...תורת הגשטאלט מביאה משל פשוט לתיאור מצב של הווה מושלם: נניח שאנחנו מפעילים תיבת נגינה (בתקופה שבה נכתב משל זה היו נפוצים בשימוש הגרמופונים שסובבו תקליט עגול מתחת למחט שהעבירה את תנודותיה לתיבת תהודה). אם התקליט מסתובב, פירושו של דבר שקיימת תנועה בזמן. על התקליט מוטבעים תווי המוסיקה שהמחט מעבירה למערכת התרגום מהחריצים לרמקול. הרישום על גבי התקליט איננו מוסיקה, אלא רישומה של המוסיקה בחריצים עשויים חומר סינתטי בעלי תצורה מתאימה. בדיוק באותו אופן אפשר לומר שמתכון לעוגה איננו עוגה, או רישום מילות הטקסט של המלט על הנייר איננו המלט. אבל זהו נושא אחר שנוגע ליחס שבין תופעה לרישומה של תופעה.
אם נפעיל את הגרמופון, נוכל לשמוע את המוסיקה מתוך התקליט, ואז נוכל לומר שאנחנו נמצאים בתוך מצב שיכול להיות מוגדר כהווה נמשך, משתנה ולא מושלם. הווה נמשך כולל בתוכו עבר, הווה ועתיד: לפני רגע שמענו את תחילת התקליט, עכשיו אנו שומעים את המוסיקה המועברת ברגע זה, ואנו מצפים לשמוע את המוסיקה המוקלטת בהמשך התקליט. מצב השמיעה הזה איננו מצב של הווה מושלם, אלא הווה שתלוי בזכרון העבר ובציפיות לעתיד. אם נבקש לחוות מצב של הווה מושלם, יהיה עלינו לעצור את סיבוב התקליט. המחט תהיה אז מונחת על נקודה אחת שעל פני התקליט. זהו מצב של הווה מושלם, אלא שאז לא נוכל לשמוע דבר. המוסיקה תהיה עדיין רשומה כתוויםעל פני התקליט אבל לא תהיה קיימת כמוסיקה שניתן לקלוט אותה בחושים. הווה מושלם מבטל את התופעות שהיו יכולות להתקיים בהווה הנמשך שאיננו מושלם. אם ניטול לידינו תקליט חדש שלא ידוע לנו עליו דבר - בין אם נכתב על עטיפתו מה הוא מכיל ובין אם לא נכתב דבר - בכל מקרה יכול להתקיים הספק שמא הוא ריק ואין בו דבר.
המעגל המושלם הסגור יכול להיות קיים ולא קיים באותה מידה של תקפות. אפשרות זו יוצרת ספק סביר באשר לאפשרות קיומו של מעגל סגור. אפשר לומר שלמן הרגע שבו נסגר מעגל, הוא הופך למושלם ודן את עצמו לאיון, אלא אם כן הוא נפתח מיד. המקום היחיד שמעגל מושלם יכול להתקיים הוא בצורת הרישום בתודעה או רישומו על נייר וכו'...
אלון אבוטבול, שחקן, במאי ומורה, מדבר על לימודיו בתיאטרון החדר: כל מה שהוא עושה היום מתכתב בדרך זו או אחרת עם חווית הלימוד בתיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.
...השנה, אני מזכיר, הייתה 1986. אם היטלר היה אז בחיים, הוא היה אז בן 96. נניח שהוא לא מת בבונקר שלו בברלין, ב-1945, ובאמת באותה תקופה היו כל מיני שמועות שונות ומשונות סביב הרעיון הזה. וכך נולד המחזה שלנו...
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
11. ויגש: בראשית מ"ד 18 - מ"ז 27
"ויגש אליו יהודה ויאמר, בי אדוני, ידבר-נא עבדך דבר באזני אדוני, ואל-יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה"(ויגש: בראשית מ"ד 18).
כזכור, בפרשה הקודמת יוסף מבאר לפרעה את החלומות שלו. בחלום אחד מופיעות שבע פרות שמנות ושבע פרות רזות, והרזות אוכלות את השמנות. בחלום השני שבע שיבולים שדופות בולעות שבע שיבולים בריאות. מוסר השכל: להכין צידה ליום צרה. לתכנן את העתיד, ורצוי גם להגדיר ייעוד במונחים של חזון...
... מצוות כיבוד הגר חוזרת ונזכרת בכל פעם שבה העברים נודדים לישוב אחר, החל מימי אברהם. אדם מהגר למקום אחר ומצפה שינהגו בו כבוד כאדם וייענו לצרכיו. הוא מוכן לעבוד תמורת מילוי צרכיו. כך מוטלת על תושב הארץ החובה לנהוג כבוד בגר ולסייע לו,
"כי גרים הייתם בארץ מצרים"
(משפטים: שמות כ"ב 20: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים".
עקב: דברים י' 19: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". ןכן:
שמות ב' 24. שמות יב' 48. שמות יב' 49. שמות יח' 3. שמות כב' 20. שמות כג' 9)
מהי עליה וירידה? ארץ ישראל היא מקום קדוש. סמל למעלה גבוהה, דרגה גבוהה בסולם הרוחניות של העם. אולם זהו אך סמל, ויש לנהוג זהירות בסמלים. סמל יכול לשמש מזון רוחני. סמל עשוי לעודד אנשים לפעולה, אבל הסמל כשלעצמו לא יכול לקנות לחם במכולת. כל עוד התנאים בארץ נוחים למחיה - חיים בה. אולם הניסיון המיתולוגי, כמו גם ההיסטורי, מלמד שכל אימת שהתנאים הכלכליים בארץ-ישראל נעשים קשים, מהגרים ממנה למקום שבו אפשר להתקיים פיזית. לא תמיד יכלה ארץ-ישראל לספק קיום כזה. כך קובע הכתוב, בצורת משל, את היחס שבין חומר לרוח. ישנה ארץ ישראל הפיזית, שגבולותיה אינם מסומנים בשום מפה מדינית, אינם רשומים בטאבווגם על פי כתבי הקודש לא ברור מהם.
