חברתיים, התמודדות עם מאבקי כוח בקהיליית האמנים ועוד ועוד...
בשנת 1967 נולד אורי והבית נמלא אושר. השמים החלו מתבהרים. לידתו של אורי הייתה עבור פיטר מעין נס: "למשפחת פריישטדט יש יורש". כעבור שנתיים נולדה רחלי. היא הייתה יפה ומחוננת. פיטר נהג לומר שהיא התרופה שלו. עם חלוף השנים בנה לעצמו פיטר שם של במאי מבוקש שהיה מקור השראה לבמאים צעירים.
לפני שקיעת השמש היינו עולים לגבעה של גן העצמאות, מתרפקים האחד על השני, מביטים אל הספינות המפליגות הרחק מעבר לאופק ורוקמים תכניות לסרטים ולהצגות.
כשמלאו שבע שנים לנישואינו, ממש באותו יום בו חל גם יום הולדתי בשלושה ביולי, הרגשתי בפעם הראשונה צורך נואש לצאת לחופשה.
כשאמרתי לילדים שאבא ואני יוצאים לחופשה הם זינקו עלי בשמחה עד שכמעט הפילו אותי. סוף סוף יכלו להשתולל שלא לפי החוקים היקיים של פיטר. אמי נעתרה בשמחהלישון אצלנו כי הילדים, חוץ מזה שהיו אהבת חייה גם נישבו בקסמי סיפוריה ההיסטוריים.
המחשבה שכמה לילות לא נשמע את הילדים מגיעים בחצות למיטתנו זה אחר זהולוחשים בקול מן האוב, כמו איזה אבו-ג'ילדה: "אימא, ירד לי פיפי, אני רוצה למיטה שלכם", הייתה משובבת.
לסל הקש הגדול אותו קניתי בשוק הפשפשיםהכנסתי כמה בגדים. פיטר לקח את המזוודה הקטנה עם הסקסופון שלו. המונית כבר חיכתה למטה כשהילדים צעקו מהחלון "אל תחזרו מהר"...
בחרתי במלון Sea Hotel שהיה ממוקם בחלק הדרומי של חוף הים סמוך לרחוב גאולה. שעת בין ערביים על חוף ימה של תל-אביב תמיד הפנטה אותי. שקיעת השמש החורפית צבעה את השמים בצבעי אפור וסגול, ומדי פעם הופיע האדום שנסך בזה משהו מתעתע.
נכנסנו לאחד המלונות שלחוף הים, הנחתי את סל הקש בחדר ורצנו, כשבידינו שמיכה דקה ומזוודת הסקסופון, חזרה אל הים כדי להספיק לראות את שקיעת השמש.
עמדנו חבוקים והבטנו בה. פיטר הוריד מעלי את החולצה ונשק לשדי. ידינו התערבבו בלהט, עד שהשלנו מעלינו כל בגד ונותרנו עירומים. מראה השקיעה החורפית עורר בנו תשוקה שהלכה והתעצמה; היינו מתגפפים ומתנשקים ומבקשים האחד את השני עוד ועוד כאילו הייתה זאת פגישתנו הראשונה. החול התערבב בנשיקות פינו והצינה הלכה וגברה, עד שהיינו מותשים ורק ביקשנו להירדם מכונסים האחד בתוך השני.
איזו מתיקות ורוגע הציפו אותי כשהתעוררתי מאותה תנומה. הרגשה שנפקדה מחיי שנים רבות. הסטתי את ראשי הצידה כדי שפיטר לא יראה את עיני דומעות. כל-כך קשות היו השנים האלה שנות המדבר. ביקשתי מפיטר, שהיהסקסופוניסט חובב בעל כשרון אדיר שינגן לי משהו בסקסופון.
"שה, שקט", אמר בלחש, "אני רוצה להקשיב לקולות הים והרוח. בואי אלי". הנחתי את עצמי מכורבלת בתוך גופו החם.
"אולי בכל זאת תנגן משהו". הוא לקח את הסקסופון וניגן את "You Must remember this",מהסרט "קזבלנקה".
"פיטר, זה נפלא, אבל נורא עצוב". אולי תנגן לי איזה צ'רלסטון".
הוא ניגן את "Yes sir, yes my baby".
"מדליק, I`m your baby" .
על החול הרטוב במקום בו השתפכו הגלים אל החוף בסוף דרכם ושטפו את כפות רגלי קמתי ורקדתי לצלילי הסקסופוןוזוג שדי, שהיו אז זקורים בפריחתם, נענו לקצב הצ'רלסטון.
"אולי תפסיקי, את משגעת אותי".
"אז למה אתה מחכה? תפוס אותם או שאני קופצת למים".
כמו נער ונערה מאושרים התזנו מים האחד על השני ובפעם הראשונה מזה שבע שנים חשנו שוב את אותה תשוקה נפלאה של זוג נאהבים. כיסינו את ערוותנו בשמיכה. פיטר היה נבוך מהחשיפה ל"אור" ומשך לי את השמיכה.
