(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.
השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.
בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל. פנטזיה אוטוביוגראפית המשלבת בין ההזוי למציאותי)
ייחלתי לליל אהבה על חוף ימה של תל-אביב
הבקרים התכהו. דרוש היה אומץ כדי לפקוח את עיני. החלום המתוק של ליל נישואין כמו-הוליוודי, התמוסס באכזריות איטית תחת מכבש האתגרים הגדולים. שני סרטיו הראשונים של פיטר נכשלו. נשארנו מבודדים חברתית, ללא עבודה, ללא דירה. בתיה, בעלת המכולת, דרשה את הכסף המגיע לה. בעל הבית תבע תוך איומים את שכר הדירה. המשימות היו אדירות, גדולות על מידותיי. הכול החל לסגור עלי. היו בקרים שבהם לא יכולתי לצאת מהמיטה. פתאום חלחלו לתוכי לבטים חוזרים ונשנים על עצם הנישואין עם האיש שאהבתי. "למה עודדתי אותו להישאר בארץ?", אמרתי לעצמי. בוקר אחד, לפני שפיטר התעורר, הרגשתי תחושה שלא הכרתי מעודי. היום אני יודעת שהיה זה דיכאון. בתחילה הסתרתי את הרגשתי מפיטר אבל אחרי כמה ימים הוא ישב לידי על המיטה ואמר:
"אני מתחנן בפניך, אל תוותרי לעצמך. את מדוכאת אבל אפשר לצאת מזה. נלך לרופא שירשום לך כדורים".
"הכדורים לא ישנו את המציאות".
"אני יודע כמה קשה לך. אכזבתי אותך. אולי טעיתי כשהחלטתי לערוק".
הוא ליטף את שערותיי, הרים אותי מהמיטה ולקח אותי אל המרפסת:
"תביטי, השמש זורחת, הציפורים מצייצות. אנחנו נצא מהמשבר הזה".
הייתי אישה צעירה, שנמלטה מבית הרוס ואלים, בודדה בעיר חדשה. הפגישה עם פיטר נסכה בי את ההרגשה כי הוא האיש שישמש לי תחליף אב; מסוכך, מכיל, מגן. אבל פיטר שכבר בגיל 13 התייתם מהוריו היה זקוק לאם. היפוך הציפיות התחוור לי בהדרגה. הכול היה מונח על כתפי: לימוד העברית, חיפוש העבודה, מציאת דירה יצירת קשרים חברתיים, התמודדות עם מאבקי כוח בקהיליית האמנים ועוד ועוד...
בשנת 1967 נולד אורי והבית נמלא אושר. השמים החלו מתבהרים. לידתו של אורי הייתה עבור פיטר מעין נס: "למשפחת פריישטדט יש יורש". כעבור שנתיים נולדה רחלי. היא הייתה יפה ומחוננת. פיטר נהג לומר שהיא התרופה שלו. עם חלוף השנים בנה לעצמו פיטר שם של במאי מבוקש שהיה מקור השראה לבמאים צעירים.
לפני שקיעת השמש היינו עולים לגבעה של גן העצמאות, מתרפקים האחד על השני, מביטים אל הספינות המפליגות הרחק מעבר לאופק ורוקמים תכניות לסרטים ולהצגות.
כשמלאו שבע שנים לנישואינו, ממש באותו יום בו חל גם יום הולדתי בשלושה ביולי, הרגשתי בפעם הראשונה צורך נואש לצאת לחופשה.
כשאמרתי לילדים שאבא ואני יוצאים לחופשה הם זינקו עלי בשמחה עד שכמעט הפילו אותי. סוף סוף יכלו להשתולל שלא לפי החוקים היקיים של פיטר. אמי נעתרה בשמחה לישון אצלנו כי הילדים, חוץ מזה שהיו אהבת חייה גם נישבו בקסמי סיפוריה ההיסטוריים.
המחשבה שכמה לילות לא נשמע את הילדים מגיעים בחצות למיטתנו זה אחר זה ולוחשים בקול מן האוב, כמו איזה אבו-ג'ילדה: "אימא, ירד לי פיפי, אני רוצה למיטה שלכם", הייתה משובבת.
לסל הקש הגדול אותו קניתי בשוק הפשפשים הכנסתי כמה בגדים. פיטר לקח את המזוודה הקטנה עם הסקסופון שלו. המונית כבר חיכתה למטה כשהילדים צעקו מהחלון "אל תחזרו מהר"...