יש להניח כי בכול דור ודור מפרשים ראייה זו והליכה זו על פי רוח התקופה וכל מה שברוח צריך תרגום פיזי ואם אין הסכמה על תרגום זה, אנה אנו באים? על כן יש להיזהר כאשר מגדירים מקום כ"קדוש", כמקום שנתייחד מסביבתו. במת התיאטרון היא מקום שנתייחד מסביבתו. האם הבמה היא קדושה? יש טוענים שכן ויש טוענים שלא.
על כן, "ארץ ישראל" היא מושג שברוח היא תופעה מיסטית. במצב הטוב ביותר היא מקור נחמה. במצב הגרוע היא עילה למלחמות דת ששמען כבר יצא לשמצה. מנקודת מבט כלכלית היא ארץ ככל ארץ אחרת ואין בכך קדושה.
מי שמבקש להפוך את הארץ הפיזית הזאת לחומר מקודש, מסתכן בהתעלמות מהתנאים הקיימים במציאות. אין לבלבל בין קיום פיזי לרוחני. הפיזי קודם לרוחני.
כך גם בתקופת הבית השני. לאחר החורבן רובה של האוכלוסייה היהודית נשאר בארץ ולא הוגלה. הישוב היהודי התמעט והלך כי בני האדם עזבו מרצונם החופשי, אל המקומות שבהם יכלו להתקיים. כך בכל דור. וכך גם בעליות הראשונות במאה הזאת. מי שלא מצא את פרנסתו בה - עקר למקום אחר.
בתפוצות ישראל נתפסה ארץ-ישראל כמושג רוחני. במקרים רבים הייתה לא מושגת כישות פיזית אלא מסמנת של גאולת הפרט והחברה. המעבר להגשמה פיזית, בחיבור שבין יהודי לבין ארץ ישראל, היא מקור לבלבול תודעתי. כאמור, לאורך ההיסטוריה היהודית, כל הניסיוניות הדתיים לדחוק את הקץ – נכשלו. הניסיון האחד שהצליח הוא חילוני במובהק, הציונות החילונית, וגם הוא שנוי במחלוקת. לאחר מכן נוצר בלבול בין גאולת העם לבין קידוש ארץ ישראל כישות פיזית. היהדות, שהרגילה את עצמה לקיום פיזי-רוחני בתפוצות ישראל, הדגישה את הקדושה האוניברסאלית של חיי אדם ואת הפולחן היהודי-רוחני בכל מקום שמחוץ לארץ ישראל, אך לא השכילה ליצור במדינת ישראל את ההרמוניה ההכרחית שבין נפש היהודי למקום מושבו הפיזי במדינה.
הניסיון ההיסטורי מלמד שהתרבות היהודית, המגלמת בתוכה את הדת וגם מרכיבי תרבות יהודית, התפתחה בתפוצות ישראל, יותר משהיא התפתחה בארץ-ישראל. פועל יוצא מכך הוא שהיהדות היא צורה של תרבות, הכוללת בתוכה את מרכיבי הדת, ועדיין מעוררת ויכוח באשר להגדרתה כלאום. היא תלויה בארץ-ישראל, כמושג רוחני ולא כהגשמה פיזית דווקא. במשך מאות שנים היה היהודי אומר בפסח: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", אולם המשיך לגור בתפוצתו, ולקיים אורח-חיים מתקבל על הדעת. ירושלים הבנויה הפכה למושג רוחני, דימוי למצבו הקיומי המתוקן של היהודי, כמושא-נפש לתיקון עצמי. בבחינת ההגעה ל"ירושלים של מעלה", כלומר, הגעה למדרגה גבוהה יותר של אנושיות.
כיצד ניתן להבין את הטיעון בדבר זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל? בשנת 1948 נוסדה מדינת ישראל. באותה שנה נחתמה בעצרת האומות המאוחדות, ההכרזה בדבר זכויות האדם האוניברסאליות. בין החותמות עליה הייתה גם ישראל. סעיף 13 בהכרזה אומר: "כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה. כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ, לרבות ארצו, ולחזור אל ארצו".
התקבצות היהודים בארץ ישראל והקמתה של מדינת ישראל היו מעשים הנובעים מתפיסה מדינית חילונית-חופשית, ולא מטעמים דתיים. מכאן מובן מדוע התלבטו הציונים בין מקומות שונים להתיישבות. כזכור, בתקופה מסוימת הם חשבו להתיישב באוגנדה או בדרום אמריקה. על פי הדברים המיוחסים לחוזי המדינה, הם חיפשו: "ארץ ללא עם, עבור עם ללא ארץ". הנימוק להתיישבות בארץ-ישראל-פלשתינה היה מדיני ובעל זיקה לתרבות היהודית. ההנחה המוטעית הייתה שזו ארץ ללא עם. עתה על הישראלים להגשים את עקרון ההדדיות: היה כאן עם אחר והוא עדיין כאן, קבוצת בני אדם, שיש להתחשב בה ולחלוק עימה את המקום הזה. על הדרך למימוש הרעיון יכול להתקיים דיון שמטרתו להגיע להחלטות נחרצות. אל הדיון הזה ברמה תודעתית וחברתית כוללת – עדיין לא הגענו.
ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר ולאחר מכן בתיאטרון יפו.
בכל שבוע, אנו מביאים, קטע מתוך המופע.
21. לא מוכר
כתיבה והגשה: ירון ליבוביץ. בימוי: אנה מינייב
(אדם מבוגר, כפוף, משתעל, צולע, מדבר בטלפון)
הלו... הלו... נו דבר! כמה הם אמרו לך? כמה אמרו? כמה? אני שואל אותך... בני זונות. לא מוכר. תגיד להם - לא מוכר לזונות, אתה שמעת אותי? זה מה שתגיד להם.
