א.
כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת.
כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה.
הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלוהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?...
(המשך)

יצירה זו של ביאליק הייתה הפחות אהובה עלי בכל המכלול.

היא נראתה לי מבולבלת, למרות איזו תכנית אב רחבת היקף לשם התכת נושאים לאומיים, הקשורים בהתעוררות הציונות, המחפשת לה שרשי חיבור אל העבר הרחוק כדי להדגיש את הצורך בגאולה עכשווית, לאור ניצוצות החורבן ההוא.  בנוסף על כך מגלה העילוי ביאליק, את השליטה בחמרי מקור מן הקבלה המדרשים והאגדות כדי לרקוח מרקחת פיוטית מודרנית מכל זה, ולקשור את חמרי העבר הישנים אל העולם היהודי המתחדש.

בנוסף על אלה, ביאליק בעל האוזן החדה למשקל, מקצב, חריזה, בעל השליטה המופלאה בכל סודות הפרוזודיה, מתרחק מכל הטבעי לו כל כך, מתרחק מעצמו הלירי המשגע, אל איזו ישות אחרת, הן ככותב והן כדמות מייצגת בתוך הפואמה, דהיינו, העלם בהיר העיניים. והטון ממש בומבסטי. נוטל הרים וסלעים ושוחקם זה בזה עד דק.

לא זאת והנה עוד. הכותב המדויק ביותר, המקפיד עם עצמו על כל שורה ועל כל מילה, ממלא עמודים על עמודים בטרחנות מיגעת כל קורא ממוצע, גם קורא אוהב. צריכות שנים לעבור וצריך מפגש עם מורה טוב, כדי לשנות קצת את נקודת המבט. להבין עוד משהו.

לגלות מעט מן הנסתרות. אם כי כל סודותיה כנראה אינם טמונים במעמקים ארכיאולוגיים. הם ממש כחרסים שעל פני השטח,יש רק לאספם. הקושי הגדול נעוץ בכמויות העצומות של חמרי הגלם ממנה מורכבת היצירה.

אכן, היא יצירה תכניתית, אג'נדרית, אפשר אולי לומר. אבל ביאליק היה אמן אמיתי. ואמן אמיתי יודע היטב שיכולת השליטה ביצירה האמנותית היא לעיתים מוגבלת. אצל אמן אמיתי יקרה לא אחת שהיצירה עצמה נוטלת על עצמה את ההובלה. לפעמים אף נגד תכניתו המקורית של היוצר והרבה פעמים אף ללא ידיעתו. כביכול היצירה נכתבת מעצמה. על כך מעיד ביאליק עצמו בהתייחסו לפרק ו' של המגילה. פרק שהתפרץ ללא תכנון ובניגוד לכוונות מוקדמות, חרג מתחומי הציבורי, הכללי, ההיסטורי, החינוכי, התרבותי האתני וכו', ושטף פרוע וחשוף של האני המשוררי, פרץ אל תוך היצירה. ללא תחושת שיווי משקל ובניגוד גמור לאגדת העלמים והעלמות, אגדת "קידוש השם" או קידוש הטוהר והחופש. לפתע פתאום העלילה סוטה בפניית פרסה פנימה אל חמרים  אוטוביוגרפיים. החלק של הווידוי בפרק ו' אינו משאיר ספק, המשורר עצמו נוכח באופן שירי אמנותי בתוככי היצירה. כל הדברים הללו מולידים בי את הסברה שהפואמה כולה היא בעלת אופי ארס-פואטי שלא בכוונה. לשונות של אש פנימית וחמרי לבה מכבשונו של היוצר פורצים בלי שליטה וזועקים נוכחות, מבלי שהתבקשו לכך.

הפואמה, לדעתי, הסכימה לתכנית "החינוכית" של ביאליק, אפשרה לו לכתוב אך המחיר שהיא תבעה ממנו היה, לחשוף  את כור ההיתוך שלו. "סודות מן המטבח"...

כחמש עשרה שנים חלפו בין השירים הראשונים לבין מגילת האש. המשורר חווה "חזרה בשאלה", ובשביל תלמיד חכם ועילוי כמוהו זו בוודאי חוויה מכוננת. הוא עקר עצמו מן העולם החרדי יחד עם כל המטען. כל הספרים והארונות גם יחד. יתרה על כן, הוא עצמו הארון עם הספרים גם יחד. נעקר עם הסתירה הפנימית העמוקה, שאינה יכולה לשלול מן המקורות שלנו את הפן הפגאני, פוליתיאיסטי שלהם. סתירה זו, כל תלמיד ישיבה יכול או לחנוק בתוכו עד שיבוא תשבי. או לעצום עיניים ולהתעלם ממנה כביכול מעולם לא הייתה בתרבותנו העתיקה שכבה עבה מעין זו. או שהוא פשוט יוצא מדעתו, שעל כן אין עוסקים בקבלה אלא מעל לגיל ארבעים.