בחרתי במלון Sea Hotel שהיה ממוקם בחלק הדרומי של חוף הים סמוך לרחוב גאולה. שעת בין ערביים על חוף ימה של תל-אביב תמיד הפנטה אותי. שקיעת השמש החורפית צבעה את השמים בצבעי אפור וסגול, ומדי פעם הופיע האדום שנסך בזה משהו מתעתע.
נכנסנו לאחד המלונות שלחוף הים, הנחתי את סל הקש בחדר ורצנו, כשבידינו שמיכה דקה ומזוודת הסקסופון, חזרה אל הים כדי להספיק לראות את שקיעת השמש.
עמדנו חבוקים והבטנו בה. פיטר הוריד מעלי את החולצה ונשק לשדי. ידינו התערבבו בלהט, עד שהשלנו מעלינו כל בגד ונותרנו עירומים. מראה השקיעה החורפית עורר בנו תשוקה שהלכה והתעצמה; היינו מתגפפים ומתנשקים ומבקשים האחד את השני עוד ועוד כאילו הייתה זאת פגישתנו הראשונה. החול התערבב בנשיקות פינו והצינה הלכה וגברה, עד שהיינו מותשים ורק ביקשנו להירדם מכונסים האחד בתוך השני.
איזו מתיקות ורוגע הציפו אותי כשהתעוררתי מאותה תנומה. הרגשה שנפקדה מחיי שנים רבות. הסטתי את ראשי הצידה כדי שפיטר לא יראה את עיני דומעות. כל-כך קשות היו השנים האלה שנות המדבר. ביקשתי מפיטר, שהיה סקסופוניסט חובב בעל כשרון אדיר שינגן לי משהו בסקסופון.
"שה, שקט", אמר בלחש, "אני רוצה להקשיב לקולות הים והרוח. בואי אלי". הנחתי את עצמי מכורבלת בתוך גופו החם.
"אולי בכל זאת תנגן משהו". הוא לקח את הסקסופון וניגן את "You Must remember this", מהסרט "קזבלנקה".
"פיטר, זה נפלא, אבל נורא עצוב". אולי תנגן לי איזה צ'רלסטון".
הוא ניגן את "Yes sir, yes my baby".
"מדליק, I`m your baby" .
על החול הרטוב במקום בו השתפכו הגלים אל החוף בסוף דרכם ושטפו את כפות רגלי קמתי ורקדתי לצלילי הסקסופון וזוג שדי, שהיו אז זקורים בפריחתם, נענו לקצב הצ'רלסטון.
"אולי תפסיקי, את משגעת אותי".
"אז למה אתה מחכה? תפוס אותם או שאני קופצת למים".
כמו נער ונערה מאושרים התזנו מים האחד על השני ובפעם הראשונה מזה שבע שנים חשנו שוב את אותה תשוקה נפלאה של זוג נאהבים. כיסינו את ערוותנו בשמיכה. פיטר היה נבוך מהחשיפה ל"אור" ומשך לי את השמיכה.
שכבתי לצידו והנחתי את רגלי על בטנו:
"פיטר, בוא נדמיין שיש לך ספינה. לאן היית מפליג איתי?"
"אולי לאנגליה, לאוקספורד, לקיימבריג'. הייתי מראה לך את הספרייה הגדולה בעולם."
"לא ממש מסקרן".
"אם תהיה לנו ספינה הייתי רוצה להפליג אתך ליערות האמזונה, למפלי הניאגרה, הייתי רוצה לצפות בהתפרצות הרי געש, ואם אפשר לעוד מקומות מסעירים ומפחידים".
"נראה לי הגיוני שלפני שנפתור את המחלוקת לגבי הספינה נשלם את שכר דירה".
"ייקה פוץ".
בשעה תשע בערך נכנסנו לבית הקפה הסמוך לחוף. לגמתי לאט מכוסית היין שטעמו היה משובח. כוסית ועוד כוסית. ברקע התנגנו שירים צרפתיים: ז'ולייט גרקו, שרל אזנאבור, ז'ק ברל, אדית פיאף וגם עמליה רודריגז, לואי ארמסטרונג.