חשבו תפסו פראייר המניאקים מהעירייה, מוצצים.
אבא שלי השאיר לי חמישה דונם אדמה. כל החיים שלי אמר לי, בחיים שלך אל תמכור לזונות האלה. נדל"ן לא מוכרים. יום אחד באו לאבא שלי, אמרו לו תמכור, ניתן לך הרבה כסף, ואני ילד. מה ידעתי, שמחתי, אמרתי לו בוא נמכור... הוא תפס אותי, ילד בן עשר, הוציא סכין, עשה לי צלקת על כל הגב שלי. אחר כך ריסק את הרגל שלי עם שרשרת. אמר לי, בחיים אל תשכח מה שאני לימדתי אותך היום. נדל"ן לא מוכרים. תמכור ת'שטח - אין לך כלום בחיים. מצידם שתמות ברחוב. אל תאמין לאף אחד בחיים שלך. אם אתה מוכר ת'שטח, אתה מת.
אז אני לא מוכר.
גן ציבורי רוצים לבנות, מתקנים לילדים, עצים לשתול. מי הם בכלל?! יעמוד השטח שלי, ככה, ריק, אני לא מוכר.
פה יביאו בן אדם, ימות פה, אני לא מוכר.
חמישה אנשים, ימותו פה ליד הרגליים שלי, אני לא מוכר.
מאה אנשים, ימותו פה, אני לא מוכר.
מליון אנשים, ימותו פה, אני לא מוכר.
ששה מליון אנשים, ימותו פה, פה ישכבו, אני לא מוכר.
(סוגר טלפון, מכופף, משתעל, צולע, יוצא מהבמה).
בני זונות... הרסו לי ת'חיים עם השטח הזה... כוס אוחתק.
אומרים תבל תכלה באש ויש גורסים - בקרח ממה שלי נודע על התשוקה אסכים עם האומרים דליקה אך אם תחרב פעם שנייה אדע מספיק על הדחייה די עד לומר שלכליה עצמת הקרח גם דיה.
סוף העולם כנראה לא יבוא בסוף השבוע – על אף שזה היה מאפשר לי לעשות נא באוזן לכל המוסדות הפיננסיים במדינה לפני שנת המס הבאה, אבל התהום הפיסקאלית העומדת לפתחנו מצד אמריקה – בוא תבוא. אם לא ימציאו תעלול אקטוארי של הרגע האחרון, ארצות הברית תיאלץ לגייס סכום אסטרונומי של 600 מיליארד דולר באמצעות הטלת מיסים וקיצוצים בתקציב כדי לעמוד בהתחייבויותיה. לא שהאוצר שלנו יותר טוב. איש אינו מדבר על התהום הפיסקאלית העומדת לפתחנו אנו. ממשלת אולמרט העבירה לנתניהו תקציב מאוזן, וביבי ניפח וביזבז אותו על שוחד בחירות – אומנם גם למטרות ראויות כמו גָנונים מסובסדים – אבל גם למטרות מפוקפקות כמו הכפלת משכורות הרבנים. האוצר העריך שהגירעון יהיה 2%. למעשה הוא 4%. הפער נובע גם מבזבוזי הכספים וגם מחוסר יכולת לגבות את המיסים שתוכננו – עוד לפני הוויתור על הרווחים הכלואים ותספורות לטייקונים למיניהם. מה נותר לנו אם כן? העם הזה, שחצי ממנו מוכן לאכול את החצי השני, צריך להתחיל לגלות סולידאריות בין מרכיביו. הסיכוי היחיד שלנו להצליח להכניע את הפוליטיקאים, שאין להם רגישות לחיינו כבני אדם, היא לגָבּוֹת כל מגזר באשר הוא מגזר, בזמן שהוא מתנהל מול השלטונות. אחרת, מבודדים, יעשה בנו הממשל כרצונו.
יצירה זו של ביאליק הייתה הפחות אהובה עלי בכל המכלול.
היא נראתה לי מבולבלת, למרות איזו תכנית אב רחבת היקף לשם התכת נושאים לאומיים, הקשורים בהתעוררות הציונות, המחפשת לה שרשי חיבור אל העבר הרחוק כדי להדגיש את הצורך בגאולה עכשווית, לאור ניצוצות החורבן ההוא.בנוסף על כך מגלה העילוי ביאליק, את השליטה בחמרי מקור מן הקבלה המדרשים והאגדות כדי לרקוח מרקחת פיוטית מודרנית מכל זה, ולקשור את חמרי העבר הישנים אל העולם היהודי המתחדש.
בנוסף על אלה, ביאליק בעל האוזן החדה למשקל, מקצב, חריזה, בעל השליטה המופלאה בכל סודות הפרוזודיה, מתרחק מכל הטבעי לו כל כך, מתרחק מעצמו הלירי המשגע, אל איזו ישות אחרת, הן ככותב והן כדמות מייצגת בתוך הפואמה, דהיינו, העלם בהיר העיניים. והטון ממש בומבסטי. נוטל הרים וסלעים ושוחקם זה בזה עד דק.
לא זאת והנה עוד. הכותב המדויק ביותר, המקפיד עם עצמו על כל שורה ועל כל מילה, ממלא עמודים על עמודים בטרחנות מיגעת כל קורא ממוצע, גם קורא אוהב. צריכות שנים לעבור וצריך מפגש עם מורה טוב, כדי לשנות קצת את נקודת המבט. להבין עוד משהו.
לגלות מעט מן הנסתרות. אם כי כל סודותיה כנראה אינם טמונים במעמקים ארכיאולוגיים. הם ממש כחרסים שעל פני השטח,יש רק לאספם. הקושי הגדול נעוץ בכמויות העצומות של חמרי הגלם ממנה מורכבת היצירה.