שכבתי לצידו והנחתי את רגלי על בטנו:
"פיטר, בוא נדמיין שיש לך ספינה. לאן היית מפליג איתי?"
"אולי לאנגליה, לאוקספורד, לקיימבריג'. הייתי מראה לך את הספרייה הגדולה בעולם."
"לא ממש מסקרן".
"אם תהיה לנו ספינה הייתי רוצה להפליג אתך ליערות האמזונה, למפלי הניאגרה, הייתי רוצה לצפות בהתפרצות הרי געש, ואם אפשר לעוד מקומות מסעירים ומפחידים".
"נראה לי הגיוני שלפני שנפתור את המחלוקת לגבי הספינה נשלם את שכר דירה".
"ייקה פוץ".
בשעה תשע בערך נכנסנו לבית הקפה הסמוך לחוף. לגמתי לאט מכוסית היין שטעמו היה משובח. כוסית ועוד כוסית. ברקע התנגנו שירים צרפתיים: ז'ולייט גרקו, שרל אזנאבור, ז'ק ברל, אדית פיאף וגם עמליה רודריגז, לואי ארמסטרונג.
מסוחררת קמעה מהמשקה הנחתי את ראשי על כתפו של פיטר ולא היה לי רגע מאושר יותר עד שלפתע נשמעו צרורות יריות מכל הכיוונים. אנשים צרחו והתחילו לרוץ לכיוון הדלת. לאחר מספר שניות חדלו היריות. אנשים נשכבו מתחת לשולחנות. "מחבלים, מחבלים", לחש מישהו. קול אחד צעק בערבית ושוב יריות. פתאום נשתררה דממה. הראש של פיטר נשמט אחורה, אגלי זיעה כיסו את פניו. חשבתי שהוא מאבד את ההכרה. לחשתי לעזרה. No Speak"", צעק המחבל. פיטר קירב אותי אליו ולחש עד שבקושי יכולתי להבין מה הוא אומר: אלוהים עושה ממני צחוק. אני שיצאתי ממחנה הריכוז אסיים את חיי בגלל כמה ערבים?" הוא החזיק בידי: "תנשקי את הילדים ותגידי להם שאבא שלהם אוהב אותם".
"שקט", לחש מישהו.
סמוך לנו היו גבר ואישה חבוקים שרועים על הרצפה שותתי דם. ברקע המשיכו להתנגן שיריהם של לואי ארמסטרונג, עמליה רודריגז וז'ק ברל. כשעתיים מקפיאי דם חלפו עד שחיילינו השתלטו על המחבלים. פרץ של צעקות שמחה. אנשים חיבקו האחד את השני:
"יש אלוהים, יש צ.ה.ל".
כמה שניות עוד עמדנו אני ופיטר חבוקים. גופי היה מכווץ. באחת אחר חצות חזרנו הביתה. נכנסנו לחדר הילדים שכבר ישנים ונישקנו אותם. פיטר התיישב על כיסא בין שתי המיטות של אורי ורחל וייבב חרש כשהוא מחזיק את ראשו בין ידיו עד שפחד שיתעוררו וקם והלך אל הספה שבסלון שם פרץ בבכי שקרע את ליבי. אז ביקש שאביא לו "תהילים".הוא קרא בלחש והדמעות המשיכו לזלוג. אימצתי אותו אל גופי בשתי ידי וניסיתי להרגיע אותו. "אנחנו חיים" ולא הרשיתי לעצמי לחשוף בפניו את עיני הדומעות.
"אני רוצה לדבר עם אימא ואבא שלי. אני רוצה לחבק אותם, אני רוצה לומר "טאטע, מאמע, אהוי. שוב שמרתם עלי". הגשתי לו כוס חלב וכדור הרגעה.
"נסה להירדם, אנחנו בחיים, בבוקר נראה את הילדים. אתה זקוק לשעות שינה, אהוב שלי, נסה להירדם". הגורל היתל בנו, איך הפך ליל אהבים לליל בלהות. עד שנרדם שקעתי בתוך הכורסא. הרגשתי את גופי כמעט מאובן. כך ישבתי לצידו מחזיקה ב"תהילים", מודה לבורא עולם שיצאנו מהתופת ומתפללת בציפייה לאור ראשון.
שלושים ושבע שנים לא התקרבתי למקום שבו שכן בית הקפה. להפתעתי כבר לא היה קיים. אבל המועקה חוזרת אלי כאילו לא חלפו השנים. המראות מרצדים לנגד עיני. אולי זה מוקדם אמרתי לעצמי. פניתי לאחור והתרחקתי מהמקום אבל כעבור מספר דקות שבתי על עקבותיי.