מסוחררת קמעה מהמשקה הנחתי את ראשי על כתפו של פיטר ולא היה לי רגע מאושר יותר עד שלפתע נשמעו צרורות יריות מכל הכיוונים. אנשים צרחו והתחילו לרוץ לכיוון הדלת. לאחר מספר שניות חדלו היריות. אנשים נשכבו מתחת לשולחנות. "מחבלים, מחבלים", לחש מישהו. קול אחד צעק בערבית ושוב יריות. פתאום נשתררה דממה. הראש של פיטר נשמט אחורה, אגלי זיעה כיסו את פניו. חשבתי שהוא מאבד את ההכרה. לחשתי לעזרה. No Speak"", צעק המחבל. פיטר קירב אותי אליו ולחש עד שבקושי יכולתי להבין מה הוא אומר: אלוהים עושה ממני צחוק. אני שיצאתי ממחנה הריכוז אסיים את חיי בגלל כמה ערבים?" הוא החזיק בידי: "תנשקי את הילדים ותגידי להם שאבא שלהם אוהב אותם".
"שקט", לחש מישהו.
סמוך לנו היו גבר ואישה חבוקים שרועים על הרצפה שותתי דם. ברקע המשיכו להתנגן שיריהם של לואי ארמסטרונג, עמליה רודריגז וז'ק ברל. כשעתיים מקפיאי דם חלפו עד שחיילינו השתלטו על המחבלים. פרץ של צעקות שמחה. אנשים חיבקו האחד את השני:
"יש אלוהים, יש צ.ה.ל".
כמה שניות עוד עמדנו אני ופיטר חבוקים. גופי היה מכווץ. באחת אחר חצות חזרנו הביתה. נכנסנו לחדר הילדים שכבר ישנים ונישקנו אותם. פיטר התיישב על כיסא בין שתי המיטות של אורי ורחל וייבב חרש כשהוא מחזיק את ראשו בין ידיו עד שפחד שיתעוררו וקם והלך אל הספה שבסלון שם פרץ בבכי שקרע את ליבי. אז ביקש שאביא לו "תהילים". הוא קרא בלחש והדמעות המשיכו לזלוג. אימצתי אותו אל גופי בשתי ידי וניסיתי להרגיע אותו. "אנחנו חיים" ולא הרשיתי לעצמי לחשוף בפניו את עיני הדומעות.
"אני רוצה לדבר עם אימא ואבא שלי. אני רוצה לחבק אותם, אני רוצה לומר "טאטע, מאמע, אהוי. שוב שמרתם עלי". הגשתי לו כוס חלב וכדור הרגעה.
"נסה להירדם, אנחנו בחיים, בבוקר נראה את הילדים. אתה זקוק לשעות שינה, אהוב שלי, נסה להירדם". הגורל היתל בנו, איך הפך ליל אהבים לליל בלהות. עד שנרדם שקעתי בתוך הכורסא. הרגשתי את גופי כמעט מאובן. כך ישבתי לצידו מחזיקה ב"תהילים", מודה לבורא עולם שיצאנו מהתופת ומתפללת בציפייה לאור ראשון.
שלושים ושבע שנים לא התקרבתי למקום שבו שכן בית הקפה. להפתעתי כבר לא היה קיים. אבל המועקה חוזרת אלי כאילו לא חלפו השנים. המראות מרצדים לנגד עיני. אולי זה מוקדם אמרתי לעצמי. פניתי לאחור והתרחקתי מהמקום אבל כעבור מספר דקות שבתי על עקבותיי.
אני יושבת בלובי של מלון "Sea Hotel" שנבנה על חורבותיו. המלון זוהר בפשטותו. משקיף אל הים. הצוות חולף על פני בחיוך והכול משרה עלי תחושה של רוגע שמזה שנים נפקד מחיי.
זיכרון אותו לילה, ליל הבלהות, מאה ועשרים רגעי האימה, מוסס באחת את חומות ההדחקה והשכחה שהלכו ונערמו בנפשי ובזיכרוני עם חלוף השנים והוביל אותי דרך גשר צר עמוק אל תוך עצמי, אל סיפור חיי שאת תחילתו אני זוכרת מתמונה שלי צוחקת בתום בזרועות אמי. אני כילדה מאושרת שדקלמה בעל-פה שירים, רקדה, המציאה סיפורים והצחיקה את הסובבים אותה אבל בצד זה תמיד ליווה אותי צל האסון המתרחש ובא ותמיד כפו עלי החיים את ההתמודדות לבד. אני ורק אני לבד מול אותו צל מאיים. לפני שיצאתי את המלון ביקשתי מהמלצר להדליק שני נרות נשמה.
מחר בשבע בבוקר אני טסה לפראג. מסע אל הבלתי נודע שבמהלכו אולי אגלה את הצופן של הסוד מפראג.