אכן, היא יצירה תכניתית, אג'נדרית, אפשר אולי לומר. אבל ביאליק היה אמן אמיתי. ואמן אמיתי יודע היטב שיכולת השליטה ביצירה האמנותית היא לעיתים מוגבלת. אצל אמן אמיתי יקרה לא אחת שהיצירה עצמה נוטלת על עצמה את ההובלה. לפעמים אף נגד תכניתו המקורית של היוצר והרבה פעמים אף ללא ידיעתו. כביכול היצירה נכתבת מעצמה. על כך מעיד ביאליק עצמו בהתייחסו לפרק ו' של המגילה. פרק שהתפרץ ללא תכנון ובניגוד לכוונות מוקדמות, חרג מתחומי הציבורי, הכללי, ההיסטורי, החינוכי, התרבותי האתני וכו', ושטף פרוע וחשוף של האני המשוררי, פרץ אל תוך היצירה. ללא תחושת שיווי משקל ובניגוד גמור לאגדת העלמים והעלמות, אגדת "קידוש השם" או קידוש הטוהר והחופש. לפתע פתאום העלילה סוטה בפניית פרסה פנימה אל חמריםאוטוביוגרפיים. החלק של הווידוי בפרק ו' אינו משאיר ספק, המשורר עצמו נוכח באופן שירי אמנותי בתוככי היצירה. כל הדברים הללו מולידים בי את הסברה שהפואמה כולה היא בעלת אופי ארס-פואטי שלא בכוונה. לשונות של אש פנימית וחמרי לבה מכבשונו של היוצר פורצים בלי שליטה וזועקים נוכחות, מבלי שהתבקשו לכך.
הפואמה, לדעתי, הסכימה לתכנית "החינוכית" של ביאליק, אפשרה לו לכתוב אך המחיר שהיא תבעה ממנו היה, לחשוףאת כור ההיתוך שלו. "סודות מן המטבח"...
כחמש עשרה שנים חלפו בין השירים הראשונים לבין מגילת האש. המשורר חווה "חזרה בשאלה", ובשביל תלמיד חכם ועילוי כמוהו זו בוודאי חוויה מכוננת. הוא עקר עצמו מן העולם החרדי יחד עם כל המטען. כל הספרים והארונות גם יחד. יתרה על כן, הוא עצמו הארון עם הספרים גם יחד. נעקר עם הסתירה הפנימית העמוקה, שאינה יכולה לשלול מן המקורות שלנו את הפן הפגאני, פוליתיאיסטי שלהם. סתירה זו, כל תלמיד ישיבה יכול או לחנוק בתוכו עד שיבוא תשבי. או לעצום עיניים ולהתעלם ממנה כביכול מעולם לא הייתה בתרבותנו העתיקה שכבה עבה מעין זו. או שהוא פשוט יוצא מדעתו, שעל כן אין עוסקים בקבלה אלא מעל לגיל ארבעים.
אבל אמן אמיתי אינו יכול להתעלם ממנה. הסתירה הזאת היא לב ליבתו של הכור הגרעיני. זהו החומר, ממנו תבער אש התמיד על מזבח היצירה.
אותה אש ששרפה את המקדש, אותם ימי להבות רותחים ( מי-אש קראו בעבר לחומצת הכלור...), עינו את נפש היוצר היודע שהדרך שעליה עלה, היא חד כיוונית. עבורו אין יותר קיימת חזרה בתשובה. הגעגוע הגדול, הכמיהה הצורבת אל האחד והיחיד שישים שלום עלינו ועל כל בית ישראל, לא יבואו על סיפוקם לעולם. הוא בחר - או שמא אין לבחור - להיות משורר-אמן.
בגיל עשרים נשא לאישה את מניה. לאחר שתים עשרה שנים מתפרסמות "מגילת האש" יחד עם "הכניסיני תחת כנפך". הגעש העצום ביחד עם הגעגוע האין סופי לאהבת אם ואחות, האהבה שאין בילתה. אין שום עניין לעסוק לא ברכילות ולא בפסיכולוגיה. אבל שירה טובה ואמיתית היא g.p.s. מהימן להתרחשויות בעולם הנפש המשוררית. אין טעם לקשור את המשל בנמשל מכיוון שהמשל עצמו הוא העניין והוא פתוח לכל כיווני רוח אפשריים. גם אין צורך לשוב ולהצביע על הקשר בין יצר ליצירה, משום שמן הנקל הוא להבין שהנפש החפצה לצאת לעולם, לחרוג מעולמה הצר, חפצה באותו אסימון עצמו לקנות שביתה של אמת
בנפש הזולת, ובמיוחד בזולת בן המין השני. לקשור ארוס יצרי ביצירת עולם של שיתוף ואחווה. לשמר הרס וארוס לעולם של התחדשות מתמדת. החרב המתהפכת – חרב פיפיות – ככל שהחוסר רב כן גדלה התשוקה ולהפך. עדויות "פראיות", הייתי קורא להן, ממלאות את הפואמה הזאת.
זאת היא הגחלת שנשמרה ואילת השחר צוותה לשמור עליה לבל תכבה. עדות פיוטית נפלאה על מקומה של המוזה בשירה. ומיהו המלאך עגום העיניים שנטל על עצמו להציל את הגחלת האחרונה? עוד הצצה פנימה אל המהות המשוררית.
400 הערומים והערומות, מקורם באגדה. הם שייכים לתכנית הלימודית חינוכית של היצירה. אבל שניים שנותרו חיים הם פרי רוחו של ביאליק. כאן נפתחים שערים אל נפשו של המשורר. אל בית גידולו, אל שורשיו, אל הערגה הבלתי נדלית אל בת המין השני. האישה-האלה. החלום ההרסני על האישה הבלתי מושגת. זו שלאחר שהושגה היא כבר לא רצויה. חוסר היכולת להישיר מבט. "נפשי שאלה המון אהבה, המון אהבה".
