הצטרפו לאיגרת השבועית

מתח קל? קחו נשימת אנחה גדולה וטובה וסיימו באנחה קורעת לב. עדיין יש מתח? קחו שוב נשימה אנחה. זה עובד!


(בעקבות צפייה במופע של אנסמבל קוקייה "תחושת בטן", בניהולם של שרון שלומי ורן בן עזרא, אנשי החדר)

6.12.2102

 

"Our deepest fear is not that we are inadequate. Our deepest fear is that we are powerful beyond measure. It is our light, not our darkness that most frightens us. We ask ourselves, Who am I to be brilliant, gorgeous, talented, fabulous? Actually, who are you not to be? You are a child of God. Your playing small does not serve the world. There is nothing enlightened about shrinking so that other people won't feel insecure around you. We are all meant to shine, as children do. We were born to make manifest the glory of God that is within us. It's not just in some of us; it's in everyone. And as we let our own light shine, we unconsciously give other people permission to do the same. As we are liberated from our own fear, our presence automatically liberates others.”

Marianne Williamson

 

טוב, אז אחרי תקופה ארוכה של טיפול בתינוק וטיפול חלקי בבן זוג חולה יצאתי בערב עם חברה להצגה, זאת לא פעם ראשונה שאני יוצאת להצגה אבל מה שהרגשתי אתמול לא הרגשתי כבר הרבה זמן. אם לתמצת מה שהרגשתי במילה אחת אז הייתי אומרת  אושר. כן, הרגש החמקמק הזה שלא ברור מה גורם לו לפרוץ פתאום וכנראה שהוא דורש שילוב קסום של כמה דברים כדי לעורר את הלב לרגעים היקרים מפז האלה.

 

אני מניחה שיכולתי להשאיר את זה ככה וזה היה בסדר. הרגשתי אושר, שמחה אמיתית, היה לי טוב. אבל חפרנית שכמוני, אני חייבת לדבר על זה. מה היה הדבר הזה שעשה לי טוב. טוב מאוד, טוב מידי. אני חושבת שזה היה שילוב של כמה דברים שהרגו אותי ברכות נפלאה, הרגשתי ששרון עשתה את ההופעה הזאת בשבילי. שהעולם ידע שעדי תכנס להריון תלד תינוק יפהפה, תטפל בו במסירות ובאהבה גדולה ואז ערב אחד תצא להצגה בערב בתקופה שמשהו בפנים קצת חסר ואז, ברגע הזה, הבנות הנפלאות האלה יבצעו את המשימה שלהן, הן יאירו ויבהיקו ויהפכו אותי למאושרת. קצת אגוצנטרית, אה? אבל ככה זה הרגיש, כל כך מדויק. כל כך נכון. כל כך משחרר.

 

מה זה היה? מה היה שם? כל רגע קופץ לי עוד משהו לראש שריגש אותי, שדיבר אליי, שדיבר לאמת שלי ששרון כנראה ידעה בלי שסיפרתי לה בכלל. איך לעזאזל היא גילתה?

שש נשים יפות יפות ומרגשות עד כאב. כל אחת מיוחדת לעצמה, וכל אחת שם על הבמה, מרתקת, מסקרנת, מספרת לי סיפור אישי בשפת התנועה האישית שלה, בגוף שלה המיוחד לה והמתקיים בנוכחות בולטת בלי השוואות, בלי אידיאל-יופי כוזב. נכנסתי לאולם שהחוקים בו משתנים והוא כל כך הגיוני ונעים ונוח. הגדרת היפה היא בביטוי העצמי שלו, בחופש שלו, בחיוך הרחב שמבטא החוצה באמת באמת ובכנות מוחלטת תחושה של קבלה עצמית, של אהבה עצמית ובתוך כל זה הרגשתי שאני נשאבת, שאני מסתכלת החוצה ופנימה באהבה לנשיות שבי, מרגישה חלק מקבוצה חזקה ויפה של נשים, נסחפת לסיפורי תנועה מלאי רגישות וביקורת חברתית, מלאים בהומור עצמי בריא ומשחרר. האמת היא שבשלב מסוים הרגשתי כל כך חלק מהן שהתחשק לי לקום ולרקוד איתן וזה הרגיש כל כך טבעי, ההופעה  לא התרחשה על במה מרוחקת ואני לא הייתי הצופה מהצד, לפחות לא בתחושה. הרגשתי חלק משפיע ומושפע וזאת כנראה הסיבה לזה שהרגיש לי כל כך טבעי לקום ולהשתחרר יחד איתן. אל תדאגו, לא עשיתי את זה. אבל רציתי!

 

חה... אם כבר להמשיך במורשת ההומור העצמי מההצגה, האמת היא שהגעתי הביתה והתחלתי לסובב אגן מול המראה. ניסיתי לרקוד ריקודי בטן! אני! שהכי ברחתי כל החיים שלי מכל דבר אוריינטלי. ריקוד בטן היה בשבילי הוכחה שאני אישה מזרחית ואני לא אוהבת להיות אישה מזרחית! ריקודי בטן בשבילי היה תמיד הסימן הברור הזה לאישה מוחפצת. שנאתי כל סממן אוריינטלי נשי, שנאתי את הבגדים, את טקסי החינה, הלבוש והתכשיטים ובראש ובראשונה שנאתי את ריקודי הבטן. הם סימלו בשבילי בדיוק את ההרגשה הזאת ששנאתי, האישה החפץ, הכוסית! תלבשי בגד גוף ושכל הגברים מסביב יריירו עלייך. איכס! לא קניתי את זה שאמרו לי שזה הכוח שבנשיות. זה דחה אותי באמת. אני לא חפץ ואני לא כאן לשעשע אף גבר, וכנראה שזה גם השורש לזה שאף פעם לא הייתי מסוגלת לרקוד ככה. הרגשתי מקצות האצבעות את הדיכוי, את ה"בובה" ונגעלתי והתמרדתי למרות המקום שחיפש את זה, שרצה לתת מקום לתנועה הנשית הזו, למורשת התרבותית הנשית-מזרחית שלי, ופתאום, משום מקום, זה קרה לי. אתמול התפרץ בי הבלתי אפשרי. נשבר.

 

הסטריאוטיפ החזק של ריקודי הבטן. הריקוד כבר לא היה כבד, מדכא ומביך הוא הופשט מכל הסממנים המדכאים, המכבידים, המחפיצים שלו ופרש כנפיים. הוא הפך לחופשי, שובבי, קל דעת, ושוב... חופשי! כן, חופשי. זה מה שזה היה. הן כמו לקחו את ריקוד הבטן ושיחררו אותו מהמקומות הכואבים והמדכאים שלו, הכירו לו את העולם דרך העיניים של האישה המשוחררת, המאושרת, הרב תרבותית והמציאו שפת תנועה נשית חזקה עוצמתית פתוחה מאושרת ומקבלת את עצמה. הן רקדו שם, אמיתיות, צוחקות משתוללות, כואבות, משחקות יחד אבל בשבילי, בעיקר, הכי בולט, צוחקות! ואני בתוך זה נסחפתי לאותנטיות יפה שביקשתי לי ושקיבלתי במתנה לחג, אותנטיות שמחברת את המערבית והמזרחית שבי והייתי מאושרת.

 

אנסמבל קוקייה שלי,

תודה שנתתן לאור שלכן להאיר החוצה עד שהוא פגש אותי ונתן לי לרצות להאיר החוצה שוב,

חג חנוכה שמח

עדי

אני מקדישה לכן את זה:

לאיגרת השבועית של 2012 . 12 . 13