אני יושבת בלובי של מלון "Sea Hotel" שנבנה על חורבותיו. המלון זוהר בפשטותו. משקיף אל הים. הצוות חולף על פני בחיוך והכול משרה עלי תחושה של רוגע שמזה שנים נפקד מחיי.
זיכרון אותו לילה, ליל הבלהות, מאה ועשרים רגעי האימה, מוסס באחת את חומות ההדחקה והשכחה שהלכו ונערמו בנפשי ובזיכרוני עם חלוף השנים והוביל אותי דרךגשר צר עמוק אל תוך עצמי, אל סיפור חיי שאת תחילתו אני זוכרת מתמונה שלי צוחקת בתום בזרועות אמי. אני כילדה מאושרת שדקלמה בעל-פה שירים, רקדה, המציאה סיפורים והצחיקה את הסובבים אותה אבל בצד זה תמיד ליווה אותי צל האסון המתרחש ובא ותמיד כפו עלי החיים את ההתמודדות לבד. אני ורק אני לבד מול אותו צל מאיים. לפני שיצאתי את המלון ביקשתי מהמלצר להדליק שני נרות נשמה.
מחר בשבע בבוקר אני טסה לפראג. מסע אל הבלתי נודע שבמהלכו אולי אגלה את הצופן של הסוד מפראג.
2. תיאטרון פנים מחר, ביום שישי הקרוב זה קורה. תיאטרון פנים חוזר לכיכר דיזנגוף לשתי הופעות בלבד. בשעות 12:00 ו-14:00. המופע הקלאסי שהתקיים בין השנים 2000-2005 בכיכר דיזנגוף.
תיאטרון רחוב מקורי ומצחיק לכל המשפחה (העברה: דוד שילמן)
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.
יום ה', 13.12.2012, בשעה 20:30, בית יד לבנים, רמת השרון.
תודה לתיאטרון החדר!
להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.
מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".
הגיבור העייף
סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי. מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.
בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.
יום ה', 27.12.2012 בשעה 20:00 יום א', 30.12.2012 בשעה 20:00
ד' ו-ה', 2-3.1.2013, בשעה 20:00
במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו
טל': 04-9913834 / 04-9919634
סמדר לומניץ: גלריה בבית
מזמינה אתכם לתערוכה של עבודותיי במדיה שונות. אציג בה הדפסות קטנות, ציורים גדולים וסקיצות בביתי ברמת גן. לתיאום הביקור ומסירת הכתובת: סמדר, smaddl@zahav.net.il
אורטל חייבת למות
מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
מוצ"ש, 29.12.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. עלות כרטיס: 40 ש"ח.
יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, עד לרגעי השיא של הלידה.
יום ה', 13.12, בשעה 21:00
יום ה', 20.12,בשעה 21:00, תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.
וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704
IV כן או IV לא! היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".
אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.
ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.
מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.
ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר
20.12.2012, בשעה 20:30, בקרון שבתחנה בתל אביב 60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ש"ח.
בבית דירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות, המלוות אותם בשלב זה של חייהם הנוגעות בהוריהם, בילדיהם ובעצמן.
קבוצת אנסמבל המזוודה בני ותושבי הגליל, יוצרת שפה תיאטרונית ייחודית ובלתי אמצעית, שנוצרה לאורך שנים ארוכות של עבודה, משתפת את הקהל והופכת אותו לחלק מהאירוע.
כתיבה ובימוי: יוספה בת גד.
שחקנים יוצרים: גלי כהן, מאיר שקד, מירי קפלן, חגית שורש. מוסיקה: מיה דנון.
תודה לאמיר אוריין ולמרכז לתיאטרון עכו.
20.12.2012, 24.1.2013, 21.2.2013, בשעה 19:00. טל': 050-748-1748.
פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא ע"ש אריק הוך
פרויקט התיאטרון המהיר בעולם. 26-29 בדצמבר 2012
חגיגה של תיאטרוןמקורי וייחודי, שהפך למסורת מכובדת בנוף התיאטרון הישראלי, וחוגג השנה 15 שנים בפסטיבל חגיגי במיוחד. תשעה מחזות קצרים בבכורה, כ- 15 דקות כ"א, יעסקו השנה בשלושה נושאים: בית. זמן. מלחמה.
התיאטרון הקצר הוא הזדמנות לחפש צורות הבעה חדשות. בתוכן ובצורה. אנחנו מעודדים
עשייה בלתי מתפשרת. מדי שנה, קבוצה של אמנים, במפגן של סולידריות ואהבת הבמה, מתעקשים לחולל את הבלתי אפשרי ולהעניק לקהל המסור שלנו חוויה של תיאטרון ייחודי. מרתק, מצחיק ומרגש, תיאטרון מעורר מחשבה ומטריד, שתישאר איתכם הרבה אחרי שהמסך ירד. כמו שתיאטרון צריך להיות.