אמנים יודעים היטב שהמוזה אמנם עשויה לתתלהם את עצמה, אך בכל פעם זה כמו לכבוש מחדש את ליבה. אמנם נאמנותה נאמנות אומן אך היא חופשייה לחלוטין ואין לקנות אותה במאום. היא באה ברצותה, כשהלב נכון וממשיכה למקום אחר וגם אל מישהו אחר. היא נאמנה אך ורק לרוח היצירה ולא לאמן גופו. אך האמן ממקומו חווה, קנאה, צער נטישה, חרדת נטישה, אי וודאות, וחוסר נאמנות, ייאוש, תקווה, בקיצור כל סערות וטלטלות הנפש שפוגש הגבר בדרך העלמה ובתעצומות כפולות, הוא חווה מול הנחשקת ביותר מכולן – המוזה, העלמה של כל החלומות הפוקדים כל אמן.
לסיום ובקצרה. כשנפתח הצוהר הזה, הארס-פואטי, הנפשי, הבלתי מודע של הפואמה הזאת, היא מצלצלת אחרת לגמרי. הנקל לטשרניחובסקי לעמוד מול פסל אפולו ולומר הטוב הוא היפה או היפה הוא הטוב. לביאליק להגיע למקום הזה, זו דרך חתחתי מגילת אש צורבת ומלבנת.
השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.
בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל. פנטזיהאוטוביוגראפיתהמשלבתביןההזוי למציאותי)
בקי פריישטדט: זוועה כזאת לא ברא השטן
בבוקר העיר אותי פיטר. פניו היו מזיעות. הוא נראה נרעש.
"הלילה חלמתי. מישהו, אינני יודע מי, אמר לי שאמות בקרוב. דאגתי מאד. לאורי לא היו חליפות. החליפות שלי היו גדולות עליו ולחייט לא היה זמן לתפור לו חדשות. שעת מותי התקרבה, אבל החליפות לא היו מוכנות עדיין. התעוררתי מוטרד".
"אכין לך כוס חלב חם. הנסיעה לאוסטריה תרגיע אותך".
פיטר יצא לחופשה באלפים האוסטריים.
זאת הייתה הזדמנות להכניס קצת סדר בערמת הניירת והספרים שעל שולחנו. נתקלתי במסמך ובו הכותרת "סיכום טיפול" שכתבה הפסיכולוגיתשטיפלה בו:
"אישיות בעלת צבעים סותרים. מחד, משאלת המוות שלו, מאידך חרדת הפרידה שלו... הוא בנה לו תסריט שהוא חולה לב... סובל מתסמונת מחנות קשה.... מאחורי המשחק וחוש ההומור שלו נוכח ילד שהוריו נרצחו בשואה והוא מעולם לא צעק. הצעקה נותרה חבויה. הילד היה לאיש שקסמי החיים והיצירה סחפו אותו. רק היום, 54 שנה אחרי השואה צפים ועולים רגשות של אובדן מוחלט, חוסר בטחון, פחד והכרה שנותר לבד בעולם".
מאחורי המסמך נגלה לי "יומן אישי בהחלט". בתחילה היססתי אם לפתוח אותו. לא יכולתי להתאפק. אני אשתו, מה יכול כבר להיות אישי בהחלט.
"באחד הבקרים ביוני 1941, ישבתי עם אבי במרפסת מתחת לעצי הערמונים האדירים של הווילה שלנו. היה זה יום א' שקט. ראינו איך בעמק שלרגלינו, באחד מרחובות ברטיסלאבה שרפו אנשים את מכוניות השגרירות הסובייטית. זה היה היום בו תקפו הגרמנים את ברית המועצות והצבא הגרמני חצה את הגבול הרוסי.
"כעבור שבועות זרקו את משפחת אמי מדירתם והם עברו לגור אתנו. אחרי זמן מה גורשו מביתם הדודה אטה והדוד פריץ וגם הם עברו אלינו. הבית התחיל להיות צפוף. בסוף שנת 1941 הופיע בפתח ביתנו זוג סלובקי שנראה היה לי מן השכבות הנמוכות ואמר: מקום זה מוצא חן בעינינו, הסתלקו מכאן עד מחר. כרגיל הייתה זו אימא שעשתה את הבלתי אפשרי. תוך שעות מספר היא מצאה דירה במרכז העיר ולמחרת עברנו אליה. הייתה זו דירת שני חדרים עם מטבח, חדר אמבטיה ומסדרון צר וחשוך. גרנו שם שבעה: אבי, אמי, אחי, סבי, דודתי, דודי ואני.
"למרות שגדשנו את הדירה אבי, דודי וסבי שיחקו בערבים קלפים במצב רוח טוב למדי, ואני ישבתי ליד אבי והשאתי לו עצות עד ששלח אותי לישון. אני ישנתי עם הורי בחדר השינה. פעם, היה זה בוודאי בשנת 1944 התעוררתי באמצע הלילה לשמע נשימה קולנית. לא ידעתי מה פשר הדבר ונרדמתי שנית. רק כעבור שנים רבות הבנתי, שבאותו לילה בשנת 1944 היו הורי חדורי תשוקה מינית. עם חלוף השנים מרגשת אותי כל כך המחשבה שאחרי יותר מעשרים שנות נישואין, באמצע השואה, כמה חודשים, אולי שבועות לפני מותם, נרדפים, מבוהלים, ועייפים עד מוות, עדיין אהבו.
"אני חושב שבכל רגעי האימה העתידיים ובכל המצבים הבלתי אפשריים שזימנו לי החיים, הייתי מסוגל לשרוד ולהישאר אדם מאוזן רק בזכות אהבתם ההדדית והאהבה שהעניקו לי.