אבל אמן אמיתי אינו יכול להתעלם ממנה. הסתירה הזאת היא לב ליבתו של הכור הגרעיני. זהו החומר, ממנו תבער אש התמיד על מזבח היצירה.

אותה אש ששרפה את המקדש, אותם ימי להבות רותחים ( מי-אש קראו בעבר לחומצת הכלור...), עינו את נפש היוצר היודע שהדרך שעליה עלה, היא חד כיוונית. עבורו אין יותר קיימת חזרה בתשובה. הגעגוע הגדול, הכמיהה הצורבת אל האחד והיחיד שישים שלום עלינו ועל כל בית ישראל, לא יבואו על סיפוקם לעולם. הוא בחר - או שמא אין לבחור - להיות משורר-אמן.

בגיל עשרים נשא לאישה את מניה. לאחר שתים עשרה שנים מתפרסמות "מגילת האש" יחד עם "הכניסיני תחת כנפך". הגעש העצום ביחד עם הגעגוע האין סופי לאהבת אם ואחות, האהבה שאין בילתה. אין שום עניין לעסוק לא ברכילות ולא בפסיכולוגיה. אבל שירה טובה ואמיתית היא g.p.s. מהימן להתרחשויות בעולם הנפש המשוררית. אין טעם לקשור את המשל בנמשל מכיוון שהמשל עצמו הוא העניין והוא פתוח לכל כיווני רוח אפשריים. גם אין צורך לשוב ולהצביע על הקשר בין יצר ליצירה, משום שמן הנקל הוא להבין שהנפש החפצה לצאת לעולם, לחרוג מעולמה הצר, חפצה באותו אסימון עצמו לקנות שביתה של אמת

בנפש הזולת, ובמיוחד בזולת בן המין השני. לקשור ארוס יצרי ביצירת עולם של שיתוף ואחווה. לשמר הרס וארוס לעולם של התחדשות מתמדת. החרב המתהפכת – חרב פיפיות – ככל שהחוסר רב כן גדלה התשוקה ולהפך. עדויות "פראיות", הייתי קורא להן, ממלאות את הפואמה הזאת.

זאת היא הגחלת שנשמרה ואילת השחר צוותה לשמור עליה לבל תכבה. עדות פיוטית נפלאה על מקומה של המוזה בשירה. ומיהו המלאך עגום העיניים שנטל על עצמו להציל את הגחלת האחרונה? עוד הצצה פנימה אל המהות המשוררית.

400 הערומים והערומות, מקורם באגדה. הם שייכים לתכנית הלימודית חינוכית של היצירה. אבל שניים שנותרו חיים הם פרי רוחו של ביאליק. כאן נפתחים שערים אל נפשו של המשורר. אל בית גידולו, אל שורשיו, אל הערגה הבלתי נדלית אל בת המין השני. האישה-האלה. החלום ההרסני על האישה הבלתי מושגת. זו שלאחר שהושגה היא כבר לא רצויה. חוסר היכולת להישיר מבט. "נפשי שאלה המון אהבה, המון אהבה".

אמנים יודעים היטב שהמוזה אמנם עשויה לתת  להם את עצמה, אך בכל פעם זה כמו לכבוש מחדש את ליבה. אמנם נאמנותה נאמנות אומן אך היא חופשייה לחלוטין ואין לקנות אותה במאום. היא באה ברצותה, כשהלב נכון וממשיכה למקום אחר וגם אל מישהו אחר. היא נאמנה אך ורק לרוח היצירה ולא לאמן גופו. אך האמן ממקומו חווה, קנאה, צער נטישה, חרדת נטישה, אי וודאות, וחוסר נאמנות, ייאוש, תקווה, בקיצור כל סערות וטלטלות הנפש שפוגש הגבר בדרך העלמה ובתעצומות כפולות, הוא חווה מול הנחשקת ביותר מכולן – המוזה, העלמה של כל החלומות הפוקדים כל אמן.

לסיום ובקצרה. כשנפתח הצוהר הזה, הארס-פואטי, הנפשי, הבלתי מודע של הפואמה הזאת, היא מצלצלת אחרת לגמרי. הנקל לטשרניחובסקי לעמוד מול פסל אפולו ולומר הטוב הוא היפה או היפה הוא הטוב. לביאליק להגיע למקום הזה, זו דרך חתחתי מגילת אש צורבת ומלבנת.

(אילן תורן, במאי ושחקן)