1944. יום לפני הפלישה הגרמנית לברטיסלאבה החביאה אותי אמי במקום מוכן מראש ואת הורי אבי במקום אחר.
"היה זה אחר-צהריים סתווי שטוף שמש, חמים", המשיך פיטר.
"אבי, אמי ואחיליוו אותי דרך מסדרון אפל אל הדלת.
אני לא יכול להמשיך, אני לא מסוגל לזכור את הפרידה. שלושתם מתו."
אלוהים, איך הוא לא סיפר לי דבר מכל זה? כמעט צעקתי מרב כעס אבל הדמעות גברו. איזה סיפור נורא ברא השטן.
"כשעזבתי את ביתי באותו יום אחר-הצהרים לא הייתה זו רק פרידה מילדותי. זו הייתה פרידה מהאנשים שאהבתי יותר מכל. מדרך חיים. מכל מה שהכרתי. חוויית פרידה נוראה זו חיה בתוכי לאורך כל שנות חיינו המשותפות. כל מאורע קל שבקלים היה דורך אותי כאילו אסון גדול עומד להתרחש. מעולם למשל, אנחנו, בקי ואני לא יכולנו לנסוע לחופשה ביחד כי מישהוצריך היה לשמור על הילדים. אסון הוא משהו שיש לצפות לו בכל רגע.
"עד גיל 10 הייתי ילד נורמאלי. אחר-כך בא הטלאי הצהוב והאלימות נגד יהודים. הפכתי לילד מסוגר בתוך עצמו, חי את עולמי הפנימי. חש עצמי במצור. לבית המסתור הגעתי בספטמבר 1944, יום לפני שהשתלטו הגרמנים על סלובקיה. אני לא יודע כמה שילמה אמי למשפחה עבור הסתרתי. למרות התשלום הם נטלו סיכון עצום בעבורי.
"כל אותן שנות התבגרות מחניקות היה ראשי נתון לדבר אחד: הזיות מיניות פרועות... כחצי שנה לפני שהגעתי לבית הקטן, חשתי בהתעוררות גבריותי. דפדפתי בספרים אסורים, חיפשתי איורים מפורטים שהפכו אחר כך בדמיוני לחזיונות מיניים אינסופיים...
"שעות של בדידות במסתור לא שיפרו את מצבי. בעוד מיליוני אנשים נלקחים מבתיהם ונשלחים למקומות שלא היו ידועים לי, חייתי אני עם זקפה מתמדת. אין לי ספק שמצבי הגופני והנפשי לא נעלם ממארחי. באחד הימים הביאה בתם את חברתה מהשכונה...
"מבחינה ביטחונית היה זה טירוף, אבל לא היה גבול לשמחתי. היא הייתה בת שמונה עשרה, נחמדה למדי, שמה היה הילדה. בילינו יחד. אחרי זמן מה התחלתי לכתוב לה מכתבי אהבה מלאי רמזים מיניים. מכתביי לא הצחיקו אותה, אולי אף החניפו לה. אינני יודע מה הניע אותה להיענות לחיזוריו של נער בן שלוש עשרה. אולי התרשמה מהחריפות שלי ואולי מפני שהייתי נער חמוד. ואולי לא זכתה להזדמנויות רבות על אותה גבעה. אולי התעוררו בה רחמים כלפי נער בודד הנתון בסכנה? היחסים התגלגלו בטבעיות לאחיזת ידיים, נשיקות וליטופים.
"ערב אחד עלינו במדרגות העץ לעליית הגג ובחושך מוחלט, לאורו של פנס כיס, ניסיתי לראשונה לעשות מעשה של גבר, לשכב עם הנערה. משקיף מן הצד היה בוודאי מתפקע מצחוק. לא ידעתי מה ואיך לעשות. גם לה, הסתבר לא היה כל ניסיון. התנסות זו הייתה הסנונית הראשונה ליחסי עם נשים. במשך עשרים השנים הבאות השפיעו נשים השפעה מכרעת על חיי.
"הימים בבית המסתור עברו עלי בבדידות כמעט מוחלטת. אני, פיטר, שמעולם לא הייתי רגיללהיות ללא הורי, נשארתי בודד נפשית, שכלית ופיזית. לא היה לי כל מושג מה קורה מחוץ לבית המסתור.
"חלפו שבועות וחודשים בדירת המסתור. ערב אחד, ב-18 בפברואר 1945, נשמעו דפיקות בדלת. נכנסו שני גברים גבוהים, לבושים במעילי עור וחבושים בכובעים גרמניים. הם ניגשו ישר אלי וביקשו תעודות. כל הנוכחים עצרו את נשימתם; בדממה מוחלטת הוצאתי מכיסי מסמכיםמזויפים אותם הכינה עבורי אמי. בניירות אני מופיע כנער נוצרי בשם תומאס. 'קח מעיל ובוא'. לקחו אותי למטה הגסטפו.
'האם אתה יהודי?'
'לא'. נעלו אותי בתא: 'חשוב על זה, ואם תרצה להגיד משהו, דפוק בדלת'.
בדמיוני עברו מראות זוועה של מעשיהם של אנשי הגסטאפו. כעבור שעה דפקתי בדלת.
'אני יהודי'. שבעי רצון סגרו אותי שוב בתא. בבוקר העבירו אותי למקום איסוף של יהודים 'משתפי פעולה'.
"בסוף פברואר, תחילת מרץ 1945, הגעתי למחנה המעבר סרד בסלובקיה. גשם ובוץ בכל מקום. נער בן שלוש עשרה וחצי, משוטט בין אלפי עצורים, רובם מבוגרים. אין לו עם מי לחלוק את חרדותיו. שבועיים קשים ואז בא הטרנספורט.
"המוני אנשים, גברים ונשים הועמסו על קרונות של בהמות, ללא מזון, ללא שירותים, בלי מקום לשינה. ארבעה ימיםוארבעה לילות של זוועה."
אני לא מסוגלת להתמודד עם הסיפור. בחלומות הכי גרועים לא יכולתי לתאר שדברים כאלו קרו לאיש שלי. סגרתי את היומן. רציתי כל כך לחבק את פיטר, ללטף את ראשו ולומר לו "אני אשמורעליך, אני מבטיחה." אחרי כמה דקות פתחתי את היומן שוב.
"הרכבת נעצרה. הדלתות נפתחו. עיר מתה, אין איש. אפילו לא שומרי אס.אס. טרזיינשטדט.לא עוד אושויץ בשביל אלו שהגיעו זה עתה לטרזין. לא עוד תאי גזים. רק עיר ריקה עם כמה אלפי יהודים מכל חלקי אירופה, מפוזרים בין מגורי החיילים לשעבר. שיכנו אותי בעליית גג עם עוד שני גברים צעירים כבני עשרים וחמש. הייתי רק בן שלוש עשרה וחצי. תחילת האביב, השמש קרה. לא היה דבר לעשות. הסתובבתי ברחובות העיר הנטושים וחיפשתי אוכל. פעם ביום 'מרק' ופעם ביום חתיכת 'לחם'. כך חלפו שבועות. ירדתי במשקל. בתחילת מאי פרצה במחנה מגיפת טיפוס. במאי ברחו אנשי האס.אס מהמקום. הצבא האדום התקרב. שני חברי החליטו לברוח ולקחו אותי איתם. נחלשתי עד שלא הייתי יכול להרים את מזוודתי הקטנה הריקה.
"בבריחתנו שרקו יריות מכל עבר. בדרך נס הגענו לפראג. טיפסנו על רכבת צבא רוסית. בתום ארבעה ימי נסיעה הגעתי שוב לעיר הולדתי ברטיסלאבה.
ב-14 במאי 1945, בשעה שש בבוקר. עדיין לא בן ארבע עשרה. חציתי את העיר אל משרד המודיעין לחיפוש קרובים. אמרתי את שמי.
"איך יכולתי להבין שהורי, הזוג האציל הזה, הומת תוך השפלה נוראית בתא גזים, איזה מין מוות המציא השטן.
"באותו בוקר הגעתי אל בית סבי. עליתי לקומה השנייה, דפקתי בדלת ובפתח עמד הדוד פריץ. הם צחקו ובכו. בסלון היפה ישבו סבא אמיל פריישטדט, בן שמונים ושתיים, גבוה, רזה, כסוף שיער ועיוור וסבתא קתרינה, קטנה, דקיקה ושברירית. שניהם במלוא כושרם השכלי. רחצו אותי, הלבישו אותי. אז נודע לי גורלו של אחי הנסי. בחור יפה תואר. ציוני. בינואר 1945 בעת צעדה ממחנה ריכוז אחד למשנהו ירו בו הגרמנים כי כשל בצעידתו. הוא היה בן תשע עשרה. הוא היה כל מה שיכול אדם להיות. הערצתי אותו. אהבתי אותו. האירוע הזה ליווה אותי שנים רבות. כל יום, שוב ושוב הייתי בא הביתה, עולה בריצה במדרגות, פותח את הדלת, אבל הנסי לא היה שם.
"פעם, אולי בשנת 1954, בהיותי חייל בצבא נכנסתי אחר הצהריים לאולם הרחצה הריק מאדם במגורי החיילים. זה היה חדר גדול ובו עשרות ברזים וכיורים. שקט מוחלט שרר. פתאום הופיע לפני חזיון. הורי עבדו בשדה במחנה ריכוז בירקנאו. הם היו עבדים של איכרי המקום שהסתירו מהם את סוף המלחמה. הם היו זקנים, לבנים וכחושים, סחבו מחרשה הלוך ושוב בשדה, לנצח, לנצח, לנצח... לא יכולתילהגיע אליהם כדי לומר להם שהמלחמה נגמרה, שיחזרו הביתה."
במקום אחר ביומן הוא כותב:
"מלחמת המפרץ הפתיעה אותי בפראג. צילומי מסכות הגז עוררו כאב נורא בכל גופי.
"היום, חודש אחרי המלחמה, יש לי כאבים חזקים בחזה. הרופא מביט בי במבט דואג.
אני כבר בדרך אל אבי, אמי אל אחי, אי שם מעבר לשדות רחוקים".
מת שחקן הבימה אברהם מור. מור, בן 77 במותו, הופיע בעשרות הצגות ב"הבימה" ובתיאטרונים אחרים וכן בסרטים ובסדרות טלוויזיה. הוא שייך לדור הוותיק של שחקני התיאטרון, שבעבורם המשחק היה סוג של שליחות...(ציפי שוחט, הארץ, 17.12.2012, המשך)
איש טוב לב, מפרגן, שחקן נפלא. תענוג היה לעמוד לצידו על הבמה. לרגעים, על הבמה, היה מצחיק אותך באותו מבט ממזרי ששייך למי שכוונתו טובה. לפעמים היה מוצחק על ידי אחרים. בעיקר היה מפרגן. "כוכבים" אהבו לעבוד איתו כי ידעו שלא יכסה על ה"גאג" שלהם, אבל יחד עם זאת הייתה לו נוכחות כובשת לב ומלבבת. כשראית אותו ידעת: זה איש טוב. יהי זכרו ברוך. (אמיר)
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.
יום ה', 20.12.2012, בשעה 20:30, בית יד לבנים, רמת השרון.
תודה לתיאטרון החדר!
להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.
מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".
הגיבור העייף
סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי. מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.
בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.
יום ה', 27.12.2012 בשעה 20:00 יום א', 30.12.2012 בשעה 21:00
ד', 2.1.2013, בשעה 20:00
במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו
טל': 04-9913834 / 04-9919634
סמדר לומניץ: גלריה בבית
מזמינה אתכם לתערוכה של עבודותיי במדיה שונות. אציג בה הדפסות קטנות, ציורים גדולים וסקיצות בביתי ברמת גן. לתיאום הביקור ומסירת הכתובת: סמדר, smaddl@zahav.net.il
אורטל חייבת למות
מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
מוצ"ש, 29.12.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. עלות כרטיס: 40 ש"ח.
יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, עד לרגעי השיא של הלידה.
יום ה', 20.12,בשעה 21:00, תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.
וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704
IV כן או IV לא! היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".
אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.
ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.
מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.
ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר
20.12.2012, בשעה 20:30, בקרון שבתחנה בתל אביב 60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ש"ח.
בבית דירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות, המלוות אותם בשלב זה של חייהם הנוגעות בהוריהם, בילדיהם ובעצמן.
כתיבה ובימוי: יוספה בת גד.
שחקנים יוצרים: גלי כהן, מאיר שקד, מירי קפלן, חגית שורש. מוסיקה: מיה דנון.
תודה לאמיר אוריין ולמרכז לתיאטרון עכו.
20.12.2012, 24.1.2013, 21.2.2013, בשעה 19:00. טל': 050-748-1748.
פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא ע"ש אריק הוך
פרויקט התיאטרון המהיר בעולם. 26-29 בדצמבר 2012
חגיגה של תיאטרוןמקורי וייחודי, שהפך למסורת מכובדת בנוף התיאטרון הישראלי, וחוגג השנה 15 שנים בפסטיבל חגיגי במיוחד. תשעה מחזות קצרים בבכורה, כ- 15 דקות כ"א, יעסקו השנה בשלושה נושאים: בית. זמן. מלחמה.
התיאטרון הקצר הוא הזדמנות לחפש צורות הבעה חדשות. בתוכן ובצורה. אנחנו מעודדים
עשייה בלתי מתפשרת. מדי שנה, קבוצה של אמנים, במפגן של סולידריות ואהבת הבמה, מתעקשים לחולל את הבלתי אפשרי ולהעניק לקהל המסור שלנו חוויה של תיאטרון ייחודי. מרתק, מצחיק ומרגש, תיאטרון מעורר מחשבה ומטריד, שתישאר איתכם הרבה אחרי שהמסך ירד. כמו שתיאטרון צריך להיות.
הצגות סוחפות ומרתקות, קלילות ומשעשעות, שבהן משולבים פעילויות, משחקים וקסמים בשיתוף הילדים. ההצגות נפרשות מתוך מזוודה בודדת וכך הילדים מתוודעים אל עולם התיאטרון, עולם הדמיון והאפשרויות האין סופיות הגלומות בהם.מתאים לשעות סיפור ולימי הולדת. ניתן להשיגני בטל. 052-554-3714 (המייל שלי). פייסבוק: "יום הולדת עם אורן".
אהבותיה של ליא קניג
בימים אלה יוצא מארז של דיוידי של הסרט התיעודי "אהבותיה של ליא קניג", על חייה של כלת פרס ישראל ליא קניג, וחושף פאן אישי לא מוכר בחייה של השחקנית.
מחיר המארז מוצע ב-100 ₪ כשי עובדים לחגים או לכל מועד שיידרש. או לחילופין הקרנה של הסרט בתשלום כולל מפגש עם היוצרת.
בכורה חגיגית של הסרט התקיימה במוזיאון ת"א במאי. הסרט מוקרן בכל הסינמטקים, ובכל היכלי התרבות ברחבי הארץ בליווי שיחה אישית עם ליא ומפגש עימה לאחר הסרט.
הסרט נמכר לטלוויזיה הישראלית לחמש שנים והחל מהאביב הקרוב יחלו ההקרנות כמו כן מופץ בחו"ל.
במקום הכי נמוך בעולם, בתוך בוץ ומי גופרית, השקפנו חמודי ואני בשמיים הפתוחים ובחבורת נוער עם נשק על כתפיהם, מתארגנים לזוז, תוך שהם משליכים זבל ובקבוקי פלסטיק לאדמה. כשקראתי לעברם שחבל לזרוק ככה זבל, אחת הבנות אמרה שיש שם פח. "אין פה פח", עניתי, "זה פשוט זבל זרוק". "אבל כבר היה פה זבל מקודם", אמרה.
"נכון מאוד", אמר חמודי, "אנשים לפניכם זרקו פה זבל. זה היה פה מקודם. גם מלחמות היו פה מקודם". איזו שימחה פרצה בי. המשפט הזה שנשלף מהמותן של חמודי, בעל הבורות הפוליטית, כך העיד על עצמו, שחונך וגדל על ברכי הוריו הנחמדים, מצביעי ביבי. סימן ראשון להתעוררות, כמו גייזר שפרץ מתוך האדמה, אינסטינקט בסיסי שפותח את התודעה, מהמקום הראשוני הזה, גבר, אישה, עירום, בוץ, אדמה ופעולה מזהמת, קלה, עיוורת.
(אמור דנטי. פורסם השבוע בדף פייסבוק של קבוצת המשחק 2012)
-------------- -------------- --------------
המיצג של הגנהבה
מבית היוצר של כנסת ישראל, הסטנדאפיסטית מירי רגב, בכנס בחירות.
המקור מאוחסן בארכיון, ואז הופיע רמיקס של "מאקו" ואחריו הרמיקס של נוי אלוש.
-------------- -------------- --------------
המיסטיקה של השו-שו
"המוסד מחפש אנשים כמוך,
אצלנו תוכל לראות את הבלתי נראה
ולעשות את הבלתי אפשרי"
(פרסום של "המוסד", מוטמע בקליפים של יוטיוב)
-------------- -------------- --------------
"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם
כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,
הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,
אל בני גזע נבחר".
(היטלר ב"היטלר – הוידוי האחרון בהחלט")
--------------
"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".
